ישראל ציונית-סוציאל-דמוקרטית
מאת: עמית בן-צור :: גליון מס': 24
"אני מקווה שלעולם לא תסתפק הציונות בכך, שהוסיפה עוד מדינה קטנה אל המניין הגדול של המדינות הקטנות הקיימות כבר [...]. הציונות חייבת להוסיף ולהיות בעלת אמביציה, וחלילה לה לוותר על שאיפתה ומגמתה לכונן במדינת ישראל חברה חדשה, טובה יותר, צודקת יותר. [...] אני מקווה מעומק לבי, כי רוב מניינה של התנועה יוסיף להחזיק ברמה את דגל הציונות הסוציאליסטית, המוסרית-חלוצית, ולא יסתפק בפירוש המינימלי, הלאומי-מדיני של הרעיון הציוני".(נחום גולדמן, נאום בפתיחת הקונגרס הציוני הכ"ג, ירושלים, 14.8.1951)
בשנים האחרונות מתבססת בישראל קבוצת אנשי שמאל-חברתי, אשר מצליחים, בעזרתם של אנשי רוח הבונים את הפלטפורמה הרעיונית ושל לא מעט ארגונים לשינוי חברתי המהווים פלטפורמה מעשית, לייצר סדר יום חברתי חדש. המשותף לכל קשת האנשים והארגונים הללו הוא בחירתם המודעת במשנה החברתית הסוציאל-דמוקרטית כחזון אותו הם שואפים להגשים בישראל.
קבוצה זו צמחה והתגבשה (רעיונית) החל מהמחצית השנייה של שנות ה-90. רצח ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין היה הארוע רב-העוצמה ביותר, אשר סימל את העברת מקל השליחים מדור מגש הכסף, שהקים את המדינה וביסס את דמותה ההתחלתית, לדור המנהיגים החדש, שעדיין מצופה ממנו להגשים את ייעודו ההיסטורי.
מקל השליחים, שהועבר אך עדיין לא נלקח, מצפה ליד חזקה שתאחז בו בביטחון. ביטחון שאינו בנוי רק ממוסר הומניסטי, צדק חברתי, וביקורת עצמית, אלא כזה הבנוי גם, ואולי קודם לכל, מאמונה שלמה בצדקת הדרך. צדקת ענייננו היוותה מאז ומתמיד את הכוח המניע האמיתי היחיד שהצליח להוביל את כוחות ההגשמה הציוניים. כן, הציוניים.
לא תוכל להתקיים מדינת רווחה אוניברסלית צודקת בישראל, אם לא תהיה זו מדינת רווחה ציונית. לא יוכל להתקיים צדק חברתי אמיתי בישראל אם לא יהיה זה צדק חברתי ציוני. לא תוכל להיות ישראל סוציאל-דמוקרטית אלא כציונית-סוציאל-דמוקרטית. נחמן סירקין, מאבות הציונות הסוציאליסטית, אמר כי "הציונות או שתהיה חברתית (סוציאליסטית) או שלא תהיה כלל". ובהתאמה להיום אומר, כי הסוציאל-דמוקרטיה או שתהיה ציונית או שלא תהיה כלל.
השמאל החברתי והציונות
כיום יש הסכמה כמעט מוחלטת בין כל גווני השמאל החברתי בכל הנוגע לדמותה החברתית-כלכלית של ישראל. הפעילים החברתיים שנולדו בראשית עידן ההפרטות, ובגרו אל תוך החברה בעיצומו של קתרזיס ההפרטה, מסכימים כמעט פה-אחד על הצורה החברתית-כלכלית הנכונה. אך לא כך בכל הנוגע לדמותה הציונית.
גדי טאוב, במאמרו "הישראלים החדשים" (הארץ, ספטמבר 2003), אומר ש"עכשיו קשה לזכור, או יותר מדויק מביך לזכור, אבל הציונות היתה פעם שיכרון. היא היתה רומנטית. רומנטית!!! ובגלל שזה היה שיכרון, יש לנו כזה הנג-אובר". רומנטיות אינה קיבעון. רומנטיות גם אינה שמרנות. רומנטיות אף אינה עצימת עיניים. רומנטיות, בהקשר שלנו, היא שורשים. יצחק (אנטק) צוקרמן אמר כי "אין הסער משמיד את הזרע הטמון באדמה", והתכוון לכך שרק אדם עם שורשים עמוקים יעמוד בסערה עזה. ושורשינו הינם הציונות הסוציאליסטית. ואוסיף – שורשים עמוקים, וצודקים.
כן, אנחנו צודקים. צודק אינו זה שלא עושה טעויות. צודק גם לעולם לא יהיה זך וטהור. תכונות וירטואליות אלה נשאיר לאחרים. אך צודק הוא בהחלט איש מוסר, איש אמת ואיש המציאות. כי אין אפשרות להיות צודק ללא הכרת השלכות ההיסטוריה, ללא הכרת השפעות ההווה וללא הכרת אפשרויות העתיד. צודק הוא זה שנאמן לערכי המוסר האוניברסליים, המאמין בשוויון ערך האדם, ובאותה נשימה גם מכיר במגבלות העולם האמיתי, האכזר ביסודו.
זוהי הציונות המוסרית של אהרון דוד גורדון ומרטין בובר. זוהי ציונות האמת של יוסף חיים ברנר ויגאל אלון. זוהי הציונות המציאותית של ברל כצנלסון ויצחק רבין.
אך קיימת בעיה, קטנה, בכל הנוגע לצדקת הדרך. להיות צודקים אנו הרי יודעים, ואנו אף יודעים כיצד לעשות זאת מבלי לעצום עיניים אל מול התשובות שעדיין חסרות לנו. אך על מנת שצדקת הדרך אכן תהא אמיתית, צריך שתהא לנו דרך. ואין אפשרות להיות צודק בקשר למפעלנו בארץ ישראל, מתוך התעלמות מהציונות ודבקות בחזוננו הסוציאל-דמוקרטי בלבד. מי שפותר עצמו מעיסוק בשאלת חזון הציונות אינו מסוגל להיות רלוונטי למציאות.
"מי לציונות אליי", יאמר המנהיג.
הציונות הסוציאליסטית ומנתגדיה מימין ומשמאל
למתנגדיה של הציונות הסוציאליסטית מהמחנה הציוני – הימני והשמאלי, מכנה משותף אחד ויחיד, אך חזק מעין כמוהו – ההפרטה. לעומתם, מתנגדיה של הציונות הסוציאליסטית מהמחנה הסוציאליסטי - הפוסט-ציוניים והאנטי-ציוניים למיניהם, לא יוכלו להגשים את חזונם ובכך הם נידונים לשיח אינטלקטואלי אין סופי ותו לא, שכן, כמו שכתב אבי בראלי בגליון 'חברה' מספר 2 - "שוויון ושיתוף מוליכים בהכרח ללאומיות, לאתוס חברתי מלכד, רגשי ותבוני". כשאין אתה מאמין כלל בלאומיות כיסוד סולידרי, אין אתה מסוגל להציע תכנית מארגנת לחברה שאתה שייך אליה, ולעתים גם אינך מרגיש שייך אליה כלל.
הויכוח בתוך המחנה הסוציאליסטי בין חבריו הציוניים לבין חבריו הפוסט-ציוניים או האנטי-ציוניים, אינו מתבטא בפרשנות שונה לצעדים החברתיים-כלכליים שיש לבצע בחברה הישראלית, שכן את כולם מנחה, מעל לכל, עיקרון שוויון ערך האדם כבסיס לכל התפיסות, ומתוך כך המטרה האחת והזהה - שוויון חברתי-כלכלי לכל תושבי המדינה.
שורש הויכוח הוא לגבי זהותה של המדינה. הציוניים רואים את מדינת ישראל כ"מדינה יהודית סוציאל-דמוקרטית" ואילו הפוסט-ציוניים רואים אותה כ"מדינה סוציאל-דמוקרטית לכל אזרחיה". מדובר, כמובן, בהבדל מהותי, הכולל כמה מרכיבים:
- ריאליות פוליטית, המבינה את העולם הנוכחי ואת יחסו לעם היהודי ולמדינת ישראל ואשר בתוך כך מעוניינת לבטל את המתח בין היהודי לעולם, לעומת רצון עז לעולם חסר גבולות, ועכשיו
- תפיסת ההיסטוריה היהודית כשורש יניקה שיש להמשיך ולמרוד בו (מרד מחדֵש), לעומת תפיסתה כעול ומעמסה, או סתם אי-רלוונטיות.
- הבנה כי דמוקרטיה היא שלטון העם ולשם כך דרוש עם שישלוט, ואין עם ללא לאומיות (המופרדת מהדת), לעומת הצגת הלאומיות כאם כל חטאת ותפיסת הדמוקרטיה כ"שלטונם של בני האדם באשר הם"
- הבנה כי חברה זקוקה ל"פרויקט מארגן" והציונות היא-היא "הפרויקט המארגן" של החברה הישראלית, לעומת התנגדות לכל "פרויקט מארגן", שכן מטבעו הוא מדכא את החברה.
ההבדלים הללו הם מלב ליבה של תפישת העולם הכוללת, הדרושה למי שמעוניין להנהיג עם. היעוד ההיסטורי שהציבה לעצמה הציונות הסוציאליסטית היה להנהיג את עם ישראל. להנהיג, כדי לבנות. להנהיג, כדי לשנות. להנהיג, כדי לחיות. אין אפשרות לבנות מחדש את החברה הישראלית ללא שתי הרגליים הערכיות הללו – הסוציאל-דמוקרטיה והציונות.
לכן, לאחר שהגדרנו לעצמנו בשנים האחרונות את משנתנו הסוציאליסטית, והבחנו את עצמנו מאנשי השמאל הניאו-ליברלי, הגיע הזמן להבחין את עצמנו מאנשי השמאל הסוציאליסטי, אך האנטי-ציוני.