ראשית


אף שממטרי גשם ממעטים לפקוד אותנו החורף, דומה שהמבול לא תם מן הארץ.
כך, מבול ההפרטה פוקד אותנו בעוז. בפברואר התבשרנו על השלמת מהלך ההפרטה הגדול ביותר במשק הישראלי כשבתי הזיקוק בחיפה נמכרו למשפחת עופר ולדייויד פדרמן. כרגיל, שוב הפרטה בהפסד למדינה - בדקה התשעים פרש מהמכרז לב לבייב ואיפשר למתמודדים היחידים לשלם הרבה פחות ממה שהתכוונו. בעוד בקבוקי השמפניה בבתי הזיקוק מתרוקנים יצא לדרך המהלך הבא: הממשלה והכנסת אישרו את 'הצעת חוק משק החשמל' שמובילה מהלך של הפרטה בחברת החשמל. את הרפורמה מוביל שר התשתיות, פואד בן אליעזר - מתנגד תקיף למהלך זה בעבר. שרי העבודה, מלבד עמיר פרץ, הצביעו בעד הפרטה זו.
מבול נוסף הוא מבול המאבקים הציבוריים: ארגוני הסטודנטים במאבק נגד וועדת שוחט ושכר הלימוד הדיפרנציאלי; המרצים נגד וועדת שוחט ושכר עבודה דיפרנציאלי; ההסתדרות נגד משרדי הפנים והאוצר והלנת השכר הבלתי תאומן ברשויות המקומיות; ארגוני המורים נגד הכפפתה של מערכת החינוך להגיונם של פקידי האוצר ועוד ועוד. בכל אחת מהחזיתות קיים איום של שביתה.
ועוד מבול שיורד עלינו בעוז ומתחזק - חשיפת השחיתויות למינהם: כמעט ולא עובר יום בו לא ניתכות על ראשינו כותרות על חשד, חקירה או העמדה לדין של אחד או אחת מ"בחירינו". מבול זה חזק ומתוקשר כל כך עד שאין צורך לפרט כלל.
שלושת התהליכים הללו מתפרסמים במדורים נפרדים ומקוטלגים בתיבות תודעתיות נבדלות: ענייני ההפרטה שמורים למדורי כלכלה משמימים ולמומחים חמורי סבר ועמוסי גרפים; ענייני ההשבתות מוצאים את מקומם כמידע שימושי, בבחינת 'הכן רכבך לחורף' בעוד סיבתן נותרת לעיתים קרובות בלתי ידועה לציבור; ענייני השחיתויות ממלאים את כל הארץ.
לכאורה, מדובר בשלושה תהליכים בלתי תלויים. למעשה הם חלק מאותה מגמה - ריסוקה של הריבונות הדמוקרטית המודרנית. ההפרטות, המאבקים והשחיתויות כולם חלק מהפאזל אחד שתמונתו אכזבה ממוסד המדינה הריבונית ויצירת חלופות לתפקידיה השונים.
המנטרות העממיות שה'מדינה' בזבזנית ובלתי יעילה, שהמגזר הציבורי הוא מושחת ומסואב, שהמגזר הפרטי יעיל ומוצלח ושבאופן כללי "אי אפשר יותר" הן ביטוי למהפך התודעתי של פרוק המדינה. תודעה זו מחפשת לה מוצא בדמותו של מלך גאיידמקי מושיע, של העברת עוד ועוד מגזרים ונכסים ציבורים לידי ההון ושל התנערות ודחיה של ה'עם' מכלי הריבונות והמימשל שלו – קרי מהזירה הפוליטית והמפלגתית.
לפני כשנה וחצי נדמה היה לנו כי פרצה קרן אור מתוך המבול, כי חל שינוי במהלך הכללי. אז התמלאנו אופטימיות והתגייסנו בעוז לסייע במאבקי הפריימריז של עמיר פרץ במפלגת העבודה. פעלנו במרץ להצלחת מפלגת העבודה בבחירות מתוך אמונה שסוף סוף נמצאה היד שתתחוב את אצבעה לסכר ותחסום את המים הרבים, יד שתוכל להתחיל בבניתה של מציאות חברתית אחרת בישראל.
שנה לאחר מכן, אותן התלהבות, תקווה ואמונה פינו את מקומם לאכזבה, בלבול ומבוכה. עמיר פרץ פנה לשקם את סמכותו הביטחונית החבוטה והפנה עורף לבשורה החברתית שנשא. שרי מפלגת העבודה פעפעו לתוך הממשלה ולא נודע כי באו אל קירבה.
אך פרחי האביב שנפרשים מכל עבר בתקופה זו, במלוא הדרם וצבעיהם, מזכירים לנו שאסור להתייאש. מתוך עבי התסכול מנצנצים בכל זאת כמה רסיסי אור. הנה רק כמה דוגמאות: חקיקתו של חוק הקופאיות, עליו נאבקה ח"כ שלי יחימוביץ' מזה שנים רבות עוד בהיותה עיתונאית מהווה ביטוי לדבקות המרשימה שלה ואולי מהווה גם סימן להצלחות שבדרך. כך גם ההודאה של שר התעשיה, המסחר והתעסוקה אלי ישי בכישלונה של 'תכנית ויסקונסין' והכרזתו בכנסת על אי חידושה; התמשכותו של המאבק נגד הפרטת בתי הסוהר; מאבקים סביבתיים מוצלחים שהובילו לביטולם של פרויקטים נדל"ניים עתירי בצע - תכנית ספדי בירושלים ותכנית הבניה בעמק השלום בואך יקנעם.

גיליון 'חברה' השלושים מנסה להיחלץ מתוך המבוכה, להיאחז בנקודות האור ולסמן את המשך הדרך. במרכזו מספר מאמרים העוסקים בפריימריז במפלגת העבודה ובניסיון לזהות את המועמד שיתרום לסוציאל דמוקרטיה הישראלית. מאמרים אחרים עוסקים בניתוח המדיניות החברתית ובניסיון לעצב אלטרנטיבה ראויה. בגיליון זה אנו מייסדים גם מדור חדש בשיתוף מכון 'שיטים' שעוסק בעיצובה של תרבות יהודית ריבונית המונעת והמכוונת לערכי אדם וחברה. מדור זה יציע לנו נקודת מבט וסדר יום תרבותי כנדבך משלים במאבק ליצירתה של חברה צודקת.

פורסם בגליון מס': 30