המהפך "החברתי" של אולמרט
מאת: דני גוטוויין :: גליון מס': 30
"המהפכה החברית השקטה" של אולמרט אינה מהפכה - זהו המשכה השקט של מדיניות נתניהו. הרפורמות שמציע אולמרט הן תיקונים 'חברתיים' שמאפשרים לניאו-ליברלי הישראלי להמשיך ולפרוח ומטשטשים את הסוציאל-דמוקרטיה כחלופה ממשית למשטר הקיים.
"מהפכה חברתית שקטה", כך לא פחות, מגדיר אהוד אולמרט את המדיניות החברתית של ממשלתו בראיון לרותי סיני בהארץ (14.2.2007). מהפכה זו אמורה לבוא לידי ביטוי בשורה של רפורמות נפרדות: עד כה הוכרז על פנסיית חובה לכל עובד ומס הכנסה שלילי; העלאה הדרגתית של שכר המינימום, תוך כדי ואכיפתו המוגברת; הגדלת המיסוי על רכב צמוד והורדת המיסוי על רמות השכר בינוניות; סיבסוד מעונות יום; הגדלת ההשקעה בילדים ובני נוער בסיכון; הקפאת התכניות להעברת טיפות החלב לקופות החולים ולהפרטת שירותי הבריאות בבתי הספר; הקלות בתכנית ויסקונסין והגברת שיתוף הפעולה בין הממשלה למגזר השלישי בתהליכי קבלת החלטות בסוגיות חברתיות ובהספקת שירותים. אולמרט פרש גם את המשנה החברתית העומדת ביסוד "המהפכה השקטה": הוא יוצא נגד "המדיניות שביבי נתניהו היה מזוהה אתה", שגרמה לכך ש"השיפור הכלכלי היטיב רק עם חלק מסויים באוכלוסיה" ויצרה בישראל פער חברתי "שהוא אולי הגדול בעולם המערבי". כדי להתמודד עם מצב זה, מצהיר אולמרט, נוקטת עתה הממשלה ב"מהלכים מתקנים", שמטרתם "מתן מענה למצוקה החברתית לכל אורך הקו" והיא "תנצל כל הזדמנות להתקדמות במישור החברתי."
התקפתו של אולמרט על מדיניותו של נתניהו עלולה לעורר תהיות, שלא לומר חוסר אימון, לאור העובדה שתקציב 2007 שהקואליציה בראשותו אישרה – בתמיכתה המביכה של מפלגת העבודה – היה תקציב שרוחו של נתניהו שורה עליו. הסתירה בין ההצהרות למעשה הובילה כמה מן הפרשנים הפוליטיים להסביר את מהפכנותו הפתאומית של אולמרט בכך שהדאגה לחלש היא מפלטו של מי שעננה של פלילים מרחפת מעל ראשו, וכי לאחר שהתנתק מן ההתכנסות ובעודו מבוסס בבוץ שבין ועדת וינוגרד לשער המוגרבים נזקק אולמרט, לפחות למראית עין, לאיזה סדר יום, ועל כן מיהר להרים את האג'נדה החברתית ששמטו מפלגת העבודה ועמיר פרץ. ואולם, פרשנויות מסוג זה, המניחות שלאולמרט אין מדיניות כלכלית-חברתית אלא רק שיקולי השרדות, עומדות בניגוד לנחישותו של אולמרט שלא להפקיד בידי פרץ את תיק האוצר – שהיא, ולא רק בדיעבד, החטא הקדמון של ממשלתו – נחישות המלמדת, כי את היעדים הממשיים של מדיניותו רואה אולמרט בתחום הכלכלי יותר מאשר בתחום הביטחון.
ניתוח המשמעות וההקשר של הצעדים המרכיבים את "המהפכה החברתית השקטה" של אולמרט עשוי לספק מוצא מן הסתירה שבין הצהרותיו למעשיו. ניתוח כזה אינו רק עיון תיאורטי – זהו מהלך פוליטי, שכן העדר דיון במדיניותו הכלכלית-חברתית של אולמרט – מתוך ההנחה שאין כזו – מאפשר לו להוציא אותה לפועל ללא דיון וללא התנגדות. מדיניותו הממשית והקיימת של אולמרט אינה ניגודה של זו של נתניהו אלא המשכה. "המהפכה השקטה" היא בעיקר הנמכת הטון של הרטוריקה הקפיטליסטית האלימה האופיינית לנתניהו, ובמובן זה היא "שקטה" יותר מאשר "מהפכה".
הניגוד לכאורה שבין מדיניותו החברתית של אולמרט לבין זו של נתניהו הוא תולדה של ההקשר הכלכלי השונה בו הם פועלים, במיוחד בכל הקשור למהלכה של מהפכת ההפרטה. ממשלות שרון היוו את קו פרשת המים של תהליך ההפרטה בישראל. מבגין ועד שרון התנהל תהליך זה תוך סתירה פנימית שנבעה מכך שבישראל לא היו קיימים תאגידים ובעלי הון שניתן היה להפריט לידיהם את המשק הציבורי והשירותים החברתיים, ומכאן מהלכה המהוסס. כיוון שכך, אחד מיעדיה של מהפכת ההפרטה הישראלית היה לברוא את בעלי ההון הגדול, את 'הברונים השודדים' המקומיים, באותו אופן שמהפכת ההפרטה בברית המועצות לשעבר בראה את 'האוליגרכים' כחלק חיוני ממהלכה. השלמתו של תהליך זה – כפי שמלמד כינון משטר "המשפחות" בישראל – איפשרה לממשלות שרון להאיץ את הפרטת המשק הציבורי ולנהל מתקפת מחץ נגד שארית הסדרי מדינת הרווחה. נתניהו פעל כאחרון מהפכני ההפרטה, אולמרט חותר לשמר את השגיו בעידן שאחריה.
הבדל נוסף בין נתניהו לאולמרט הוא האקלים המשקי בו הם פועלים. בניגוד לנתניהו אולמרט פועל במשק הנתון בצמיחה. בעוד נתניהו ותועמלניו מציגים את הצמיחה כפרי מדיניותו, קובע דו"ח בנק ישראל, כי שני שליש מן הצמיחה המתמשכת בה נתון המשק הישראלי מאז 2003 הם תולדה של גורמים חיצוניים, כמו השיפור במצב הביטחוני והצמיחה המהירה בעולם ולא של המדיניות הכלכלית המקומית. הפרשן הכלכלי אברהם טל סבור, כי השפעת הגורמים החיצוניים אף גדולה יותר אם מוסיפים את השפעת הערבויות האמריקניות. אפשר להסיק כי רק כרבע מן הצמיחה היא תולדה של מדיניות נתניהו ולפיכך מכנה אותו טל 'מר רבע צמיחה' (הארץ, 18.12.2006). מכאן, שמדיניותו של נתניהו לא תרמה בצורה מכרעת לעצם הצמיחה אלא בעיקר לחלוקתה הלא שיוויונית. לחלוקה הלא שיוויונית עצמה יש השפעה שלילית על הצמיחה, שכן כפי שקובע מחקר של מכון ון-ליר - ישנו "מתאם חיובי חזק וברור בין שיוויוניות בחלוקת ההכנסות לבין קצב הצמיחה של מדינות בעולם". ניתן אפוא לקבוע, כי מדיניותו של נתניהו האטה את השפעת מקדמי הצמיחה, העולמיים והמקומיים, על הכלכלה הישראלית; וכי מדיניות חברתית מקדמת שיוויון עשויה היתה להגדיל את הצמיחה.
השאלה שיש לשאול, לגבי מדיניותו של אולמרט היא, אפוא, האם היא מקדמת את השוויון החברתי, כפי שהיא מתיימרת? מתוך בחינת המדיניות הכלכלית-חברתית עד כה, כמו גם של הרפורמות האמורות לחולל את "המהפכה החברתית השקטה", דומה שהתשובה היא שלילית.
"המהפכה" של אולמרט היא במידה רבה מימוש הצהרותיו של נתניהו בשלהי כהונתו, כי הצלחתו ב"ייצוב" המשק מאפשרת לשקול הקלות בגזירות ואימוץ צעדים שיקלו על השכבות החלשות. המהלכים המרכזיים של "המהפכה" - מס הכנסה שלילי, ופנסיה חובה לכל עובד, שפרטיהם חושפים את אופיים הרגרסיבי – כמו גם הגדלת שכר המינימום והגברת אכיפתו וסבסוד מעונות לילדי אימהות עובדות אמורים להועיל רק למי שעובדים. אלו שאינם עובדים, בין השאר בשל שיעור האבטלה הגבוה בקרב עובדי ה-law tech או ה-no tech –משמע, המעמדות הנמוכים – לא יזכו לכל הטבה במסגרת "המהפכה" אך יהיו קורבן לקיצוץ מנגנוני הביטחון הסוציאלי הקיימים. כך מחריף אולמרט את ההבחנה הדרוויניסטית שערך נתניהו בין עובדים ללא עובדים ויתר על כן הוא מאמץ את האשלייה לפיה הפקרת היסודות היותר חלשים בחברה, תסייע להקטין את תשלומי המס שלהם ותשפר את מעמדם, אשליה שבסיועה רכשה תאצ'ר את תמיכת מעמדות הביניים בבריטניה.
הסערה הציבורית שהתחוללה בעקבות הגדלת המיסוי על רכב צמוד סייעה לדימוי של אולמרט כמי שאינו נרתע מלפגוע בחזקים כדי לסייע לחלשים, אלא שגם כאן מדובר בעיקר במראית עין. אולמרט לא הפסיק את רפורמת המס העיקרית מבית היוצר של נתניהו המקטינה באופן משמעותי את תשלומי המס של העשירונים העליונים וכך מרוקנת את קופת האוצר ממקורות שעשויים היו לממן את מדינת הרווחה הישראלית ולסייע במתן שירותים לשכבות החלשות. הגדלת המיסוי על הרכב הצמוד לא תיצור את המקורות הדרושים, אך תסייע להלבנת הקלות המס לעשירים. יתר על כן, היצמדותה של ממשלת אולמרט למדיניות של הגבלת הגידול בהוצאה הממשלתית ל-1.7% – משמע, כשיעור גידול האוכלוסיה¬ – לא תאפשר כל הרחבה של השירותים החברתיים ואף תחייב קיצוץ באלו הקיימים.
"המהפכה החברתית השקטה" אמורה אף להאיץ את הגורם המרכזי בהרחבת הפערים הכלכליים בישראל, ההפרטה. הגברת שילובם של אירגוני המגזר השלישי במדיניות הרווחה הממשלתית היא ביטוי מובהק לכך, והיא חושפת את אופיים של אירגונים אלו כמכשיר להרס מדינת הרווחה. שירותי הרווחה בישראל נתונים בתהליך מתקדם של הפרטה, המטושטש באמצעות השימוש באירגוני מגזר שלישי. על רקע זה יש לבחון את ההחלטה שלא להעביר את טיפות החלב לקופות החולים. לכשעצמו מהלך זה הינו צעד ראוי, אלא שלאור מגמות ההפרטה של "המהפכה השקטה" מתעוררת השאלה, האם אי-העברתן של טיפות החלב לידי קופות החולים נועדה להבטיח את שמירת אופיין הציבורי, או שמא המניע לכך הוא הרצון לאפשר את הפרטתן בעתיד בשיטת המכרזים בה מופרטים בהדרגה כל שירותי הרווחה.
תכנה של "המהפכה החברתית" של אולמרט חושפת פעם נוספת את הניגוד ההולך ומתעצם בין המשמעות של המושגים 'חברתי' ו'סוציאל-דמוקרטי' בדיון הציבורי בישראל. 'החברתי' מנסה להקל על המצוקה שיוצר משטר ההפרטה, במסגרת כלליו ותוך קבלת הנחות היסוד של הניאו-ליברליזם ואישרורן; הסוציאל-דמוקרטיה, מנגד, חותרת לביטול הסדר הניאו-ליברלי ולכינון מדינת רווחה המקדמת סולידריות אנושית וצדק חלוקתי. כשלון הסוציאל-דמוקרטיה הישראלית בדמות מפלגת העבודה להאבק במשטר ההפרטה, הופכת את 'החברתי' לסיכוי היחיד של קורבנותיו של משטר זה לשיפור מצבם. כך מוחק התעתוע 'החברתי' הניאו-ליברלי את הסוציאל-דמוקרטיה כחלופה אפשרית לניאו-ליברליזם, מחיקה המסוכנת לעתיד החברה הישראלית אף יותר מאשר הפסד במאבק נגדו.