למי להצביע? – לקראת הפריימריז במפלגת העבודה

מאת: אודי מנור  ::  גליון מס': 30

התרשמתי מפרץ עמוקות בביקורו בתמוז לפני כ- 20 שנה. הזדהיתי עם פרץ במאבקי העובדים שניהל. התרשמתי עמוקות בימים בהם היה פרץ ח"כ זוטר, היחיד כמעט שדיבר באומץ מעל בימת הכנסת בעד חוק שכר מינימום, פנסיה ממלכתית ושאר צעדים בוני חברה. הצבעתי עם-אחד.

את השחר של ה-10 בנובמבר 2005 בבית המפלגה בשכונת התקווה לא אשכח לעולם. לראשונה בחיי הבוגרים כאזרח חשתי טעמו של שינוי פוליטי (ביולי 1992 לא הייתי בארץ). גם את הנאום של פרץ באותה הזדמנות לא אשכח. וגם את האופן בו דיברו עליו ואליו בתקשורת באותו בוקר ובימים שבאו לאחר מכן. הצבעתי עבורו. ולא התאכזבתי מ-19 המנדטים. ואפילו הייתי מוכן לבלוע את 'שר הבטחון'.

אבל היום, לאחר שנה, אני לא רואה שום סיבה לתמוך בפרץ. שום סיבה.

למה? כי פרץ נאלם. לא ברור לי מה קרה. לא רוצה לדעת איך הוא מתנהל במישור האישי ובמשרד שלו. הדבר היחיד שמבחינתי היה וממשיך להיות חשוב הוא המאבק על תפקודה של הכלכלה והחברה הישראלית. זו הסיבה שתמכתי בפרץ וזו הסיבה שהיום אין לי כוונה לעשות זאת, גם לאור החלופות.

אומרים שפרץ נרמס שוב על-ידי התקשורת הנשלטת על ידי אוליגרכים. לא זכור לי שהאוליגרכים סתמו את הפה לאלי הורביץ כאשר אמר מיד לאחר המלחמה שאין שום סיבה לקצץ בתקציב המדינה, אלא להפך יש לנקוט מדיניות מרחיבה. כנראה שהורביץ הפנים את נאומו של פרץ לאחר נצחונו. אף אוליגרך לא יכול למנוע משר בטחון את יכולת הפעולה, את יכולת המאבק, את יכולת האמירה, את יכולת ההסבר. עמיר פרץ לא פעל, לא נאבק, לא אמר ולא הסביר כלום.

"אפילו" המלחמה זימנה לו הזדמנות פז להוכיח את התיזות הסוציאל-דמוקרטיות ("תראו איך נראה העורף. זו תוצאה של 20 שנות הפרטה" וכיו"ב). להוכיח, ולעשות. כי הוא ישב אותו זמן ליד שולחן הממשלה. ודברים שרואים משם... ומי שלא פעל, לא נאבק, לא אמר ולא הסביר כלום בשבתו כשר (בכיר) בממשלה, למען הדברים בשמם התחייב בפני הבוחרים, שמצידם נתנו לו את אמונם בדיוק בשביל הנושאים הללו, שלשיטתו כאמור הם בנפשנו, לא ראוי לאמון הציבור.

מה החלופה? כאמור, אין. אבל חלק מהפוליטיקה זה להבין שיש רגרסיות בפוליטיקה. רגרסיה, כלומר, הכרה בביזיונות, הכרה שמחייבת צניעות, צניעות שפירושה פסיביות, פסיביות שפירושה יותר דגש על המסר הכללי ופחות הצהרות מחוייבות לאיש כזה או אחר. מי שממשיך לצעוק בקול רם "עמיר פרץ", עשוי להיתפס כצר אופק, כדוגמט, או כשפוט. ולמה זה גרוע? כי גם לאמינות יש חשיבות בחיים ואפילו בפוליטיקה.

ובלי קשר לפרץ, הפוליטיקה בישראל נמצאת בשפל חמור. ללכת היום ולהסביר לציבור שפרץ הוא האיש המתאים לעמוד במפלגת העבודה, כי "ההון הגדול", כי "התקשורת", כי "הציבור מטומטם", כי "יש פער בין הצהרות למעשים", כי "הנה השגנו 300 ₪ העלאה בשכר המינימום" ושאר מינימליזמים פוליטיים חשובים פחות או יותר, זה להתעלם מהמשבר העמוק בו נמצאת הפוליטיקה בישראל. אין ברירה ויש לתרום לשיקומה. ומכאן שיש להגיד לפרץ: "לא". לא "לא" של הגלייה לנצח, אלא "לא" של "לא עכשיו". וגם של "תלמד, תחשוב, תסביר, ואז נראה". אבל היום, "לא".

ההגיון הזה, אגב, מוביל בהכרח לתמיכה בעמי איילון. אבל רק ההגיון הזה ולא שאר ההגיונות שמופיעים כאן וכאלו שלא מופיעים כאן, וכידוע – אלא אם יש לך כדור בדולח כמובן, או אבן חכמים איזוטרית השמורה לידועי ח"ן – הפוליטיקה (כמו החיים האנושיים אגב) מלאה בהגיונות סותרים.

פוליטיקה היא ענין לפוליטיקאים, אבל לא רק לפוליטיקאים. בסופו של דבר, או לפחות ברגעים מסויימים, הפוליטיקה, או לפחות חלק ממנה, מסורה בידי סתם אנשים, שלא מכירים ולא רוצים להכיר (על אף שחלקם עושים את עצמם כאילו שהם כן מכירים) את מסדרונות הכוח, החנופה, החשבונאות, הספינולוגיה והמניפולציה. הפריימריז הם רגע כזה, והאנשים הם אנחנו. ואנחנו בדרך כלל (להוציא את הרגעים שחלקנו שולפים את כדורי הבדולח והפרשנות המוסמכת על כתבי הקודש), מקיימים דיאלוג מאוד מאוד מורכב: בינינו לבין עצמנו, בינינו לבין שכנינו, שמצידם מדברים עם השכן של השכן של השכן, והשיח הפוליטי הזה, שהוא כל כך לא מקצועי ולעתים מבוסס על תדמיות והבלים, הוא הוא השיח הציבורי שממנו אמור לצאת מועמד מסויים ולו 40.01% מהקולות (בסיבוב הראשון).

בקיצור, אנו נמצאים בשלב של שיח מוסרי, ומנקודת מבט מוסרית, מוסרית-פוליטית כמובן, פרץ לא ראוי היום לאמון הציבור. כל ציבור. גם הציבור הקטן של חברי מפלגת העבודה, וגם הציבור הקטנטן המרכיב את 'יסוד'.

אז מה עושים?
ומה עשינו לפני נובמבר 2005 ולפני מרץ 2006? הסברנו. שכנענו. הפקנו טיעונים. הדפסנו חילקנו ונלחמנו עליהם. בכל מה שאמרנו, על פרץ ועל דרכו, על דרכו שהיא דרכנו, על דרכנו שהיא מדינת רווחה סוציאל-דמוקרטית, לקחנו מחוייבות מול ספקנים, מול ציניקנים, מול שמרנים. לצערי ולבושתי לא פעם בחודשים האחרונים, פרץ הוכיח את כל מה שהספקנים אמרו.

כל שנותר היום הוא להגיד, כמו לפני נובמבר 2005 ומרץ 2006, רק דבר אחד: "ישראל צריכה למען כל אזרחיה להפוך למדינת רווחה סוציאל-דמוקרטית". ואז לדבר שוב על היתכנותה, סיכוייה, ואופן מימושה של מדינה כזו. מכאן ועד פרץ המרחק היום בלתי ניתן לחצייה.