על מאבק חברתי בתנאים של טרור קונבנציונלי וגרעיני. חלק שני: מאבק חברתי בנסיבות של איומים בטרור קונבנציונלי וגרעיני – ההיבט הסובייקטיבי

מאת: אבנר כהן  ::  גליון מס': 31

בחלק הראשון של מאמר זה, שהופיע בגיליון הקודם של 'חברה', ניסיתי להבהיר מדוע מזווית הראייה של התודעה האקטואלית אין הבדל בין הטרור הקונבנציונלי לבלתי-קונבנציונלי. בשלב זה ניתן כבר להתחיל לדון במשמעותה של הנוכחות הטרוריסטית בהקשר החברתי. אולם תחילה יש להבחין בין ההשפעה הבלתי-אמצעית של הטרור, כלומר השפעתו על תודעה בלתי-ביקורתית החווה אותו (אם באופן ישיר ואם באופן עקיף – דרך מנגנוני התקשורת) מבלי לנתח אותו, לבין השפעתו על התודעה הביקורתית המנתחת אותו. בחלק זה של המאמר נעסוק בהשלכותיו של הטרור על התודעה הבלתי-ביקורתית, כלומר בהיבט הסובייקטיבי שלו.

מקובל לחשוב, כי האיום הקיומי המוצג על ידי טרור מדינתי או מחתרתי משתק את המאבק החברתי. ההסכמה הרחבה בנושא מבוססת על ההנחה שבנסיבות בהן מועמד הביטחון האישי והציבורי בסכנה הופך העיסוק בשאלות הצדק והשוויון למותרות. אבל נדמה לי שהנחה זו היא כוללנית מדי, ואירועים המתרחשים לאחרונה בארץ ובעולם מוכיחים כי לא תמיד היא משקפת את המציאות. כך למשל, דווקא בעקבות מלחמת לבנון השנייה, והפצצות הקאסמים על שדרות, נחשפו בעיות חברתיות-כלכליות קשות, ונפתחו דיונים נוקבים אודות מדיניות הרווחה, והשלכותיה על מערכת היחסים בין הפריפריה למרכז. גם אם מרחיקים להתבונן אל מחוץ לישראל מתחזק הרושם שסכנות הטרור אינן מוחקות את העניין בבעיות החברתיות-כלכליות. לא זו בלבד שהפולמוס הציבורי והתקשורתי בנוגע לבעיות אלו לא דעך בשנים שחלפו מאז הפיגוע במגדלי התאומים, אלא שהטרור עצמו, ואפשרויות התפשטותו, נתפשים יותר ויותר כתלויים במתחים המיוצרים מתוקף העיוותים הנובעים מהמדיניות החברתית-כלכלית.

שאלת ההתגייסות למאבק חברתי

עם זאת, גם אם הטרור אינו פוגע בהכרח במודעות למצוקה, הוא משפיע לרעה על ההתגייסות למאבק נגד המדיניות האחראית להתפתחותה.

כדי לעמוד על טיבה של השפעה זו יש להציג תחילה את הקונטקסט הפרובלמטי של שאלת ההתגייסות למאבק חברתי, כפי שהיא נתונה בעולם המערבי בתקופה הנוכחית. עולם זה כידוע, עבר בעשורים האחרונים של המאה ה- 20 שינויים מהותיים שתמציתם היא כינון כלכלת שוק ברמה גלובלית, והסתלקותם של הממשלים המדיניים מאחריותם החברתית (קיצוץ תקציבי כללי ובמיוחד בתקציבי רווחה, האצת תהליכי הפרטה, העלמת עיין מפגיעות בסביבה וכו'). הגם שמחירם הכבד של שינויים אלו הלך והתברר במשך הזמן (גם לאלו שלא היו ערים למחיר זה מלכתחילה), המאבק נגדם לא הצליח להתרומם לממדים אפקטיביים. מדוע?

הספרות המתמודדת עם שאלה זו מסבירה את הנסיגה משדה-המערכה החברתי בהשפעתם של השינויים המבניים בכלכלה העולמית על מעמדה של העבודה המאורגנת מחד גיסא, ועל תרבות-ההמונים מאידך גיסא. התפתחות הייצור הקפיטליסטי בסדר היום הגלובלי של סוף המאה העשרים ותחילת המאה העשרים-ואחת תובעת את ביסוסם על שווקים הולכים ומתרחבים הן מבחינה כמותית והן מבחינה איכותית. מבחינה כמותית, פירושה של תביעה זו הוא הגדלת השיווק בתחומי הפונקציות האנושיות שהקפיטליזם כבר ניכס לעצמו ממילא (אם באמצעות התפשטות גיאוגרפית של כלכלת השוק, והסרת מגבלות מדיניות ואחרות על המסחר הבינלאומי, ואם באמצעות הגדלת כוח הקנייה שבידי הציבור המחייבת נקיטת מדיניות מוניטרית מרחיבה או פיתוח צורות אשראי חדשות וכו'). מבחינה איכותית, משמעותה של תביעה זו היא פריצה אל מעבר לתחומים של הפונקציות שעליהן הקפיטליזם הנתון כבר עונה. כלומר, הקפיטליזם נדרש לשנות את ההגדרות של המרחב הפתוח לשיווק, ולכלול בתוכו תחומים נוספים של הקיום האישי והציבורי שטרם נכבשו על-ידו (מנקודת ראות זו מהווה ההפרטה של השירותים הממשלתיים פתיחת שוק נוסף עבורו). השפעתה של ההתעצמות האיכותית חורגת הרחק אל מעבר לשדה של הפעילות הכלכלית. היא משנה את אופן הקיום ואת התפישה-העצמית של נתיניו-לקוחותיו של הקפיטליזם, אם כי לא רק בצורה הרצויה לו.

מכל מקום, למגמות של ההתרחבות הכמותית והאיכותית של הקפיטליזם האקטואלי נודעות השלכות מרחיקות-לכת על תנאי המאבק החברתי, ובהן ברצוני לדון.

***

ההתרחבות הכמותית של הקפיטליזם האקטואלי

ההתרחבות הכמותית משפיעה על תנאי המאבק החברתי בעיקר באמצעות תהליכי הגלובליזציה. בעבר, טרם האצתם של תהליכים אלו, יכלו האיגודים המקצועיים לסחוף לשורותיהם את הרוב המכריע של העובדים, משום שהם יכלו להציב עוצמה שקולה ולעיתים עדיפה כנגד עוצמתו של המעביד ביחס לעובד הבודד. עוצמתו של המעביד ביחס לעובד הבלתי מאורגן הייתה מבוססת על המונופול שלו על מקום התעסוקה ומקור ההכנסה של העובד. עוצמתם של האיגודים ביחס למעביד, נבעה מכך שהם ייצגו כלפיו את כוח העבודה בכללותו, או את העדרו של כוח עבודה אלטרנטיבי. בעידן הנוכחי, משמע במערכת של הגלובליזציה, נפגע כוחה של העבודה המאורגנת משום שהיא אינה פועלת עוד בתנאים של שוק לאומי סגור אלא בתנאים של שווקים בינלאומיים פתוחים. מאחר שבשלב זה האיגודים המקצועיים עדיין אינם מצליחים לחרוג מהרמה הלאומית לרמה העולמית, לא מתקשה ההון לחבר את עצמו לעבודה בלתי מאורגנת וממילא גם זולה (אם על ידי יצואו של ההון אל הטריטוריות שלה, ואם על ידי יבואה של העבודת הבלתי-מאורגנת אל הטריטוריות שלו). נסיבות אלו, שבמסגרתן נאלצים האיגודים המקצועיים להשקיע את מירב המאמצים כדי להגן על זכויות ותנאים שעלה בידיהם להשיג בעבר, אינן מסייעות למערכה שהם מנהלים נגד המגמות הניאו-שמרניות של המדינה והכלכלה. כלומר, שינויים אלה, הכרוכים בגלובליזציה אך אינם נובעים ממנה, מקשים על ההתגייסות למאבק חברתי. האיגודים המקצועיים נמצאים כיום בקרב מאסף קשה, שעניינו שמירת זכויות מסורתיות שכבר הוכרו בעבר והנמצאות כיום בסכנה מחודשת.

אבל זוהי רק תשובה חלקית לשאלה אודות האפקטיביות המוגבלת של המאבק נגד המגמות שהוזכרו. פתיחתם של השווקים המקומיים לתנועה בלתי מרוסנת של הון וסחורות (מכל שאר העולם ואל כל שאר העולם) מסכנת את היציבות הפיננסית, הכלכלית והחברתית במדינות השונות. סכנות אלו חורגות הרחק מעבר לאינטרסים המסורתיים של האיגודים המקצועיים, ונוגעות למעמד הבינוני כולו. כדי למנוע את שחיקתו של מעמד זה בעקבות הטרנספורמציות שמחוללת הגלובליזציה, היה על המדינה לפרוש רשת בטחון סוציאלית שתגן עליו מפני הזעזועים הצפויים. אולם המדינה (כלומר מרבית הממשלות בעולם המערבי) נקטה מהלך הפוך, ודווקא בנסיבות שתבעו ממנה לגלות יתר אחריות לחברה, היא בחרה להפחית את אחריותה, ובחלק מהתחומים להסתלק ממנה לחלוטין. מהלכים אלו היו אמורים לקומם נגדם את מרבית החברה ובוודאי את המעמד הבינוני (שהמהפכות הטכנולוגיות במדינות העשירות הפכו אותו כבר מזמן למעמד כללי). עד עתה התקוממות מעין זו לא אירעה. מה, אפוא, מעכב או אפילו מונע אותה?

ההתרחבות האיכותית של הקפיטליזם האקטואלי

כאן אנו מגיעים להיבט האיכותי של ההתפתחות הקפיטליסטית. היבט זה כרוך, כאמור, בהרחבת השיווק הקפיטליסטי אל טריטוריות ופונקציות קיומיות שעד כה טרם נכבשו על-ידו. יתר על כן ההתעצמות האיכותית של הקפיטליזם מחייבת אותו לא רק לשווק את מרכולתו לטריטוריות מוכרות של הקיום (הצרכים הנחשבים ממילא כחיוניים לקיום) אלא גם לטריטוריות בלתי מוכרות שלו (יצירת צרכים שעד עתה לא היו נחשבים כחיוניים). הפלישה אל טריטוריות אחרונות אלו הופכת את הייצור הקפיטליסטי לתעשיית מותגים, שהמוצר הבסיסי שלה הוא ההמון האמור להיות משוכנע שעליו לרכוש אותם. אין הכוונה לומר שייצורו של המון זה הוא תכליתה של המערכת הקפיטליסטית, להפך, כוחה של מערכת זו נובע דווקא משום שהיא יכולה לייצר אותו בלי להתכוון לכך בכלל. כוונתה היא רק למכור את מוצריה או מותגיה, אולם אם לשם כך עליה להפעיל את מנגנוני הפרסום שלה, ולשנות את חשיבתם של היחידים בנוגע למה שחיוני או בלתי חיוני עבורם, היא כבר חודרת לתודעתם ומתערבת בהשקפת עולמם, כלומר היא מעצבת אותם. יתר על כן אם היא מעצבת אותם כצרכני מותגים, היא מעמידה את הסטטוס האישי בראש סולם העדיפויות שלהם, שכן אין למותג משמעות אחרת זולת תפקודו כסמל לסטטוס של בעליו. אם כך, התחרות הכלכלית הופכת לתרבות הכללית, האינטרסים הבורגניים מקבלים מעמד של ערכים יסודיים בתודעת ההמונים.

התפתחות זו מקשה על ההתגייסות למאבק חברתי, משום שאם הפעילות מוגדרת כאמצעי האמור לשרת את האינטרס האישי לבדו, ושאר הערכים, במידה שהם בכלל שורדים, נדחקים בפני אינטרס זה לשוליים (מהלך שנחזה על-ידי מארכס כבר במניפסט הקומוניסטי), הרי שאז ההכרה בפגמים ובעוולות של השיטה רחוקה מלהוות דחף להתעמת עמה. מנקודת הראות של הפרט ההישגי, אם לא ניתן לוודא שהמאבק הציבורי מועיל לו גם באופן אישי, הוא עלול להימנע מלנקוט פעולה כנגד המערכת גם אם הוא מזמן חדל להאמין באידיאולוגיה שלה. רקע זה מהווה קרקע נוחה לצמיחתו של אקלים רווי תסכול וציניות, אך אין בכך כדי למנוע מהמערכת לשעתק את עצמה. להיפך, יש בכך כדי לסייע להמשך תפקודה.

השפעתו של הטרור על המאבק החברתי

השפעתו של הטרור על תנאי המאבק החברתי אמורה להיבחן מתוך הקשר עניינים זה. כאמור, ה"מוצר" שמפיקות תעשיות הטרור הוא ערעור הביטחון האישי והציבורי, ותחושות של חוסר-ודאות וחוסר יציבות. הקורבנות הישירים של פעולות הטרור מהווים אפוא אמצעים כדי לפגוע בקורבנות העקיפים אך העיקריים שלהן, כלומר ביוזמות המכוונות אל הטווח הארוך. יוזמות אלו תלויות במידת האמון שהיחידים רוחשים כלפי העתיד ומאחר ואיומי הטרור מחבלים באמון זה הם מסכנים אותן. לא כאן המקום לנתח את מלוא משמעותה וכוונתה של פגיעה זו, נסתפק, אם כך, רק בהצבעה על ההשלכות החברתיות שלה. מאבק ציבורי, במיוחד אם מטרתו היא שינוי בפעולת המערכת (אם בתחום המדיני, הכלכלי, הסביבתי או כל תחום אחר), אינו יכול להיבנות באופן שישמש ישירות את האינטרס האישי של המשתתפים בו, בוודאי לא בטווח המיידי.

אם הטרור מצמצם את הטווח המגדיר את הפעילות כיעילה, התארגנות לפעולה חברתית מצטיירת מתוקף נוכחותו כפחות תכליתית. המאבק החברתי כפי שהוא משתקף מהפריזמה של היחיד ההישגי עלול להופיע בעקבות הטרור כעוד פחות רלבנטי לגביו.

פריזמה זו – הכרוכה בהיבט הסובייקטיבי, הבלתי-ביקורתי – אינה הפריזמה היחידה הראויה לדיון. בחלקו השלישי והאחרון של המאמר, שיופיע בגיליון הבא של 'חברה', יטופל ההיבט האובייקטיבי של הטרור, ותובהר משמעותו מבחינתה של התודעה הביקורתית המנתחת אותו. הבהרות אלו יסייעו לנו לעמוד בסיכום על הזיקה בין ההיבט הסובייקטיבי להיבט האובייקטיבי של הטרור, ולנתח את השלכותיה לגבי המאבק החברתי.