סוציאל-דמוקרטיה: כמעט כולם נגד, כמעט כולם בעד
מאת: אודי מנור :: גליון מס': 30
ז'אומה רינייר הוא סוציאליסט קטלוני, מרצה למשפטים באוניברסיטה בעיר שדה המרוחקת כשעה נסיעה מברצלונה. לפני שנתיים הוא פירסם ספר, בקטלונית כמובן, תחת הכותרת "המדינה נגד העמים". זהו ספר העוסק במדע המדינה בכלל ובעתידו של העם הקטלוני במסגרת האיחוד האירופאי בפרט. מיותר לציין שיש מה ללמוד מהשוואה בין רעיונותיו של רינייר לבין מצבו של העם היהודי במאה השנים האחרונות.
אבל לא בהשוואה הזו ברצוני לעסוק. את רינייר שלפתי מהמדף על מנת להצביע על נקודת המוצא המשולשת ששימשה אותו, נקודת מוצא שלמיטב הבנתי יוצרת את הפרדוקס המתסכל ביותר עבור כל סוציאל-דמוקרט המקבל הן את הפוליטיקה המעשית כציווי והן את הזהות הלאומית כמצב נתון ואף רצוי. רינייר מרוצה מהגלובליזציה. אבל הוא גם רואה בה איום. הוא מרוצה ממנה כי היא מחלישה את מדינת הלאום הספרדית, הגורם המרכזי לדיכוי התרבותי של זהויות ספרדיות מקומיות, הקטלונית ביניהן. אבל הוא רואה בגלובליזציה איום, כי היא מחלישה את הזהויות הספרדיות – ולא רק הספרדיות – המקומיות, הקטלונית ביניהן.
כאמור, רינייר הוא סוציאליסט. בתור שכזה הוא מדבר בספרו רבות ונחרצות אודות ההכרח הכלכלי והלגיטימיות המוסרית בחלוקה צודקת של העושר. בתור שכזה הוא גם מדבר על הבעיות האדירות שיוצרת הכלכלה המתועשת בתחומי החברה, הסביבה והממשל. אבל דבר אחד ברור לו, כאדם חושב: הגלובליזציה כבר כאן, והיא נותרת איתנו לנצח. או עד תום האנרגיה הפוסילית (גז, נפט, פחם). או עד שימצאו תחליף אנרגיה בטוח (לאסימוב היה רעיון נחמד).
בחזרה ל-11 לספטמבר ובחזרה ל-11 בספטמבר ובחזרה ל-11 בספטמבר
כמו אינטלקטואלים רבים בימינו, רינייר פותח את דיונו בגלובליזציה ובעתיד הזהות הקטלונית, בפיגועי ה-11 בספטמבר. תמונת מטוסי הנוסעים המתרסקים אל תוך מגדלי התאומים משמשת לו, כמו לרבים אחרים, את הדימוי החזותי המוחלט למצב האנושי החדש, המופיע תחת הכותרת: 'גלובליזציה'.
מטוסי הנוסעים ההופכים את העולם ל'כפר גלובלי'; מגדלי 'מרכז הסחר העולמי' השולט – כלומר שלט – כנגזר משמו, בסחר הגלובלי; הקונטור של מנהטן שזה ארבעה דורות לפחות משמשים מושא חלומות גלובלי; ניו-יורק הקוסמופוליטית; ארה"ב אומת המהגרים. וזו רק רשימה חלקית.
וזה רק צד אחד כמובן. כי בלב ליבה של תמונת המטוסים המתמזגים עם המגדלים, נמצאת הנחישות. הנחישות של המקופחים, של אלו הרואים עצמם ככאלו, לבוא חשבון אולטימטיבי עם מי שנתפס כמקפח האולטימטיבי.
הדימוי הזה, שלא יוצא לי מהראש (גם לאחר שניסיתי באמת ובתמים להימנע מלראות אותו, ואף הצלחתי בכך כמה שנים רצופות), מקפל בתוכו את המלחמה הידועה בכינויה 'מלחמת התרבויות', או את המאבק בין הפונדמנטליזם לקפיטליזם, או בין הזית ללקסוס.
מדימוי למציאות ובחזרה לדימוי
אפילו כאן, ב'חברה', כתבנו וחזרנו וכתבנו כי המושג המשכר 'מלחמת התרבויות' הוא שקרי (י' רביב "התנגשות הציביליזציות' ולידתה מחדש של המלחמה הקרה" חברה גיליון 17; א' הן "עולם חדש גלובלי" חברה גיליון 25). גדולים וחכמים מאיתנו כתבו על כך חיבורים חשובים כמו "ההתנקשות בתוך האסלאם". מכון ממר"י טורח בעקשנות ראויה להערכה והערצה להציג עולם מוסלמי הנתון במאבק פנימי בין 'אסלאמיסטים' למיניהם לבין 'רפורמיסטים'. וגם הצד השני, 'הקפיטליזם', איננו מקשה אחת. קלינטון איננו ג'ורג' בוש; אל גור איננו ג'ורג' דאבל-יו; שטיגליץ איננו פרידמן.
ובכל זאת. וכפי שאמר חכם סיני: "יש הבדל בין מה שאנשים רוצים לבין מה שמתחשק להם".
מצד אחד, ישנם אנשים שבאמת רוצים להבין. כלומר, אלו שמתוך מאמץ אינטלקטואלי מצליחים להבחין בממשות שמעבר לדימויים (לא כל המוסלמים מחפשים מטוס להטיסו אל תוך מרכז עזריאלי ולא כל מי שיושב במרכז עזריאלי מעונין רק בעושק של העולם השלישי השני והראשון גם יחד).
מהצד השני, ישנם אנשים שלא מתחשק להם להבין. מיותר לציין ואין אלא להצטער שמדובר ברוב. רוב מוחץ. בדרום-אמריקה למשל כמעט כולם בעד "העיראקים", כי הם שונאים את "היאנקים". זו בדיוק הסיבה שבזמן מלחמת לבנון השניה זכה החיזבאללה לאהדה ברחובות בואנוס-איירס הדקדנטית והמתירנית. בארגנטינה כמו באיראן מקבלים את תיזת 'השטן הקטן', ישראל, העומד לצידו של 'השטן הגדול'. ומה שנכון בארגנטינה נכון גם בפרו, בברזיל, בקולומביה ובונצואלה. אבל זו לא תופעה דרום-אמריקנית כמובן. גם בבתי הקפה בפריז עושים המתקראים בפי עצמם ובפי מעריציהם בעולם הרחב, כולל ברחוב שוקן, "אינטלקטואלים", גזירה שווה בין תמיכה בארה"ב לבין תמיכה ב"קפיטליזם" הדורסני ובכלי השרת שלו: "האימפריאליזם". אבל למה ללכת רחוק? די בהצצה באתר האינטרנט של סוציאליסטים אמריקנים (http://www.wsws.org/) כדי לקבל תמונה זהה: ארה"ב היא השטן בהתגלמותו, ומי שמסייע לו – באירופה, באוסטרליה או במזרח התיכון – הוא בוגד וריאקציונר. גם התומכים בעמדה ההפוכה לוקים באותו כשל ומפרשים ביקורת על ארה"ב כתמיכה באויביה. נחמיה שטרסלר וגיא רולניק אומרים את זה כמעט כל בוקר. ובתחום המדיני, כולנו זוכרים עדיין מה הסביר סרבן השלום אולמרט, כאשר דחה את יוזמת אסד – חשודה ככל שתהיה: "זה הזמן לעשות את זה לאמריקנים?"
במציאות כזו, מציאות בה הדימוי הוא השולט – שולט במובן הפשוט: הדימוי משמש ככלי מרכזי ליצירת דעת קהל ודעת קהל היא הרי הבסיס להכרעות בקלפי כידוע – קשה לפתח ולהפיץ משנה סוציאל-דמוקרטית המבוססת על שכל ישר, ענייני, ביקורתי ומודרני. סוציאל-דמוקרטיה חייבת להתייחס למציאות הגלובלית ולרגישויות לוקאליות כפי שעושה זאת ז'אומה רינייר, כפי שעושים זאת אחרים, שהם, לצערי, המיעוט.
הפרדוקס
אפילו אחמדיניג'אד עושה רפורמה אגררית. שאף אחד לא ישמע, אבל ללא הכחשת השואה הפאתטית והמצמררת שלו, ובניכוי תכנית הגרעין, אין לי ספק שכל סוציאל-דמוקרט אמיתי יעדיף אותו על פני השאה המודח. כך גם באשר לעמיתו של נשיא איראן: צ'בס, אם לא מקשיבים לדברי ההבל המתלהמים שלו, וזוכרים שהפוליטיקה בדרום-אמריקה עוד יותר רעשנית וסנסציונליסטית מאשר זו המוכרת במקומותינו, הרי שגם הוא נוקט מהלכים סוציאל-דמוקרטים מובהקים. מנקודת המבט הזו, לברית בין ונצואלה לאיראן יש היגיון כלכלי-חברתי מובהק.
ואם מדינות בעלות משטרים מהפכי-בטן כמו ונצואלה ואיראן זוכות לשבחים מבחינת המחויבות של מנהיגיהן לאג'נדה חברתית, מה נגיד על ארגנטינה של קירשנר? תכף יגמרו לנו הכתרים. אז נקשור כמה לממשלת הימין הצרפתית, שמקדמת הצעת חוק ההופכת את הדיור לזכות בסיסית. ובאותה נשימה ובאותו תחום: מאיר שיטרית איש קדימה, כפילו של נתניהו באוצר, מציע חוק אשר יבטיח תוך דור אחד מהפכה בתחום הרגיש של השיכון הציבורי. ומסענו בעולם לא תם, שכן, במזרח הרחוק ניתן להצביע על פועלו של מוחמד יונוס בתחום המיקרו-אשראי.
איך ליישב את הפרדוקס?
אז איך ליישב את הפרדוקס? שמשטרים בלתי-דמוקרטיים מגיעים לפתרונות חברתיים. שמשטרים ופוליטיקאים שאינם-סוציאליסטיים מגיעים לפתרונות חברתיים? שפוליטיקאים שצמחו על כנפיהן של הבטחות סוציאליסטיות מפנים גב למורשת זו?
אולי המסקנה היא "שב ואל תעשה"? אולי. אולי הטרגדיה של הדמוקרטיה היא כל כך עמוקה שאין לה פתרון בטווח הנראה לעין. אולי הטרגדיה הזו, של פוליטיקת המון המניחה כמאמר המשורר כי "הציבור מטומטם", וגם טורחת – באמצעות תקשורת פרוטו-פורנוגרפית – לוודא כי הטימטום שריר וקיים; ושלכן אין אלא לדבר אל ההמון המטומטם באמצעות דימויים, ספינים, מסכות, חליפות, עניבות וסיסמאות; מייתרת מראש כל מאמץ לדיון עניני, שקול, מורכב, פשרתי באופיו, סוציאל-דמוקרטי. או, במלים אחרות, יתכן ואכן הסוציאל-דמוקרטיה הפכה קורבן לתביעתה הבסיסית ביותר: זכות בחירה לכל?
ובכל מקרה, מה זה משנה, אם ממילא שלטון הוא שלטון הוא שלטון, וככזה נגזר עליו לפתור בעיות? ובעיות הן בעיות הן בעיות, תמיד מורכבות, תמיד דורשות פשרות, תמיד אדישות לדימויים, תמיד מחייבות התייחסות עניינית? באחת, מה חשיבות יש לחולשת התודעה הסוציאל-דמוקרטית אם ממילא כל שלטון מגיע להוותו להתנהלות סוציאל-דמוקרטית? ובכן, ההבדל נמצא בפרטים, ובהתכוונות, ובתנופה.
דבר אחד זה ליישם תוכניות סוציאל-דמוקרטיות במהותן בדיעבד, כחלק ממניפולציה פוליטית גם אם תועלת בצידה (חישבו שוב על הרפורמה האגררית שמבצע שלטון האייתולות באיראן), דבר אחר לגמרי זה ליישם תוכניות סוציאל-דמוקרטיות מלכתחילה. ההבדל, כאמור, הוא בפרטים ובהתכוונות. וגם לתנופה חשיבות גדולה. שערו בנפשכם יבשת שלמה, למשל אירופה של ימינו, המצויה בתנופה סוציאל-דמוקרטית מקיפה: שיכון, פנסיה, סביבה, בריאות, תרבות. רשימה חלקית כמובן. שערו בנפשכם את ההשלכות של תנופה סוציאל-דמוקרטית מפורטת ומכוונת כזו לא "רק" על חייהם בפועל של מאות מליוני אירופאים, החולמים בהולנדית, ערבית וקטלונית, כי אם על חייהם בכוח של מאות מליונים נוספים ביבשות, אזורים וארצות אחרות.
אם גלובליזציה נמצאת כאן לסוג של נצח, אין אלא להמשיך פעולה סוציאל-דמוקרטית מכוונת ומחוייבת מקומית, כאילו בה תלויה התנופה הסוציאל-דמוקרטית העולמית.