מוציאים עיזים: ריטואל התקציב – בין האוצר לממשלה ולכנסת

מאת: גלעד נתן  ::  גליון מס': 28

כל שנה לפני החגים מתחילים טכסי פולחן התקציב. פקידי האוצר מביאים אל שולחן וועדת הכספים גזירות חדשות ודרישות לקיצוצים. מולם חדורי רוח קרב מתייצבים חברי הכנסת החברתיים להדוף את עוולות האטימות של פקידי האוצר. כמה גזירות חוזרות לארכיון האוצר עד לסיבוב הבא, בשנת התקציב הבא, במסגרת פשרה ולה נוסחא קבועה: 'שמירת מסגרת התקציב', ראש אגף התקציבים מגיח ממשרדו מגובה בשר האוצר ונגיד בנק ישראל ומאותת לבעלי ההון בארץ ובעולם שמסגרת התקציב לא תיפרץ ומיסים חדשים לא יוטלו. חברי הכנסת החברתיים מנופפים בהישגיהם הקבועים: "מניעת גזירות חדשות ומרושעות של האוצר". למעשה כל מה שהושג הוא הוצאת ה"עיזים" שהאוצר הכניס להצעה במיוחד לשם כך. בסוף היום מריונטות הקואליציה מצביעות, החברתיים השיגו כמה מיליונים בודדים למטרות חברתיות שבאף מדינה מערבית, פקיד לא היה מעז לבטל את תקצובן וכולנו נסחפים בשטף המלל של העיתונות עד הסיבוב הבא.

וכך בסוף היום נשארת מדינת ישראל כבר כמעט כעשור עם אותו התקציב. בלי הגדלת ההשקעה בחינוך, בריאות, רווחה ותרבות. ללא הרחבה של ההשקעה בתשתית, השכלה גבוה ומדע, ללא שינוי לטובה במצבם של נתמכי הסעד, העובדים הפשוטים, עבדי הקבלן, הסטודנטים, התלמידים, הזקוקים לטיפול סיעודי, הנכים והגמלאים. מסגרת התקציב נשמרת והמשקיעים הזרים יכולים להמשיך ולהשקיע בישראל בכדי לקחת את רווחיהם מכאן יום אחד. העשירים המקומיים, בעלי החברות הגדולות, בעלי ההון השולטים בתקשורת ובמריונטות של הממשלה, ימשיכו להתעשר גם השנה בלי לשלם מסי רכוש וירושה, עם מס חברות מצחיק, בלי מיסוי על נאמנויות בחול או מיסוי רציני על רווחי הון, בקיצור הכל כרגיל.

רק שאלה אחת נשאלת, האם לא היו במדינה הזו אי שם לפני שהמונדיאל סימם והמילואים העסיקו, בחירות בהן זכו מפלגות בעלות סדר יום חברתי בארבעים ושישה מנדטים? (העבודה-19, ש"ס-12, הגמלאים-7, מרצ-5, חד"ש-3), האם לא הבטיחו לנו סדר יום חדש ושינוי חברתי? האם העובדה שאהוד אולמרט ידידם של בעלי ההון הוא ראש הממשלה מחקה מהשטח את המהפכה החברתית המובטחת של עמיר פרץ, אלי ישי והפנסיונרים? איך קורה שתרגיל עיזים שקוף כל כך של פקידי האוצר שמשמרים תקציב נאו-ליברלי קר ומחושב, תקציב שאינו מתאים למדינה המתיימרת להיות מערבית ומודרנית, עובד שנה אחר שנה? האם שלי יחימוביץ, אורית נוקד, עמיר פרץ ועמי איילון במפלגת העבודה הם פשוט שוטים, המאמינים שבאמת הכהו את רוע הגזירה באמצעות שליפת העיזים מהתקציב? איך יכול להיות שאיש לא שם לב להמשך מדיניות ההפרטות, הורדת המיסים של העשירים על חשבון המעמד הבינוני והמעמד הנמוך? איך יכול להיות שאיש לא מרים זעקה על כך שמשרדי החינוך, הבריאות והרווחה צריכים עוד תקנים וכסף? שלא ניתן יהיה לאכוף גם בשנה הבאה את חוקי העבודה בגלל שאין פקחים? שבבתי הספר לא יהיו אחיות? שעוד ועוד עובדי מדינה הופכים לעובדי קבלן מחוסרי זכויות? שהאוניברסיטאות חיות על תהילת העבר, ללא תקציבים מספיקים וללא תקנים חדשים?
האם כל חברי הכנסת ה"חברתיים" הם שוטים או עיוורים למציאות או שמה גם הם משחקים את המשחק? האם קצרה ידם מלהבין את חומרת המצב החברתי-כלכלי במדינה? האם רעמי המלחמה והמיית התקשורת המכורה להון, סתמו את אוזניהם מלשמוע את שוועת העם הכורע תחת נטל הקיום במדינת ישראל. האם אין הם רואים את בריחת המוחות לחיקה החם של האקדמיה במדינות מערב אמיתיות או את הריק שמעכל את החברה הישראלית לאחר קריסתה של רשת הביטחון החברתית ומות הסולידאריות שבה?

תקציב 2007 גם ללא העיזים הוא תקציב רע. ההפרטות ימשכו והמיסים לעשירים ירדו. עובדי הקבלן ימשיכו להיות עובדי קבלן ושירותי רווחה, חינוך ובריאות נוספים ימשיכו בתהליך היעלמותם. בעיתונים לא נוכל לקרוא על כך שכן הורדת מס החברות שהיא חלק מאותו תהליך משרתת את האינטרס של בעלי העיתונים. המשך הכיבוש בתואנה היהירה והקבועה של: "אין עם מי לדבר" תמנע כל ניסיון להגיע לפתרון עם הפלסטינאים ותנציח את מעגל הדמים הדרוש להנצחת שנתו של האזרח הישראלי ואדישותו לבעיות של חברה, כלכלה, סביבה ותרבות.

אני לא הצבעתי לגמלאים, גם לא לש"ס. אין לי ציפיות גדולות מהמפלגות הללו על הרטוריקה החברתית שלהן. אני חבר מפלגת העבודה וכאשר אני רואה את שרי מפלגתי מצביעים בעד התקציב אני נכלם. תקציב 2007 פירושו ילדים רעבים, בורים וחשופים למחלות. תקציב 2007 פירושו פחות תמיכה בנזקקים, פחות שיקום ופחות סעד ועזרה למי שגם לאחר שמצאו עבודה לא יכולים להתפרנס בכבוד וגם למי שאינם יכולים לעבוד.

33 ימים הייתי במילואים במסגרת גיוס המלחמה ופגשתי כרגיל את חברי לפלוגה, את הנושאים בנטל, מכל השכבות והמגזרים. חילונים ודתיים, ותיקים ועולים, בורגנים ופרולטריון, סטודנטים ובעלי משפחות. כולם מיואשים, לכולם אין כבר אוויר לנשימה. כולם חיים במינוס ולא רואים דרך החוצה. פרסום גזירות התקציב בעיתונים זכה מכולם לאותו זלזול מיואש לחוסר האמונה בעתיד המדינה וליכולת להתקיים כאן בכבוד. איש מחברי לא הביע תמיכה במחאת אותם "מילואימניקים" שדרשו את התפטרות הממשלה על רקע ה"תבוסה" בלבנון. כולם היו רוצים לראות ממשלה אחרת, ממשלה שלא מקפיאה את התהליך לביטול קיומם של עובדי הקבלן; ממשלה שתטיל מיסים על ההון בכדי לממן את החינוך הבריאות הרווחה והתרבות של כולנו; ממשלה שיש לה את האומץ להורות לפקידיה איזה תקציב להכין ועל אילו נושאים לשים דגש - ממשלה אשר כל סוציאליסט, סוציאליסט-דמוקרטי ודמוקרט-סוציאליסטי בינינו היה רוצה לראות.

אם אין בכוחה של מפלגת העבודה לכפות על הקואליציה ה"עאלק חברתית" הזו תקציב כזה, עדיף לשריה להתפטר. אם אין בכוחה של מפלגת העבודה להשתמש בתשעה עשר המנדטים שלה בכדי להשיג את הגשמת ההבטחות החברתיות הגם כך פושרות שלה, לבוחריה, עדיף שתלך לאופוזיציה ותלחם משם על זכויות העובדים ונתמכי הסעד, על עתידו של המעמד הבינוני השוקע ובני הדורות השני והשלישי לתרבות העוני בישראל. אנחנו הסוציאליסטים לא צריכים שר תיירות ושר תרבות וספורט שיראו לנו את המיליונים שהם השיגו. אנחנו צריכים אמונה ודרך, כוח ויכולת אמיתית לעשות שינויים.

עד מתי תהיה מפלגת העבודה, עלה תאנה לממשלות נאו-ליברליות שמשרתות את ההון בלבד? יכול היות שהגיע השעה. אנו הרואים את עצמנו אמונים על הסוציאליזם, הסוציאליזם- הדמוקרטי והדמוקרטיה-הסוציאליסטית, נפסיק לתת קרדיט לנציגינו לכאורה ונתחיל לדרוש קבלות בשינוי מהותי; שינוי של תקציב המדינה, מדיניות המיסוי של ההון והעבודה, ההשקעות הנדרשות בתשתיות, חינוך, בריאות ורווחה והשימוש הנלוז של פקידי האוצר בחוק ההסדרים בכדי לשמש בעת ובעונה אחת פקידי הרשות המבצעת ומחוקקים בשביל הרשות המחוקקת.