האוצר על הגב שלנו – תקציב 2007

מאת: יואב לוין  ::  גליון מס': 28

בשבועות האחרונים החל שוב מסע ההפחדה המוכר של האוצר לקרום עור וגידים, וכך פתחו נביאי הזעם והשקר של האוצר במתקפה מחושבת ובמסע הפחדה מתוכנן מראש בנושא הקיצוצים המתוכננים והחוב הלאומי.

מסע ההפחדה המוכר של האוצר נעזר הפעם בפודל התורן, הוא שופרם של קליקת אהוד הון ואולמרט שלטון במשרד האוצר, חבר הכנסת שי חרמש מקדימה. וכך פתחו נביאי הזעם והשקר של האוצר במתקפה מתוכננת, בכתבה 'ברוורמן על הגב שלנו' ובמסע הפחדה מתוכנן מראש, שמטרתו להזכיר לנו על דבר קיומה של מפלצת החוב החיצוני האיומה, שעומדת לבלוע את כולנו ושאותה יש להשמיד, להכחיד ולהדביר.

ומה קרה עכשיו שלא קרה קודם? מה שקרה הוא שיש עודפים בקופת המדינה לעומת התחזית, לא סתם עודף אלא למעלה מעשרה מיליארד שקלים. חלקו של העודף מקורו בעובדה שהוצאות הממשלה היו נמוכות בכמה מיליארדים טובים מהתחזית בגלל מסע ההפחדה הקודם. ובכן נשאלת השאלה האין למשרדים מה לעשות עם הכסף הזה, הרי תמיד המשרדים טוענים שאין להם מספיק כסף. ההערכות על העודף נשמרות ב"חשיפה נמוכה" על ידי האוצר, כאילו זה כסף של אבא ואמא שלהם. הסיבה "כדי למנוע משרים להתנגד לקיצוצים בתקציב המדינה לשנה הבאה". די משונה לא, יש כסף אז למה לקצץ? ובכן הסיבה היא כי כך פשוט נאמר לנו וכך צוונו על ידי הכוהנים הניאו-ליברלים של כת "מדע הכלכלה" במשרד האוצר.

כדי להמשיך לקצץ, צריך למצוא משהו שבו על פי התורה המופרכת הזו יש בעיה בכלכלה הישראלית והנה מצאנו שהחוב החיצוני הוא למעשה מקור הרוע והבעיה. אם בעבר מקור הרוע היה שכר המינימום, הרי כעת מתמקדים בשיעור החוב. בכל מקרה, שוב יבלע העודף ויעלם והתקציב יקוצץ עם גרזן מאתיים קילו. לפני שנפריך את מיתוס החוב הלאומי, ברצוני להזכיר רק פרט שולי אחד: כ-26% מן העובדים משתכרים 1935 שקל לחודש בממוצע. אולי היה אפשר לעשות משהו לטובתם עם העודף? אבל זה אפילו לא עולה על דעתם של העוסקים במלאכת הקיצוץ.

החוב החיצוני
הכת הפונדמנטליסטית הכלכלית (רולניק, שטרסלר, טל, ארלוזרוב, ונערי האוצר) בראשותם של אולמרט, הירשזון והגורו הרוחני ביבי, ניסו פעמים רבות בעבר להשוות את מצבנו למצבן של מדינות כגון ארגנטינה. אך ההבדל בינינו לבין ארגנטינה הוא שהחוב של ארגנטינה הוא למשקיעים חיצוניים (בנקים אמריקניים בריטיים וכנ"ל שנסגרו בשלב מסוים ומשכו גם את כספם בהזדמנות זו) בעוד שהחוב של ישראל אינו כזה.

מרבית אגרות החוב של מדינת ישראל הן לבנקים, לקרנות הפנסיה, לקרנות הנאמנות ולקופות הגמל. החוב מתחלק למעשה כך: 31% לקופות הגמל של הבנקים (הכסף של כל אזרחי ישראל החוסכים לטווח ארוך), 18% לבנקים (מנהלי החשבונות של אזרחי ישראל), 13% לחברות הביטוח (עוד אפיק חיסכון ישראלי לטווח ארוך), 11% לקרנות הנאמנות (שוב, אפיק חיסכון ישראלי), 5% לקרנות הפנסיה (אפיק חסכון ישראלי ארוך כבר אמרתי), 19% בידי אחרים 2% חוב לבנק ישראל, ואחוז אחד בידי משקיעים זרים.

ובכן, האם נראה לאדם בר-דעת כלשהו שהבנקים הישראליים - לאומי, דיסקונט והפועלים - יברחו כמו במקרה של הבנקים הזרים בארגנטינה ויפילו את מדינת ישראל? כלומר יקחו את הכסף ויסתלקו מהמדינה, ואנחנו, מיליוני ישראלים, נתקל בסניפים סגורים ובכספומטים ריקים?! האם לא תהיה זו צביעות מצידם של הבנקים, לאחר שהמדינה (אזרחי ישראל) כיסתה בעבר חובות של 100 מיליארד שקל, שאותו הם ייצרו ב-1983 במו ידיהם – כלומר ניפחו את המניות של עצמם עד שהבלון התפוצץ? האם מישהו מעלה בדעתו שקופות הגמל, קרנות הנאמנות, קרנות הפנסיה וחברות הביטוח קונים את אגרות החוב של מדינת ישראל, כהשקעה לטווח ארוך, כחסכון, למרות שאין להם אמון במשק? האם מישהו באמת ובתמים מאמין שהם יברחו עם הכסף? במידה ומישהו בכל זאת זקוק לשכנוע ניתן לעיין דווקא בחומר מאתר האוצר.

אך מעבר לטיעון הכללי, הפילוסופי והמעט שטחי הזה, ניתן להגיד שהחוב החיצוני שלנו הוא עוד יותר בטוח. רוב החוב (80%) הוא חוב לבנקים זרים בערבות אמריקנית ובריבית נמוכה, שפרוס לטווח ארוך, וליהודי ארה"ב, מה שקרוי "הבונדס" - כלומר מלווה העצמאות והפיתוח. שוב, זהו חוב בטוח: לא נראה שיהודי ארה"ב יברחו עם הכסף או לחילופין שאין להם אמון בעמם או במדינת ישראל. גם את המידע הזה, אגב, לספקנים שבינינו, ניתן לקרוא ולהוריד מאתר האוצר. זאת ועוד, התשקיף של מדינת ישראל למשקיעים זרים לשנת 2005 מפרט את הנתונים של החוב החיצוני. ישראל בשנת 2005 בעלת חוב לעולם של 75,550,000,000$ והעולם חייב לישראל 98,722,000,000$. כך שההפרש בין החוב החיצוני להלוואות החיצוניות שישראל נותנת הוא $23,173,000,000 (ובעברית: העולם חייב לנו 100 מיליארד שקל 570 מיליון ו-820 אלף שקל, לפי מחיר הדולר ביום 27.07.06). ושוב לספקנים שבינינו להלן הלינק מאתר האוצר.
[1]

האוצר, בחסותו של אולמרט, של שר האוצר ובהסכמה שבשתיקה של פרץ, מסתיר את העובדה שמדינת ישראל לא תלויה במשקיעים זרים, למרות שהם כמובן רצויים ומוזמנים להגיע ולהשקיע בישראל, ואכן עושים כך בפועל. כמו ישקר, מרקורי,או טבע ועוד רבים אחרים, חלקן הגדול של ההשקעות הזרות הוא ביוזמות שהמדינה לקחה על עצמה, ובהשקעות של המדינה בצורות של מענקים או הטבות. כוח האדם הטכנולוגי המצטיין העובד בחברות ההייטק המצליחות הוא פרי של השקעה של מדינת ישראל בטכנולוגיות המתקדמות ביותר. הם לא נולדו מהאוויר. יש להכיר תודה גם למערכת החינוך הסובייטית שאת חלק מפירותיה קוטפת הכלכלה הישראלית בזכותם של עשרות אלפי עולים בעלי הכשרה מדעית-טכנולוגית מעולה. יש לציין גם שרבות מההשקעות והפיתוחים מגיעים מהשקעות בטחוניות-צבאיות, כך שצה"ל אחראי לחלק גדול מההכנסות של מדינת ישראל, לרבות תע"ש, תע"א אלביט וכו'. ואם לא מהצבא, אז מקרנות הון סיכון שהמדינה הקימה, או מחממות או מהאוניברסיטאות או מהטכניון או ממכון וייצמן - כולם השקעות ציבוריות ממשלתיות.

ממה מורכב החוב הממשלתי ולמה אין לפחד ממנו?
אגב, בזמן האחרון מזכירים לנו ללא סוף את יחס החוב לתמ"ג (תוצר מקומי גולמי), למרות שהוא ירד מ-106% ל 90% . סטנלי פישר טען לא מזמן שצריך להוריד את החוב הממשלתי. מעניין שלא חשבו על כך לפני כל הרפורמות במס. הרי היה עדיף להוריד את החוב הזה בכסף של עשירי המשק לא?! ובכן כנראה שלא, כנראה שעדיף לתת להם את הכסף ביד. הם הרי יודעים יותר טוב מהממשלה מה לעשות עם הכסף הזה. לדוגמא להשקיע אותו בחו"ל, כפי שטוענת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.

אבל, כפי שכבר אמרנו קודם, רוב חובה של ישראל הוא חוב פנימי ולא חוב חיצוני כזה הרובץ על ארגנטינה או על רוסיה החייבות לנושים בינלאומיים. החוב מתקזז גם עם הלוואות שממשלת ישראל נותנת למדינות אחרות. החוב הפנימי של ישראל מתחלק לשני חלקים: סחיר ולא סחיר. החוב הסחיר מהוה 61.3% מהחוב הפנימי. חלק זה עלה ב-8.3% אחוז השנה בגלל הפסקת הנפקת אג"ח המיועדות לקרנות הפנסיה וצפויה גם עליה חדה נוספת בחוב הסחיר בגלל הפסקת האג"ח המיועדות לקרנות הפנסיה. החוב הסחיר מתחלק כך: 31% לקופות הגמל, 31% לבנקים שונים, 11% ע"י קרנות נאמנות, 5% ע"י קרנות פנסיה, 2% ע"י בנק ישראל, 1% ע"י משקיעים זרים, ועוד אחרים שמחזיקים 19%. שוב, חובות לא מסוכנים. לא נראה שחברות הביטוח או הבנקים, קופות הגמל או קרנות הנאמנות, קרנות הפנסיה או בנק ישראל יעמידו את החוב לפירעון מיידי. החוב הלא סחיר הוא לקרנות הפנסיה בעיקרו, כ-65% באגרות מסוג "מירון" לקרנות הפנסיה הותיקות, ו-9% באג"ח מסוג "ערד" לקרנות הפנסיה החדשות.

מעבר לכך הנה כמה נתונים נוספים שלא מזכירים בכת הניאו-ליברלית של האוצר.
ראשית, לישראל יתרות מטבע חוץ בשווי 23.5 מיליארד דולר, שמוחזקים על-ידי בנק ישראל. אפשר לוותר עליהם כדי להוריד את החוב הממשלתי החיצוני. דבר נוסף הוא שההפרש בין ההלוואות שלוקחת מדינת ישראל לאלה שהיא מחלקת למדינות אחרות בעולם עומד על כ-20 מיליארד דולר (שזה בערך החוב החיצוני שלנו למדינות זרות). בנוסף אפשר לראות בטבלאות של בנק ישראל, כי יפן לדוגמא, מחזיקה חוב של 158% מהתוצר, ועל פניו לא נראה שזה מפריע להם להתפתח. גם בלגיה, לדוגמא, מחזיקה 102% מהתמ"ג כחוב, וממוצע מדינות ה- OECD הוא 76% כך שישראל רחוקה ממנו ב- 14 אחוז בלבד. החלק הבעייתי הוא תשלומי הריבית שהם כ-87 מיליארד שקל בשנה, יותר משליש התקציב.

המסקנה
האוצר מנהל את החוב במשך שנים, ואנשיו אחראים ראשיים לגדילתו. הם יכולים להוריד אותו על-ידי ויתור על יתרות המט"ח, או להעמיד אותו ביחס לחובות שיש למדינות אחרות כלפינו. רוב החוב הוא חוב שלא יועמד לפירעון מיידי ומוחזק בחו"ל ע"י הבונדס, גורם יהודי אוהד. חלק אחר של החוב בנוי על אגרות חוב של המדינה, בריבית נמוכה, המתאפשרת בזכות הערבויות האמריקאיות, וכך גם לגבי החוב הפנימי. איני רואה אף אחד מהגופים הפיננסיים הישראליים מאיים על המדינה בפירעון מיידי. בנוסף, יש עוד ערבויות שמאפשרות להחליף חוב בריבית גבוהה בחוב בריבית יותר נמוכה. אם את המדינות העניות מפחידה קרן המטבע הבינלאומיות, אותנו מפחידות סוכנויות הדירוג, אבל זה כבר נושא לתגובה אחרת.

יואב לוין הנו חבר מפלגת העבודה, משמש כמזכיר הארגוני של המשמרת הצעירה בירושלים ופעיל חברתי מטעם המפלגה. נמנה על מייסדי חוג א.ס.ף. – האיחוד הסוציאליסטי הפרוגרסיבי – במפלגת העבודה ומשמש כיו"ר החוג.