מעגלי שינוי

מאת: טל וולפסון  ::  גליון מס': 25

1.

לא מזמן נכחתי בכנס שערכה תנועה חדשה מירושלים בשם 'במעגלי צדק'. הכנס נועד לפתוח מאבק ציבורי לשיפור תנאי העסקתם של עובדי הקבלן במדינת ישראל, מאבק צודק שמתקן עוולות שנעשות באחריות כולנו. אבל לא על מצב העובדים ברצוני לכתוב הפעם, אלא על התנועה שיזמה את הכנס ועל תופעה יותר רחבה שהכנס מצביע עליה.

את 'מעגלי צדק' יסדו צעירים ירושלמים, ששייכים לזרם הציוני-דתי, ובעיניי האירוע סימבולי מאוד ומסמל תפנית גדולה בחברה הישראלית לא בגלל המאבק לשיפור תנאי העובדים, אלא מפני שבתנועה הזו ובאירוע הזה מרימים צעירי הציונות הדתית את דגל המאבק החברתי, ולא נאבקים רק בעבור חזון ארץ ישראל השלמה. מזה כמעט 40 שנה שרוב אנשי הציונות הדתית זנחו את צלע 'עם ישראל' מהמשולש הידוע – 'עם ישראל, תורת ישראל, ארץ ישראל', והנה - שינוי.

אבל נדמה לי שהשינוי רחב יותר, והוא מגיע מעוד מקומות, לא רק מכיוון הציונות הדתית.

2.

במשך שנים רבות החברה הישראלית התפלגה לסקטורים על בסיס זהות עדתית ודתית אבל בעיקר על-פי הגישה הבטחונית. בראשית ימי המדינה אבל גם לאחר מכן, שרר כאן איום קיומי אמיתי שאילץ לשים בראש סדר העדיפויות את הנושא הבטחוני. האילוץ גבר, למרבה הפרדוקס, לאחר הנצחון המזהיר במלחמת 67'. בעקבות המלחמה התפתח דיון ציבורי נוקב וארוך שנים על הימצאותנו בשטחים הכבושים. העיסוק הזה השפיע עלינו כחברה יותר משיכולנו להרגיש. כך, בחרנו להעמיד בראש המדינה גנרלים בדימוס, מערכות בחירות נסובו סביב הנושא הזה וחשוב במיוחד - התעלמנו מהשאלות החשובות באמת. שאלות של זהות לאומית-יהודית, קשר למקום, יחס לזולת ודרכים אפשריות לארגון החברה לא עמדו על סדר היום שלנו. אולי פשוט לא רצינו להתמודד איתן. עד היום לכל אחד יש דעה פוליטית מוצקה אם צריך כיבוש או לא צריך, והאם צה"ל צריך להבליג או להכות בכל הכוח אחרי הפיגוע האחרון; אבל בשאלות שעמים נורמליים דנים בהן - כיצד להתמודד עם אבטלה, איזה תכנים הם חובה ללימוד בבתי-הספר ואיך צריך להתחתן בארץ הזאת – אין לנו כלים להתמודד. משהו בסיטואציה שנוצרה כאן הפך אותנו ללא-נורמליים.

אבל נדמה לי שבשנים האחרונות מסתמנת כאן תפנית – התחלנו לדבר גם על החברה הישראלית. אולי זו ההכרה שהכיבוש לא יוכל להימשך עוד אם אנחנו רוצים מדינה יהודית ודמוקרטית (וההתנתקות מסמלת זאת במידה רבה מאוד), אולי זה ביבי שאילץ אותנו בכוח לגבש דעה בנושאי חברה וכלכלה כדי להציב אלטרנטיבה להרס שהביא, ואולי זה הצורך האישי של הרבה מאוד אנשים להיות נורמליים ולהתחיל לחיות כמו בכל מדינה אחרת.

אבל התפנית הזאת כלל לא קלה. אלא להפך. שאלות של זהות וערכים קשות הרבה יותר משאלות ביטחון. ויותר מכך – תשובות לשאלות האלה דורשות שיח.

התהליך שאני מזהה בחברה שלנו הוא חיבור בין אנשים שעד היום היו שייכים לסקטורים שונים, ודוגמה טובה לכך קרתה באירוע של 'מעגלי צדק'. את האירוע ארגנו אמנם בעיקר חברה צעירים שבאים מהציונות הדתית, אבל אני למשל הגעתי באוטובוס עם צעירי 'בינה', מרכז חינוך לזהות יהודית וישראלית של התנועה הקיבוצית, שנכון להיום שייך לקצה השני של המפה הפוליטית. כלומר, במציאות של ימינו "ימנים" ו"שמאלנים" מתאגדים סביב מטרה משותפת. כי כשהנושא החברתי-כלכלי עולה לראש סדר העדיפויות, החלוקה החברתית הופכת אט-אט למעמדית ולא סקטוריאלית. פתאום ישתפו פעולה קיבוצניקים ובני עיירות פיתוח, מזרחים ואשכנזים, בני-עקיבא ואנשי השומר הצעיר וכו' וכו'. אולי כך יווצרו כאן ימין ושמאל נורמליים. השלב הבא הוא סדר פוליטי חדש. ראיה לכך אנו מוצאים במפלגת העבודה של ימינו – היא כבר לא מפלגה שמזוהה עם ההגמוניה האשכנזית אלא מזוהה יותר עם רעיונות של צדק ושוויון חלוקתי, עם מעמד הפועלים.

3.

הסיטואציה הנוכחית לא פשוטה בכלל, אבל היא טומנת בחובה גם הזדמנות שהגיעה שעתה – לבנות חברה יהודית צודקת. התהליך שאנחנו נמצאים בו הוא בפירוש המשך הציונות. כי אם הדורות הקודמים הצליחו לייסד מדינה, אז הדור הנוכחי ייקבע את פניה.

השקידה על התרבות היהודית היא חלק מהתהליך, ואף תוביל לכינון אתוסים משותפים חדשים. כבר בימינו ישנן עשרות קבוצות מעורבות של חילונים ודתיים הלומדים בצוותא ומתמודדים עם סוגיות מארון הספרים היהודי. גם אם גישותיהם שונות – כולם עדין יושבים סביב אותם ספרים, כולם באים במגע אחד עם השני ומנסים לברר יחד אפשרות לפתרון השאוב מהמקורות.

השינוי כבר קורה בשטח, אבל הדרך עוד ארוכה. את פירותיו הראשונים אפשר כבר לראות במעגלי צדק, ובמעגלים אחרים שיגדלו ויתחברו, כך אני מקווה.