ראשית

מאת: יסו"ד  ::  גליון מס': 31

האחד במאי הוא סמל למאבק האוניברסלי למען חברה צודקת. זהו מאבק לחברה בה העושר מחולק בצורה שוויונית בין כל חבריה. זהו מאבק לחברה בה מבוטלים מנגנוני הניצול הכופים עוני וניוון על חלק גדול מהאוכלוסיה, לטובת ארגון חברתי המאפשר שימוש הוגן ובר-קיימא במשאבים, לרווחת כולם.

בחברה כזו ישוחררו המנוצלים מן הדיכוי, אך גם המנצלים יוכלו להפיק יותר מחייהם - מנגנוני הכוח המאפשרים את הניצול מסתירים גם למנצלים עצמם את מאווייהם ואת צרכיהם, והופכים אותם למכשיר במערכת בה הם כביכול שולטים.

האוניברסליות של האחד במאי והרלוונטיות שלו, מאז 1889, מסמנים את הכיוון אליו רוצים להתקדם. על אף שלעתים נראה שיעד זה מנצנץ ככוכב רחוק, הוא מרמז על הצעד הבא שלנו בצומת שבילים, המחייבת המשך פעולה.

לעומת רוממות היום הזה, המאבקים שאנו מנהלים על עיצוב המציאות הישראלית נשארו מקומיים, קטנים, כמעט קטנוניים. אנו נאבקים כדי שקופאיות תוכלנה לשבת, גם אם הן עדיין מרוויחות שכר מינימום. אנו נאבקים נגד המשך פירוקה של העבודה המאורגנת, גם אם אנשי הועדים הגדולים אינם גיבורי חלומותינו. המאבקים הקטנים, בחזיתות מתוחמות, משאירים לא פעם עובדים אחרים מחוץ להצלחות הנקודתיות, ואינם מצליחים להביא לאוניברסליות מרוממת הנפש.

הפער הזה הוא מנשמתה של התנועה הסוציאליסטית לפחות מאז ימי מרקס, שביקר את החברה בת זמנו בחדוּת, והציב את הברירות באופן חד משמעי: "מדכאים ומדוכאים ניצבו במאבק בלתי פוסק לעיתים נסתר עיתים גלוי, מאבק שנסתיים כל פעם בשינוי מהפכני של החברה כולה, או בשקיעתם של כל המעמדות הנאבקים".

אלה הן הברירות שמרקס ראה כעומדות בפני החברה בתקופתו, ונראה שתיאורו מתאים היום לא פחות. המאבק, שלובש צורות רבות, צופן בחובו את תיקון החברה, או את שקיעתה הכללית.

אלא שעניינו של מרקס לא היה רק בניתוח תיאורטי, חד וחשוב ככל שיהיה, אלא בעיצוב כלים מעשיים ואפקטיביים למהפכה חברתית. מתוך חשיבה זו תואר החזון, המשרטט תוכנית פוליטית מעשית עבור התנועה הקומוניסטית: "במקום החברה הבורגנית הישנה על מעמדותיה ועל ניגודי מעמדותיה, באה התאגדות, שבה ההתפתחות החופשית של כל יחיד היא התנאי להתפתחות של הכלל". בד בבד, חוגג מרקס באותן שנים את ההישג המאוד ארצי של העברת החוק להגבלת העבודה לעשר שעות ביום. מסתבר שבאותה נשימה ניתן לראות את אבני הבניין הקטנות שלפנינו, ומתוכן לגזור את ביטולן לתוך מציאות אחרת, שתעוצב על ידי הכוחות שהתגבשו בתוך אותו מעשה בניה אפור, שאין בו כדי לרמז על החזון הגדול הטמון בו.

מצוות העשה הנגזרת מניגודים אלו, היא נשמת אפו של הסוציאליזם: להתארגן, ולפעול. לא ממרומי התיאוריה תתגלה הדרך, וגם לא מהמשך קבלת המצב הקיים. ההתארגנות, בכל מקום, בכל רמה – בתנועת הנוער, בועד ההורים, במקום העבודה, במפלגה – מחייבת מחשבה משותפת, שאילת שאלות והטמעה של בעיות סבוכות לתוך 'יום הקטנות' של החברים באותה התארגנות. מתוך ההתארגנות נובעת הסתכלות רפלקסיבית על מצבנו, כי אנו רואים האחד את השני, איש את עצמו בשותפו, וכאחד מהכלל. ואז עולות השאלות עתיקות היומין: האם ברצוננו לשנות? האם ברצוננו לעשות?

והתשובות? הן מצויות אצל כל אחד ואחד מאיתנו.