שחר של יום חדש?
מאת: יסו"ד :: גליון מס': 25
היום שאחרי הבחירות. קצת שמחים, קצת עצובים, קצת מרוצים, קצת מאוכזבים, קצת אופטימיים, קצת מודאגים, ובעיקר מבולבלים... תגידו, נצחנו או הפסדנו? ומה עושים מחר בבוקר?
רצינו להתחיל מעל דפי 'חברה' שיחה פתוחה בשאלות האלה. פנינו אל חברי יסו"ד וביקשנו תשובות קצרות לשתי שאלות:
- האם תוצאות הבחירות הן נצחון או הפסד לסוציאל-דמוקרטיה בישראל?
- מה צריך לעשות עכשיו?
לפניכם התשובות שקבלנו. הקורא יגלה שאין הן אחידות. גם אם אין כאן מחלוקות קוטביות, יש הבדלים בגוון, בטון או בדגשים. ובכל זאת, כל התשובות מסכימות בשלושה עניינים:
- יש מה לעשות
- יש בשביל מה לעשות
- ועכשיו הזמן לעשות
דודי נתן:
האם ניצחנו? כנראה שכן.
אני קיוויתי ליותר. ראוי היה לקבל הרבה יותר, מכיון ש'מפלגת העבודה' היא היחידה שהציגה תשובות אמיתיות לצרכים האמיתיים של הציבור.
את העובדה שהמפלגה קבלה כל-כך מעט מנדטים צריך כנראה ליחס להצלחת הפרוייקט של הפרטת התודעה – דבר המתבטא באחוזי ההצבעה הנמוכים, בסקטוריאליות הגדולה של המצביעים (ליברמן, הגימלאים), בתחושה ש"כולם מושחתים" וכן הלאה.
ובכל זאת, האם ניצחנו? כנראה שכן. סוף סוף מפלגת העבודה היא מפלגה סוציאל-דמוקרטית, מפלגה שמהווה בסיס אמיתי (לא כזה שאתה מתפתל מולו בחוסר-נחת) ליצירת חברה סוציאל-דמוקרטית במדינת רווחה מתוקנת. מפלגת העבודה קבעה נושאים לסדר היום הציבורי – נושאי החברה, הכלכלה והרווחה. ב'עבודה' יש התלכדות (מסוימת) של רעיון ואנשים כבסיס להמשך.
עלינו, כיחידים וכקבוצה, להיות שותפים למהלך הפוליטי הסוציאל-דמוקרטי הזה: עלינו להתפקד למפלגה (שמעתי שבקרוב יוכרז מפקד נוסף). עלינו לפקוד שותפים, ורק על בסיס הזדהות סוציאל-דמוקרטית. עלינו לנסות להתמנות לחברי מרכז וועידה.
עלינו לפעול לפיתוח תודעה חברתית-פוליטית אצל צעירים המרוחקים מאיתנו עכשיו. לעשות זאת בחוגים, בסדנאות וכדומה. צריך להתחבר לפעילות רעיונית עם קבוצות הסטודנטים הרבות הפועלות במסגרת ה"יחידות למעורבות חברתית" באוניברסיטאות ובמכללות. יש שם כמות נכבדה של צעירים שהם כבר בעלי מודעות חברתית מסויימת, העשויה לצמוח לכלל הבנה של ממש.
אלעד הן:
פעולה בסניפים
אנחנו בנקודת התחלה טובה מזאת שהיינו בה לפני שנה. יש לנו מפלגה גדולה שמנהיג אותה סוציאל-דמוקרט וכוחו בתוכה נראה מובטח לעת עתה.
מה לעשות?! תפקידנו עכשיו הוא להמשיך לשנות את המפלגה כדי לייצב את השינוי ולהפוך אותה למפלגה סוציאל דמוקרטית מהיסו"ד. הדבר הראשון והברור הוא פעולה בסניפים; מהם מורכבת המפלגה בשטח וכדי לייצב את המהפכה חובתנו להפוך את השטח הזה לסוציאל-דמוקרטי, וחשוב לא פחות – לעֵר וחי. הדמוקרטיה התנועתית בעבודה רדומה לחלוטין. אנחנו יכולים וחייבים לשנות זאת.
על בסיס הפעולה בסניפים ובנוסף לה, חיוני שאנחנו (כן אנחנו באופן אישי) נהיה במוסדות המפלגה. מהלך זה בלבד יכול להפוך את המהפכה בעבודה לבלתי הפיכה.
אז למי שלא הבין, העבודה רק מתחילה.
אסנת אלנתן:
להקים מחדש את 'נוער העבודה'.
תוצאות הבחירות הן נצחון לסוציאל-דמוקרטיה בישראל
ראשית, מכיון שיש עכשיו מפלגה סוציאל-דמוקרטית מוצהרת עם שני דגלים (אדום וכחול-לבן) ובלי רגשי נחיתות. שנית, מפני שהמפלגה הזו עשויה להיות שותפה בכירה בקואליציה ולהשפיע.
ושלישית, מפני שלמפלגה הזו יש ציבורים רחבים שמקורבים אליה מבחינות שונות (רגשיות, אינטרסנטיות מעמדיות או אידיאולוגיות או גם וגם) ולכן יש לה לאן לגדול בעתיד.
הדברים המעיבים על הנצחון הם:
- התחזקות הקול הלאומני שהוא באופן מוזר (לדעתי) גם קפיטליסטי וגם סקטוריאלי. שיתוף הפעולה של 'ישראל ביתנו' עם הליכוד והמפדל-איחוד לאומי ( סה"כ 32 מנדטים) מפחיד אותי. אני חוששת שה'בלוק' הלאומני יתנגד באלימות לכל תכנית של צמצום שליטתנו על העם הפלשתינאי. אני חוששת שהדתיים (עוד 20 מנדטים לש"ס יחד עם דגל התורה) יתמכו בבלוק הזה.
- אני חוששת שהעובדה של'קדימה' אין שום קו רעיוני תוביל לממשלת "שעטנז" אולי בלי מפלגת העבודה. בממשלה כזו אני צופה שיהיה "זיגזוג" חברתי-כלכלי, "זיגזוג" בייחסי החוץ ובסופו של ענין גם התפוררות של קדימה וחוסר יציבות פוליטית. זה יגביר את אובדן האמון של אזרחי ישראל בפוליטיקה, תגבר הציניות ויקטן כמעט לאפס הסיכוי לקדם פוליטיקה סוציאל-דמוקרטית.
- במצב הפוליטי החדש, אני לא רואה דרך סבירה לשלב את אזרחי ישראל הערבים בשלטון. יהיה לכך מחיר כבד בהתפתחות המחנה הסוציאל-דמוקרטי. בחזית הזו כל חוסר התקדמות מהווה המשך ההתדרדרות.
מה עלינו לעשות?
- לטפח את הברית עם קבוצות שמקורבות אלינו ועשויות בעתיד להצטרף למפלגת העבודה (דתיים כמו ב'מעגלי צדק' או מצביעי מימד בעבר שעזבו אותנו, עוזבי המפלגה שהלכו עם שמעון פרס ועשויים לחזור, מאוכזבי ליכוד שלא הלכו להצביע הפעם ועוד ועוד). צריך לחפש את התשתית הארגונית הסבירה לעשות זאת: אולי בסניפים ואולי בדרך אחרת.
- לבחון את האפשרות לחדש את קיומו של ארגון נוער מסוג 'נוער העבודה'. 'נוער העבודה' יארגן פעילות משלימה לזו של תנועות הנוער ה"כחולות", מבלי שיהיה תנועת נוער בעצמו. הפעילות תהיה פחות מחייבת (כנסים, טיולים) אבל עם הזדהות פוליטית ברורה. אני חושבת שחבורה כזו עם אורינטציה מפלגתית-אידאולוגית יכולה להיות מנוף וגשר לשכנוע צעירים ומצביעי-פעם-ראשונה לתמוך ב'עבודה' בבחירות הבאות. צריך לזכור שמצבנו בקרב צעירים רע בהרבה ממצבינו בכלל האוכלוסיה ומטבע הדברים הזקנים יוצאים ממעגל המצביעים והצעירים נכנסים.
אדם הישראלי:
לאחד את הכוחות הרעיוניים והאקדמיים של יסו"ד עם העשייה הפוליטית של תנועות הבוגרים, ולהיערך למערכה הבאה על מפלגת העבודה.
תוצאות הבחירות מתעתעות במושג 'סדר יום חברתי'. המושג הזה יכול לקבל פרשנות ליברלית של 'חמלה', 'עזרה לחלשים' ויתר המילים שנועדו להנציח את המצב הקיים ולספק פתרון נוח לרגשות האשם של בעלי ההון. מצד שני, אין ספק שהחקיקה הכלכלית האנטי חברתית של נתניהו ספגה מכה קשה, בעיקר בדמות קמפיינים רבים נגדו, וכמובן הדחתו של נתניהו עצמו כמי שסימל אותה.
אשר לדמוקרטיה בישראל – הבחירות בישראל מלמדות שמצבה קשה. קצת מעל 60% הצבעה ועוד כמה מנדטים טובים שניתנו למפלגת הגימלאים (חצי בדיחה וחצי הצבעת אין ברירה). בנוסף, מספר רב של קולות צפים ושל פוליטיקאים צפים (ממפלגה אחת ליריבתה) ושורה של כתבי אישום וגזרי דין נגד נבחרי ציבור, שליוו את מערכת הבחירות, עשו רק רע לדמוקרטיה הישראלית. את הכל סיקרה ומסקרת תקשורת שכבר מזמן אינה מתהדרת באובייקטיביות ומנהלת מציאות וירטואלית של בחירות/סקרים הנעדרת דיון אידיאולוגי או פוליטי ממשי.
ומה לגבי מפלגת העבודה? מעמדו של פרץ אינו מובטח. הוא נתפס בחשדנות כמי שהגיע מבחוץ וכבש בזריזות תמוהה את תפקיד היושב ראש. לדעתי המשימה של נאמני הגישה הסוציאל-דמוקרטית כעת היא כניסה מאסיבית למוסדות המפלגה, לסניפיה, לתפקידיה ולכל המקומות בהם מעוצב סדר היום המפלגתי. נראה לי שבקרוב ישקע אבק ההתלהבות שהתרומם לאחר הפריימריז של נובמבר. במצב כזה יחזרו כל אנשי "המפלגה של פעם" וינסו להשיב את הסדר הישן על כנו. האם אנחנו נהיה שם כדי למנוע זאת?
אני חושב שזה הזמן לאחד את הכוחות הרעיוניים והאקדמיים של אנשי יסו"ד עם הכוחות, החושים והעשייה הפוליטית של חברי וחברות תנועות הבוגרים של תנועות הנוער ולהיערך למערכה הבאה על מפלגת העבודה.
ערן חולתא:
לעמוד מאחורי ההבטחות ולדאוג שהציבור ידע מכך
בבוקר שלמחרת הבחירות היו רבים מחברי מודאגים ממספר המנדטים. אני דווקא חייכתי. נכון. לא חזרנו בזמן ל-1977. מכבי כנראה לא תנצח את הרוסים, אלביס לא יתפוצץ שוב מממתקים. אבל לשמאל חזר הצבע האדמדם ללחיים. הישגה הגדול של 'העבודה' (שעברה ניתוח) הוא ששמרה על גודלה, אבל עם שיח חדש. 'העבודה' אף גרמה גם למי שלא מכיר את השפה לדבר בה (גם אם רק לכאורה). תיקי המריבה במשא-ומתן הקואליציוני הם האוצר והחינוך! מתי היה כדבר הזה? אבל צריך להקשיב לעם ולבוחר. אי הצבעה או הצבעת המחאה למפלגת הגימלאים גם בידי מי שהפרישה לגמלאות רחוקה מהם בכמה עשורים – שם יש סיכוי וסכנה. לציבור נמאס מבועות אוויר. הציבור מחפש יציבות וקבלות. מפלגת העבודה צריכה עכשיו לעמוד מאחורי ההבטחות ולדאוג שהציבור ידע מכך. לא לבנות קואליציה ולחמם כיסא בכל מחיר. להיאבק על כל עובד (גם על המורים); להתנגד לכל עוול קיים (גם זה הנגרם לערבים); לעורר סטודנטים רדומים מרבצם. העבודה מתחילה בדיוק במקום שבו הבחירות נגמרות. עכשיו צריך להתחיל לבנות.
רן רביב:
להקים 'במת יסוד' בבית המפלגה בשכונת התקווה
התשובה לשאלה הקלאסית "מה לעשות?" נמצאת, לדעתי, בליל הבחירות, ברגעים של כניסת צמרת מפלגת העבודה לאולם המפלגה בשכונת התקווה. הבכירים התקבלו בקריאות קצובות –"מדינת רווחה". נזכור, שבפעם שעברה שבה נשמעו קריאות שמחה, בעת נצחונו של ברק, הסיסמה שנצעקה היתה "רק לא ש"ס". ההבדל בין שתי הקריאות הוא הבדל בין שני סדרי-יום. מי שהשמיע את הקריאה הזו במטה המפלגה היו פעילים שעשו לילות כימים לקראת הבחירות, והצליחו לנהל מערכת בחירות מוצלחת למרות המצב הכלכלי הקשה של המפלגה, ולמרות הסניפים המפורקים. במערכות הקודמות לא ראיתי התגייסות כזאת, שעבדה יחד עם המנגנון המפלגתי ודרכו, ולא תוך עקיפתו ופירורו כפי שהיה בבחירות ב- 99.
ואשר לתוכן הקריאה ("מדינת רווחה") – מעדות של אנשים שהיו שם מסתבר, שקבוצה לא גדולה של פעילים מתנועות הבוגרים שהיו במקום, הם שהכתיבו את הקריאות שסחפו את כולם. קומץ פעילים מאורגנים, המכירים אחד את השני, עם סדר יום ברור ועם עמדה ברורה קבעו ועצבו את אווירת ליל הבחירות במטה המפלגה.
מכאן אני גוזר את המשך פעילותנו: עלינו להשתמש בכל הקשרים והאשראי שצברנו במהלך מערכת הבחירות בתוך המפלגה כדי להמשיך בהכתבה של סדר היום המפלגתי. מפלגת העבודה לא הפכה במחי בחירתו של פרץ למפלגה סוציאליסטית או סוציאל-דמוקרטית. לכל היותר בחירה זו הכתיבה את הרטוריקה במערכת הבחירות הנוכחית. עתה צריכים להמשיך להתמודד על קו זה בתוך המפלגה ומחוצה לה.
אני מציע להקים 'במת יסוד' בבית המפלגה בשכונת התקווה. במה זו תהיה מקום בו נקיים כנסים בנושאים שעל סדר היום, בכנסים ישותפו קודם כל חברי כנסת ושרים של המפלגה, והנושאים יהיו אחוזים בסדר היום האקטואלי העומד לפני הפוליטיקאים של המפלגה. בכנסים ישתתפו גם ארגונים לא-מפלגתיים שונים הקשורים בנושא הנמצא על סדר היום.
הצעה ראשונית זו ממחישה את הכיוון שבו צריך לפעול: קשר ישיר לפוליטיקאים ויצירת שיחה ישירה על קידום הצעות חוק ומאבקים סוציאליסטים, יחד עם שיתופם בדיונים על אופקים רחוקים יותר אליהם אנו רוצים להתקדם. ככל שבמה זו תהיה משמעותית היא תמשוך פוליטיקאים וארגונים, וככל שאלו יבואו היא תהפוך למשמעותית. נראה שעכשיו, אחרי כמה חודשים של פעילות בתוך המפלגה, יש בידינו את הכלים והכוח להתחיל להפעיל מעגל זה.
ובכן מה לעשות - להפנים את העובדה, שתהליך הבחירות הוא רק עוד מהלך בתוך ההתמודדות, שאליה נכנסנו עם תחילת ריצתו של פרץ לראשות מפלגת העבודה. ששום דבר לא נגמר או הוכרע, אלא פשוט התקדמנו, ועכשיו צריכים להמשיך.
יוני משעל:
בבחירות קם גוש סוציאל-דמוקרטי, אבל גם גוש ימין חדש ואלים מאי פעם
תוצאות הבחירות הן ניצחון לסוציאל דמוקרטיה. מושג זה נחשב לארכאי עד ל-28 במרץ. כל מעשה שיעשה מכאן ואילך יהיה צעד נוסף לקראת מימושו של המושג במציאות, עד השלב המכריע, שבו רבים יראו בו פתרון רלוונטי ולא רק סיסמא פשטנית.
מה עלינו לעשות עכשיו? דבר ראשון - להחזיק טוב טוב את הזעם על המציאות כפי שהיא ולא לתת ליום יום לשחוק אותו. עלינו להפיץ את הזעם ולעורר אנשים, גם אם במחיר קונפליקט איתם – רק שיצאו מהתרדמת. חינוך, פעולות ישירות, מציאת משאבים והגברתם לקראת המערכה החברתית. עלינו לזכור שבבחירות האחרונות קם לא רק גוש סוציאל-דמוקרטי, אלא גם גוש ימין חדש ואלים מאי פעם, שאומר בקול את מה שקודמיו רק חלמו להגיד.
קינן שרון:
לאט לאט, צעד אחר צעד, נחזיר את התקווה לאזרחים
המהפכה הסוציאל-דמוקראטית התחילה!
אסור לנו להיות מתוסכלים מתוצאות הבחירות. זהו ניצחון ענק למחנה הסוציאל-דמוקראטי. מי היה מאמין שעמיר פרץ ינהיג מפלגה עם יותר משלושה מנדטים? מי היה מאמין שיבוא היום ואת המפלגה השנייה בגודלה בישראל לא ינהיג גנרל ולא אחד מהברנז'ה האליטיסטית-אשכנזית – ינהיג אותה עמיר פרץ משדרות – אחד שאולי לא מדבר טוב אנגלית, אבל מדבר מצוין על השינוי הדרסטי שצריך להתחולל בחברה הישראלית.
המהפך המיוחל כבר כאן! אמנם הוא איטי, והדרך אל השלטון עוד ארוכה, אך הנה עומדת לפנינו, חיה ונושמת, מפלגת העבודה. והמפלגה לא מתביישת במסריה, אלא מדברת בקול רם וברור וצלול.
אבל אסור לנו לחזור אל הכורסאות ובתי הקפה. בחודשים האחרונים השקענו את נשמותינו במאבק הפוליטי – יצאנו לרחובות, עברנו מבית לבית, הוצאנו גיליונות ומאמרים, הכל למען המטרה (שהיא בסופו של דבר רק אמצעי). בקלות אפשר לומר "עשינו מה שיכולנו, חוזרים לשגרה." אך זאת תהיה טעות פאטאלית לחזור אל שגרת האדישות והייאוש... עכשיו הזמן להמשיך במאבק בכל הכוח! כי אין דרך אחרת לשיקום החברה בישראל. רוב רובו של הציבור הישראלי מבין זאת, אך עדיין לא הצביע זאת. על כתפינו מוטלת האחריות לשנות את האדישות הפוליטית-חברתית-מדינית-מחייתית השוררת בישראל מודל 2006. עלינו להחזיר לאזרחים את האמון בפוליטיקה, עלינו לשמור על עמיר פרץ בתור מנהיג יציב ולא מתפשר, על מפלגה עם סדר יום ברור ועם חברי כנסת אשר מאוחדים סביב הרעיון הסוציאל-דמוקראטי. זאת האחריות שלנו – של כל מי שהרגיש בחודשים האחרונים שיש בשביל מה לקום מהכורסא ולצאת אל הרחובות, יש בשביל מי להצביע ויש סיכוי ליציאה מחושך לאור.
לאט לאט, צעד אחר צעד, נחזיר את התקווה לאזרחים, ניצור עתיד טוב יותר.
הבחירות היו יריית פתיחה של מאבק ארוך וקשה – חזקו ואמצו!
ניר מיכאלי:
למפלגת העבודה נחוץ מרכז רעיוני- מחקרי חזק.
לכאורה, ישנן הרבה סיבות לסוציאל-דמוקרטים לזקוף ראש: הסוציאל-דמוקרטיה היכתה שורשים, והצמיחה נוכחות פוליטית מרשימה. מפלגת העבודה הפכה את עורה וחידשה את ימיה כקדם. ממפלגה ליברלית ימנית הפכה במחי פריימריז למפלגה בעלת סדר יום חברתי מובהק. במערכת הבחירות הצליחה, כנגד כל הסיכויים, להנכיח סדר יום חברתי. בבחירות עצמן הצליחה למצב את עצמה כמפלגה השניה בגודלה בכנסת בפער לא גדול מדי, ולהוות גורם מכריע ובעל השפעה בכנסת. הלעג של כלי התקשורת כלפי פרץ התחלף בפרגון והערכה.
ובכל זאת, כמה נתוני מציאות חוברים להם יחדיו לכדי דאגה כנה:
נדמה כי בחירות 2006 היוו ביטוי לזרמי עומק א-פוליטיים (שלא לומר אנטי-פוליטיים) הזורמים בעוצמה מתחת לפני השטח של החברה הישראלית. זרמים אלה מהווים, לטענתי, איום מהותי לא רק על סיכויי אחיזתה של הסוציאל-דמוקרטיה, אלא על יציבותה של הדמוקרטיה הישראלית בכלל.
יותר ממחצית חברי הכנסת שייכים למפלגות המתנהלות ללא כל מנגנון מפלגתי דמוקרטי. אלו שובצו לרשימתם ללא הליך בחירה שקוף ופתוח, ונתונים למרותה של הנהגה צרה וכוחנית שבעצמה לא תמיד חשופה לעיני הציבור.
הוויה של התכנסות פוליטית: הצבעה למפלגות-אינטרס ואידיאולוגיות-קיצון או, מנגד, למפלגות המנופפות בגאווה בהיעדר כל אידיאולוגיה או תוכן ברור. המפלגות המציגות סדר יום כולל ונשענות על תפישת עולם מנחה – אלה הפכו למיעוט.
אחוז ההצבעה הנמוך בהיסטוריה (המשך של מגמה), הנשען בין השאר על צעירים המנותקים לחלוטין מכל תודעה או מעורבות פוליטית, והשכלתם האזרחית שאובה מתוכנית הטלויזיה הרדודה 'ארץ נהדרת'.
מציאות זו צריכה להדיר שינה מעיננו. תפישת הדמוקרטיה כמהות ולא כפרוצדורה, ראיית הפוליטיקה כחוט שידרה מכונן וכאמצעי להשפעה ומעורבות כלל אזרחית, נקודת המבט הציבורית הרחבה התובעת אחריות הדדית של המדינה ואזרחיה – נדמה שכל אלה מתדלדלים והולכים.
האם הצלחתן היחסית של מפלגת העבודה, ש"ס והגמלאים, מהווה עדות לקליטתה של תפישת עולם סוציאל-דמוקרטית בישראל? אני בספק רב. נדמה שסדר היום החברתי שניצח הוא זה של תיקוני-צדקה ולאו דווקא זה של עשיית-הצדק.
לאור כל זאת נדמה שאין מנוס, ועלינו להמשיך במעשה המתיש והמייאש של גלגול הסלע במעלה ההר. מלאכת ייצורה, הפצתה והטמעתה של התודעה הסוציאל דמוקרטית עוד רבה. עלינו להתמיד בה ולשכלל אותה.
שקלול מקורות הנחת והדאגה שהצגתי כאן, מעלה הזדמנות הטומנת בחובה תפקיד חדש. מפלגת העבודה מסמנת היום את התקווה, אך חשוב להקפיד שזו תמשיך בדרך בה החלה לצעוד ולא "תתמגנט קדימה". היום יותר מתמיד חשוב לבסס בתוך המפלגה כוח רעיוני חושב ויוצר. חשוב לספק לשליחי המפלגה באשר הם מקורות יניקה שיהוו משקל נגד ללחצי הפקידות והעיתונות הימנית. למפלגת העבודה נחוץ מרכז רעיוני-מחקרי חזק. מרכז כזה צריך להעשיר את הדיון ולהוות צינור תוכן בין חברי המפלגה לשליחיה. מרכז כזה צריך להוות במה לניסוח רעיונות, לקיום דיונים פתוחים, לאספקת ניירות עמדה והצעות מגוונות, לניהול שיח שוטף, ללימוד מהאקדמיה ומהעולם ולהפצת רעיונות בציבור הרחב.
הנאו-ליברליזם הימני הישראלי מפוטם במרכזים בסגנון זה – המכון הישראלי לדמוקרטיה, מכון שלם, המרכז הבינתחומי בהרצליה, עיתון הארץ ועוד רבים. סוציאל-דמוקרטים מוזנים בעיקר ממדורת השבט של מרכז אדווה. מרכז רעיוני מחקרי סוציאל-דמוקרטי, שיוקם ויפעל בחסות מפלגת העבודה, יוכל לבסס את הסוציאל-דמוקרטיה הישראלית החדשה, כאלטרנטיבה אמיתית לידיים הנעלמות השולטות בנו. הבשורה שתצא משם תקנה לה בהמשך אחיזה בתודעה הציבורית ולבסוף גם תתבטא בחלוקת המנדטים בכנסת. סוף מעשה במחשבה תחילה!
אלה סתוי:
לא כתומים ולא סמים
המדינה שהתעוררנו אליה ביום שאחרי הבחירות נראית במבט ראשון מבולבלת ואבודה. אבל במבט שני ושלישי מגלים, שהצליחה לומר לעצמה ועל עצמה כמה דברים מאד ברורים:
סדר-היום של "הכתומים" לא ינהל לנו את מדיניות החוץ והבטחון.
סדר-היום התאצ'ריסטי של ביבי טומי ופורז לא ינהל לנו את הכלכלה.
והצבעת-המחאה לגמלאים? נזכור שעד ליום הבחירות קיוותה דווקא מפלגת 'עלה ירוק' להִבּנות מהטרנד האנטי-פוליטי של "צעירי תל-אביב". והנה התגלה, שכשאנחנו מבולבלים, מיואשים ומרגישים חסרי-אונים, אנחנו לא בורחים לג'וינטים אלא לסבא וסבתא האהובים שלנו. וגם בכך יש שמץ נחמה.
עכשיו צריך להמשיך הלאה.
בתבונה ובסבלנות.