פס ייצור אקדמי

מאת: אלי קוק  ::  גליון מס': 29

מדי שנה בשנה, ממש מתחת לאפנו, אוניברסיטת תל-אביב מצליחה לגדל דור חדש של כלכלנים נאו-ליברלים אשר סוגדים לכלכלת השוק הקפיטליסטי ומתעלמים לחלוטין מההשלכות החברתיות הקשות הנובעות ממדיניותה. הסטודנטים הללו מוכנים לפטר עובדים, להפריט מוסדות ממשלתיים ולהרעיב ילדים בלי להניד עפעף. כיצד נוצרות כאלה מפלצות חסרות מצפון?

בתור סטודנט לכלכלה באוניברסיטת תל-אביב מזה שנתיים, הייתי עד לאותה אינדוקטרינציה של השוק החופשי הקפיטליסטי של הסטודנטים לכלכלה ואני מבקש לחשוף כאן כמה מהכלים של תהליך זה.
לפני שאגע באינדוקטרינציה (שזוהי כמובן מילה יפה לשטיפת מח) של הסטודנטים, אעמוד לרגע על הרעיון הבסיסי המסתתר מאחורי האידיאולוגיה הקפיטליסטית הנאו-ליברלית המיושמת באוניברסיטה, אידיאולוגיה ששורשיה צמחו בשנות השבעים בארצות הברית. אידיאולוגיה זו רואה בשוק החופשי מכניזם "טבעי" אשר דרכו ניתן לעצב את המדיניות הכלכלית בחברה. על מנת שהשוק יפעל כראוי, הוא חייב להיות בשיווי משקל תמידי, זאת אומרת שכל פרט בו יפעל למקסום רווחים מתמיד. הכלכלנים הנאו-ליברלים מכנים מצב אופטימאלי זה גם כמצב "יעיל". כדי למנוע עיוותים בפלא הטבעי שנקרא שוק חופשי, אותם כלכלנים מאמינים שאסור להתערב בפעולת מקסום הרווחים בשום צורה, יהיה מה שיהיה, ירעב מי שירעב.

אז הנה מספר דוגמאות לדרך שבה המרצים בחוג לכלכלה מצליחים להחדיר אידיאולוגיה זו לתלמידים באוניברסיטה:

"לגזור ולהשוות לאפס" - שיטה מרכזית בה האוניברסיטה מחדירה רעיון זה לסטודנטים היא המתמטיקה. היות והשוק, לפי האידיאולוגיה הנאו-ליברלית, אינו ייצור חברתי אלא מנגנון טבעי בעל חוקים טבעיים (כמו פיזיקה), ניתן תמיד לפתור בעיות כלכליות בעזרת מקסום רווחים בצורה מתמטית. בכל קורס, בכל תרגיל, בכל מבחן, הסטודנטים לומדים קודם כל כי עליהם לגזור את פונקצית הייצור ולהשוותה לאפס – דהינו בכל מקרה יש לבצע פעולה מתמטית "מדעית" שעל פי מיטב החוקים הכלכליים אמורה לתת תוצאה ברורה למיקסום הרווח. פעולה מתמטית זו הופכת לאינסטינקט בסיסי שטמון בכל תלמיד ותלמיד: לא יודעים איך לפתור תרגיל? אין בעיה. פשוט תגזרו ותשוו לאפס. תמקסמו רווחים. שוב ושוב ושוב. סטודנטים רבים לא ממש מבינים את ההשלכות של מקסום רווחים זה (חלק חשוב מהאינדטקרינציה, נגיע אליו בהמשך), אולם הם אלופי העולם בלגזור ולהשוות לאפס. לא משנה כמה מסובכת הפונקציה, הסטודנטים המוכשרים הלומדים בבית הספר לכלכלה "מספר אחד באירופה" (כך מספרים לנו המרצים באוניברסיטת תל-אביב) לא מפחדים. הבעיה עצמה אינה משנה.
בהקשר הזה, חשוב להיזכר במחקר מרתק שבוצע לפני כמה שנים. במחקר זה חילקו לתלמידי כלכלה ופילוסופיה שאלה כלכלית פשוטה על תפוקתם של עובדים ושכרם. התלמידים התבקשו לרשום כמה עובדים יש לפטר, לפי הנתונים שנמסרו לידם. בפקולטה לפילוסופיה בחרו הסטודנטים לפטר מעט מאוד עובדים היות והבינו, כך אני משער, שפגיעה בעובדים מהווה למעשה פגיעה בחברה כולה, ובעובדים בפרט. בפקולטה לכלכלה, לעומת זאת, בחרו הסטודנטים לפטר כמות אדירה של עובדים, כאשר העובד האחרון אותו הם פיטרו חסך לפירמה דולר אחד בלבד. מדוע תלמידים לכלכלה בחרו לפטר כל כך הרבה עובדים? האם הם באמת כאלו חסרי מצפון? ממש לא. הם פשוט עשו את מה שלימדו אותם שוב ושוב. הם ראו פונקציה מול עיניהם, ושלפו את המחשבון. הם לא היו צריכים כלל לחשוב על דברים כגון רווחת העובדים אותם הם בחרו לפטר. הם פשוט גזרו והשוו לאפס.

יעיל זה טוב – המילה יעילות משמשת מושג מרכזי באידיאולוגיה הנאו-ליברלית. סיבה אחת לכך היא שמילה זו הינה חלק אינטגראלי מהאינדוקטרינציה הנאו-ליברלית. לפני שאסביר מה בדיוק יעיל ומה לא, הבה נחשוב שנייה על המילה "יעיל" עצמה. אין ספק, שהמילה מעלה אצל כולנו אסוציאציות חיוביות למדי. הרי מה יכול להיות רע ב"יעיל"? יעיל - משמע טוב, לא יעיל - משמע רע. המעבר מיעיל לטוב הוא מעבר מסוכן ביותר, אך הוא גם מעבר קריטי עבור הנאו-ליברלים בכלל ובקמפוס בפרט. עקרונית, הם לא אומרים בקול שיעיל משמע טוב, אין צורך בכך, במילה עצמה כבר טמונה הדעה הערכית והמוסרית. בנוסף, המרצים דואגים שהמטרה בכל תרגיל תהיה השגת מצב יעיל, מה שמטמיע בתלמידים את ערכיותה של היעילות.

אך האם יעיל זה באמת טוב? הנה מספר דוגמאות, תשפטו בעצמכם:

אם כל העוגיות נמצאות אצל יוסי ולדנה אין עוגיות בכלל, אין ליוסי כל סיבה לתת לדנה עוגיות. הגענו למצב יעיל.
אם המפעל מזהם את הנהר, ולכן המפעל נקנס, המערכת יוצאת משיווי משקל והשוק מגיע למצב לא יעיל. התעלמות מזיהום הנהר לעומת זאת, יעילה בהחלט.
אם קובעים שכר מינימום קשיח, השווקים יוצאים משיווי משקל, ולכן שכר מינימום אינו יעיל. לעומת זאת, שכר שהשוק קובע, לא משנה כמה נמוך יהיה, יעיל.

אמת אחת ויחידה - הסטודנטים אינם עוצרים לרגע לשאול את עצמם (או את המרצה) האם מצב יעיל הוא באמת אידיאלי. הם גם אינם עוצרים לשאול מדוע עליהם תמיד למקסם רווחים ולגזור פונקציות. למעשה, הם אינן שואלים שאלות כלל. בדרך כלל שיעור שלם עובר מבלי שאף סטודנט ירים את ידו וישאל שאלה עניינית העלולה לערער את טענות המרצים.
בכדי שהסטודנטים לא יתחילו, חס וחלילה, לשאול כאלה שאלות, המרצים דואגים להציף אותם באין סוף נוסחאות מתמטיות ופונקציות חריגות הקשות להבנה. במצב זה, התלמידים משקיעים את זמנם בלגזור מספרים ולא בלחשוב על העקרונות שבמודל הכלכלי. כמובן שמצב זה, בו אין לתלמידים יכולת למחשבה ביקורתית, אינו חריג במערכת החינוך בארץ. הרי הסטודנטים הואכלו בכפית לאורך שתים עשרה שנה של "בגרותולוגיה". בשל כך, אין למרצים בכלכלה כל קושי בלשכנע את הסטודנטים שהמודל אותו הם מציגים הינו נטול אלטרנטיבות.
המרצים מצליחים להפוך את תחום הכלכלה ממדע חברתי, שבו יש כמה תשובות חלופיות (היות ויש כמה אידיאולוגיות חלופיות), למדע מדויק, בו, כמו במתמטיקה, יש רק תשובה אחת נכונה. אפילו אם תלמיד ישמע איכשהו על האידיאולוגיה הסוציאליסטית (לא בשיעור בכלכלה כמובן, מרקס זו מילה גסה בברגסון – בנין הפקולטה) הוא מייד ידע שהיא אינה נכונה כי הפתרון המתמטי מביא לתוצאה אחרת לגמרי. ואיך מתמטיקה יכולה לשקר?

אלי קוק הוא סטודנט שנה ג' בפקולטה לכלכלה והיסטוריה באוניברסיטת תל-אביב.
elicook@gmail.com