לקראת הפריימריז – מחשבה מחודשת על אופן החשיבה - רטוריקה ומציאות

מאת: מיכה אשחר  ::  גליון מס': 30

"יש הבדל גופני בין הגזע הלבן ובין הגזע השחור שימנע לעולם, למיטב הכרתי, את מגוריהם של שני הגזעים בכפיפה אחת מתוך שוויון חברתי ופוליטי. ומכיוון שאין הם יכולים לחיות בדרך זו, ונגזר עליהם להישאר יחדיו, צריך שיהיו עליונים ותחתונים, ואני איני שונה מכל אדם אחר בתמיכתי בהקצאת המעמד העליון לאדם הלבן".

הדובר איננו איש ארגון קו-קלוקס-קלאן, וגם לא ראש ממשלת דרום אפריקה הישנה. הוא אפילו איננו שר בממשלת ישראל. למרבה התדהמה (לפחות של רובינו) זהו נשיא ארצות הברית שלחם בעבדות ושילם בחייו על מלחמה זו: אברהם לינקולן. עלי לומר מיד כי אינני מתכוון להציג את לינקולן באור שלילי ואף לא לבקר אותו. להפך, השאלה המתבקשת היא כיצד אישיות נדירה כמוהו מתבטאת כך? כיצד זה, "מדינאי מוסרי-ריאליסט" כפי שהיטיב להגדירו ההיסטוריון אבי בראלי, מתבטא כך ולא באורח חד-פעמי?

מה אפשר ללמוד ממלחמת האזרחים האמריקאית?

הדוגמה של לינקולן תשמש אותי כדי לדון בטענה לגבי אופן הניתוח וההבנה של פוליטיקה ושל מדיניות. במאה התשע-עשרה, מנהיגים לבנים של אומות מערביות לא ערערו על עליונות הגזע הלבן ועל כל שיטת הדירוג הגזעי. לינקולן הוא דמות היסטורית קודם כל, לא אידיאולוגית. ואם הוא דמות היסטורית רלוונטית אזי הוא מחזיק בדעות רלוונטיות, בקונטקסט פוליטי ממשי.
אם נחזור לעמדתו של לינקולן בשאלת העבדות, מתברר שבתקופת מלחמת האזרחים האמריקאית היו לרבים ב'צפון',שנלחם לכאורה לביטול העבדות אינטרסים כבדי-משקל בעניין, החורגים משאלות מוסריות מופשטות. בצפון התבססה תעשייה מקומית שדרשה מכסים גבוהים כדי להגן על הייצור. ה'דרום' שנלחם למען המשך העבדות (בהכללה) היה חקלאי, ותלוי מאוד במסחר בינלאומי לקיומו הכלכלי. רוב ההכנסות של כלכלת הדרום באו ממכירת כותנה לייצוא; רוב הסחורות האחרות הגיעו מוגמרות מהצפון או מיבוא. לכן היה הדרום תלוי לא רק בעבודה זולה, אלא גם בשווקים פתוחים ללא חומות מכס. מחירה של הכותנה בשוק העולמי, כמו רוב הסחורות הגולמיות, היה נתון לתנודות חריפות. מצד שני מחיר העבדים עלה בהתמדה.
לינקולן היה מוכן להתפשר בנושא העבדות כדי למנוע מלחמה, אם הדרום לא היה פורש מהברית – היא ארצות הברית. אבל אי אפשר היה לקיים את הברית בלי לגרום לאחד הצדדים ויתור, שהיה מבחינת האינטרסים הכלכליים הקיומיים שלו, בלתי מתקבל על הדעת. נקודת המוצא להבנת עמדתו הפוליטית-כלכלית הממשית של לינקולן – איננה עמדתו המוסרית בשאלת העבדות, למרות שלעמדה המוסרית מצידה, היתה מן הסתם השפעה לא-מבוטלת על תפיסת העולם הכלכלית שלו. אלא להיפך, עמדה מוסרית זו היא בעיקרה תוצאה של תפיסת עולם כלכלית, של הנחות יסוד לגבי האופן שבו בני אדם מקיימים את עצמם במובן הפשוט.
כדי להבין מי מייצג באופן הנאמן ביותר השקפות מוסריות מתקדמות, צריך ללמוד מהי המציאות שבה פועל הפוליטיקאי ומהן ההשלכות – במציאות ממשית – של המהלכים הפוליטיים הממשיים.
לדעתי, הניתוח בשטח זה נעשה ב'יסו"ד' באורח לקוי מן היסוד.

המציאות הממשית – כאן ועכשיו

מציאות יחסי העבודה בישראל הוכתבה מחדש בשנת 1994, כאשר הכוח המאורגן של המעסיקים דווקא היכה מכה ניצחת את העבודה המאורגנת. זכייתו של רמון בראשות ההסתדרות והפיכתה ל'הסתדרות החדשה' החלישה משמעותית את כוחם של העובדים. לאחר תבוסה זו דיבורים על מאבק עובדים כולל, הם הזיה במקרה הטוב, ומעשה שרלטנות במקרה הרע.
כך יכול היה נשיא בית המשפט העליון הקודם, בשתדלנותו למען חקיקת חוקי יסוד, "לשכוח" את זכויות העובדים. במציאות המשפטית הקיימת כיום בישראל, זכותו של אדם לנסוע לחו"ל גוברת על זכותם של עובדי משרד הפנים לנהל מאבק מקצועי ולהשבית את מערך הנפקת הדרכונים. בהמשך לכך זכותם של עובדים לייצוג משותף, נופלת מזכותו של מעסיק לערוך חוזה עם כל עובד בנפרד.
בשנות התשעים כונן גם סדר פיננסי חדש-ישן אשר במסגרתו מותר לעשות כמעט הכל בתחום העברת הכספים מהארץ ואליה. סדר זה הביא לכך שהכלכלה המסורתית שמייצרת מוצרים, בטלה בשישים לעומת גודלה ועוצמתה של הכלכלה הוירטואלית, זו שאיננה מייצרת דבר, אלא רק מהמרת ומעבירה כספים ו'אופציות' מיד ליד, אך מסוגלת בהחלט להמיט שואה על הכלכלה הממשית. דוגמה לכוחה של הכלכלה הוירטואלית ראינו בעבר כאשר שר אוצר בישראל ניסה להגדיר מחדש את מעמדו של נגיד בנק ישראל, כך שיהיה לנגיד קשה יותר לקבל החלטות לבדו, מבלי להתייעץ עם גורמים נוספים. מדובר בהצעת חוק בנק ישראל (הקמת מועצת נגידים). נגיד הבנק לא מצמץ אלא הוריד את הריבית בבת אחת בשני אחוזים. שער הדולר ירד בבת אחת. מי שהרוויח שקלים ישראליים בערך של אלף דולר בחודש, עלול היה לגלות פתאום שמשכורתו ירדה לשבע מאות דולר. לאחר מכן "נכנע הנגיד ללחץ השווקים", העלה מחדש את שער הריבית, ויוזמת שר האוצר נמוגה כלא-היתה. העולם הכלכלי למד את השיעור.

רטוריקה מול פרנסה

הטעות של חלקינו בניתוח המצב הזה נובעת ככל הנראה מהטיית הניתוח הפוליטי-כלכלי מהשדה שבו בני אדם מרוויחים את לחמם בפועל ממש, אל השדה שבו הם חושבים על האופן שבו הם מרוויחים את לחמם. כל מי שעיסוקו קשור בחבל טבורו ליצירת תודעה – אנשי תקשורת, פילוסופים, היסטוריונים, כותבים שזהו מקצועם – כל אלה בעלי הטייה מקצועית. הם נוטים לחשוב כי העולם מוגדר על פי תודעת בני אדם, ולא היא: אופן הפעילות של בני האדם הוא היוצר את תודעתם. נכון לומר כי תודעה זו חוזרת ומשפיעה על האופן שבו בני אדם מייצרים את פרנסתם. אך כיוון זה של השפעה הוא משני.
טעות המשותפת כמעט לכל הפרשנים בני זמננו היא להניח כי תודעתו של אדם היא ראשית הגדרתו כאדם. כאן, מהותית, שורש הטעות המגדירה את דרכו הפוליטית כאופן שבו הוא מפרש את העולם, ואם רק יפרש אותו אחרת – תבוא הגאולה. לעומת זאת טען מרקס כי תבונתו של אדם אינה הדבר המגדיר אותו, אלא האמצעים בהם הוא מקיים את עצמו, ואשר הם מצידם יוצרים ומגדירים מחדש את תבונתו. על דרך השלילה, אדם איננו יכול להגשים את מהותו האנושית, אין הוא יכול להיות אדם אם הוא משולל אמצעי עבודה ומושאי עבודה.
אנשי 'יסו"ד', בעצם כל מי שהוא סוציאליסט ואיננו מתחבא בדלת אמותיו בגלל זה, נתקלים כל יום בהגחכה של עמדותיהם, בלעג, וכל זה תוך כדי מאמץ מצידם להפוך את השיח הסוציאליסטי ללגיטימי, עד כדי כך מצבנו אנוש. והנה, קם מישהו כמו עמיר פרץ, שהפך את השיח החברתי ללגיטימי. זהו הישג כביר ואינני מקל בו ראש. אבל אני לא מחשיב את ההישג הזה כשהוא לעצמו אלא רואה בו מכשיר, או כלי – אמנם רב-ערך, ועדיין לא יותר מאשר אמצעי להשגת מטרה אחרת: חיים של עבודה יצרנית המכבדת את בעליה בפרנסה ראויה, חופשייה מפחד ולא על חשבון הזולת.

הפוליטיקה הישראלית – בצעדים קטנים

על מה ניטשים כמה מן המאבקים הממשיים בשדה הכלכלי בישראל היום?
בפרשת הפרטת חברת החשמל, היה זה דווקא בנימין בן-אליעזר (פואד) שהניח – לאורך שנים – את כל כובד משקלו הסביר, נגד ההפרטה. מתברר לאחרונה כי גם הוא שינה את דעתו ומוליך עתה הפרטה חד צדדית של שוק החשמל הישראלי. אבל אולי עדיין ניתן להציל משהו: ברמת הצרכן הרי אין תחרות. אם יופרטו חלק מחטיבות הייצור וההולכה, אבל לא ההשנאה לצרכנים, זה עדיין פחות גרוע מהפרטה מלאה.
דא עקא: פואד איננו נחשב לסוציאל-דמוקרט. האם זה מה שנחשב בסופו של יום?
נקודה נוספת שיכולה להאיר את דרכנו הפוליטית היא האופן שבו יושתתו יחסי העבודה עם הפלשתינים בהסדר עתידי. ב'אזורי תעשייה' כמו ארז וברקן, עובדים פלשתינים משוללי זכויות של ממש על אדמה זרה, כשהמוצר הסופי אינו מיועד לצריכה ברשות הפלשתינית אלא בישראל. העתקת מקומות העבודה הישראליים לאזורי תעשייה כאלה תמיט חורבן על שוק העבודה בארץ ועל הסיכוי להתקדמות כלכלית משותפת לפלשתינים וגם לישראלים. אופי ההסכם העתידי בין ישראל לפלשתינים יקבע בין היתר גם את אופן התעסוקה של הפלשתינים: האם פרנסתם תהיה על יוממות, או האם הפלשתינים יפתחו מקורות פרנסה משלהם תוך הקטנת התלות בעבודה בישראל, כדי לבסס מערכת חברתית וציבורית מודרנית ולהקטין את בסיס הכוח של ארגוני הצדקה האיסלאמיים. תפקידם של ארגוני הצדקה מצידם, הוא לסייע בהנצחת הפיגור בחברה הפלשתינית, זאת על ידי אספקת אמצעי קיום העומדים כאלטרנטיבה למערכת המודרנית.
מעשים של כל מועמד בתחומים האלה יצביעו על מחויבות אמתית לחברה הישראלית אל מחויבות רטורית אלא בתחום בפרנסה.
קשה להפריז בחשיבות הרטוריקה, אבל היא איננה עמדה אופרטיבית. נכון, אף אחד לא מקבל ציון גבוה יותר ממנו בסעיף הרטוריקה. בקריטריון הפרנסה היו לפרץ כמה נקודות חלשות ביותר: אי-תמיכתו בחוק עובדי קבלן, בסוף כהונת הממשלה הקודמת וכבר לאחר שהיה ברור כי הוא עומדת ליפול; תמיכתו בתכנית ז'נווה שאיננה שוללת החזרת פליטים לתחומי מדינת ישראל; חוסר יכולתו להכריז על מצב חירום בעת המלחמה האחרונה, הכרזה שהיתה מאפשרת הפעלה של שירותי חירום וסיוע נרחבים לעורף הישראלי, בעת שעמד תחת הפגזות כבדות. אלה כמה דוגמאות.
אז מה קובע רטוריקה או פרנסהה?