אז יש או אין סולידריות?

מאת: אודי מנור  ::  גליון מס': 28

מאז ימי 'העורף חזק' של קיץ 2006, התפתחו בציבור שני סוגי שיח עיקריים, הנוגעים לשאלה אחת: מצבה של החברה בישראל. סוג אחד מדבר על התפרקותה של האחריות הקולקטיבית, דבר שבא לידי ביטוי בפערים שנחשפו באופן מר בין אלו שיכלו להרשות לעצמם לבלות את המלחמה באירופה, באילת ואצל קרובים בבת-ים מחד גיסא, לבין כאלו שנבצר מהם לרדת דרומה כי לא היה להם כסף לשלם לנהג האוטובוס (סיפור אמיתי). הסוג השני העלה על נס את גילויי האחווה, העזרה ההדדית וההתגייסות, שבאו לידי ביטוי לא רק במאהלים של גיידמק, ולא רק באלפי האזרחים שהתארחו במשך שבועות ארוכים בקבוצים ברחבי הארץ, אלא בעיקר במשאיות המזון שנעו צפונה 'נגד הזרם', ובקבינה שלהם ישראלים נחושים להביא את מאות ואלפי השניצלים והשזיפים לאזרחים שנותרו תקועים במקלטים. ולא רק מזון כמובן, אלא גם שולחנות, צעצועים, טלוויזיות, ספרים, סיגריות, ממתקים תחתונים וגופיות.

לכאורה שני נארטיבים מנוגדים, מהם ניתן לגזור – ואמנם נגזרות – מסקנות פוליטיות, חברתיות ואף כלכליות מנוגדות. בכוונת מאמר זה להציג תמונה לפיה אין כרגע סתירה בין שתי פרשנויות אלו למציאות, ושבנקודת הזמן הנוכחית בה מצויה מדינת ישראל – בין דמוקרטיה לפסיבדו-דמוקרטיה, בין מדינת רווחה ראויה לשמה למדינת צדקה של עולם שלישי, בין קיום בטוח לקיום על תנאי – שתי פרשנויות אלו משלימות זו את זו. בנוסף, בכוונת המאמר לטעון, שמדינת ישראל מצויה בנקודת זמן קריטית. במלחמה הבאה או במשבר הדומה הבא, הסתירה בין שני ההסברים הללו אכן תתגלה במלוא עוזה. על מי שחפץ בחברה בריאה מוטל להבין קודם כל את נקודת הזמן הנוכחית ולגזור ממנה, בשלב שני, את המסקנות הנדרשות.
אומר כבר עתה, כי את האנרגיות המצוינות של ההתנדבות האזרחית המוכרת טוב כל כך בעשור האחרון ('החברה האזרחית'), ושהגיעה לשיא מפואר בימי המלחמה האחרונה, יש לרתום לתמורה פוליטית שתשקם את מדינת הרווחה. אם לא ירתמו אנרגיות אלו לכלל שיקומה הפוליטי, האוניברסאלי והקולקטיבי של מדינת ישראל, במלחמה הבאה או ברעידת האדמה שתפקוד אותנו בשנים הקרובות, עלה התאנה "האזרחי" כבר לא יוכל לכסות את ערוות הפערים והאומללות שתתרחש כאן.

מדוע אין סתירה בין שני הנראטיבים?
כתבנו כאן חזור ושוב: התפרקותה, התנוונותה, או, ליתר דיוק, ניוונה המכוון של מדינת הרווחה בישראל הביא מצד אחד לייצור שיטתי ועיקבי של עוד ועוד עניים. כינינו תופעה זו "המעמד הבינוני הנשחק", מדדנו אותה, קראנו לה בשמות ונתנו בה סימנים. כמו כן כתבנו שוב ושוב, כי ככל שגדל ונשחק המעמד הבינוני, קמו וצצו מתוכו ולצידו מאות ואלפי גופים שניסו לטפל ברצון טוב, תושיה ויצירתיות בכל אותם תחומים שהמדינה משכה ידיה מהם: בריאות, חינוך, תחבורה, בטחון-פנים, תקשורת, תרבות ועוד. גופים אלו נשענו על אנרגיות חברתיות בלתי-נלאות שגם במצבים ההיסטוריים השפלים ביותר הוכיחו את מותר האדם המחפש משמעות, כפי שכתב ויקטור פרנקל, והמבין יבין.

אך באנרגיות אנושיות נשגבות ככל שיהיו לא די. את הקמח סיפקו בעלי הון למיניהם, חברות גדולות, גנבים גדולים, יורשות תמימות ושאר בעלי מזומנים. התורמים פעלו מסיבות שונות: אם מסיבות של סולידריות אמיתית, אם מסיבות של יחסי ציבור, אם מתוך מניעים פוליטיים ואם מתוך השקפת עולם שכך הוא סדר הדברים הנכון, כי "לא יחדל אביון מן הארץ".
את כל זה הסברנו וחזרנו והסברנו וכל התמונה הזו במלוא היקפה נחשפה במלחמה האחרונה.
כאשר מנכ"ל של משרד ממשלתי שיבח בסוף המלחמה את כל הגופים שדאגו להביא מזון לאלפי אזרחים במאות מקלטים, באומרו בגאווה כי "אף אחד לא נשאר רעב", או משהו כזה, הוא סיכם באופן החד והברור ביותר את הקשר בין שני ההסברים. אכן, המדינה התפרקה מאחריותה ובגאווה לא מוסתרת עמד אחד מראשי פקידיה ושיבח את מי שנכנס ולקח את האחריות תחתיה.

שני הנראטיבים – השלמה בהווה וסתירה בעתיד
קצב יצירת העוני בישראל; קצב שחיקת המעמד הבינוני; קצב מכירת העתיד על חשבון ההווה; כל אלו חייבים לתת "תוצאות" במוקדם או במאוחר. הכלכלה הישראלית מגלה יכולת רבה בפיתוח "יש מאין", דבר המסביר שלמרות שהמעמד הבינוני נשחק ללא הרף בכל זאת יש ניעוּת משמעותית אצל אנשים מסוימים. אין הכוונה לאלו ש"עושים מכה", אם בדרכים מקריות ואם בדרכים עקלקלות, אלא לעצם האפשרות, שעדיין קיימת בישראל, להימנע מהשחיקה המאיימת על המעמד הבינוני ואפילו להיטיב את רמת החיים. אולם ניעוּת זו אינה מנת חלקו של כל המעמד הבינוני, אלא של חלק ממנו שממילא לא יוכל למלא את כל תפקידיו החיוניים של מעמד זה במדינה מתוקנת אם ימשיך להצטמק ולהצטמק בשנים הקרובות.

לא לעולם חוסן.
אם יצליחו פקידי האוצר להפריט, למשל, את מערכת הבריאות המוֹנעת, יביא הדבר לעומס גדול יותר על מערכת הבריאות בעתיד. מי שלא קיבל טיפול מונע היום יהפוך לחולה יקר מחר. החשש הוא שעד אז יצליחו פקידי האוצר גם בהפרטת בתי החולים הממשלתיים (הם קוראים לתהליך הזה: "תיאגוד"), דבר שיביא לכך שהחולה – ממנו נמנע הטיפול המונע החסכוני יותר - לא יזכה גם לטיפול ראוי לשמו בשלב זה. כאשר החלופה הכלכלית של מנכ"ל בבית חולים הוא ניתוח אפה של דוגמנית צמרת תמורת 7000 דולר לחצי שעת עבודה, ספק אם הוא יקדיש את מיטב זמנו – כפי שראוי שיהיה – לניהול בית החולים עליו הוא מופקד. בדומה, אם יצליחו פקידי האוצר להפריט, למשל, את מערכת החינוך, יביא הדבר למצב בו פחות אזרחים יכולים להתפרנס ברמה גבוהה, מה שיביא לצמצום הכנסות-המדינה, מה שיביא לקיצוץ השירותים. או, במילים אחרות, פחות מפרנסים, פחות מסים, יותר פשיעה, פחות אכיפה, פחות שלטון חוק, פחות כיבוד הספירה הציבורית, יותר אלימות. פגיעה באושיות מדינת הרווחה תפגע בהכרח בחוסנן של התשתיות החיוניות לקיומה של כל מדינה מתוקנת.

שימו לב: ההתגייסות האזרחית שהצילה את העורף במלחמה האחרונה נשענה על תשתיות מדינה – ביניהן, כבישים מודרניים, תשתית של תקשורת בינאישית (מערכת הטלפון) וכללית (רדיו, טלוויזיה), תחבורה ציבורית טובה, מערכות מיגון מקומיות ועוד ועוד. החשש הוא שככל ש"תתקדם" מדיניות ההפרטה של משרד האוצר יפגעו גם תשתיות אלה. כך שבמלחמה הבאה אפילו הן לא יעמדו לצידן של התארגנויות החברה האזרחית, גם אם זו תהיה מעוניינת להתגייס שוב לעזרת העורף. במדינה שמדברת ברצינות על הפרטת בתי הכלא ועל הפרטת הפרקליטות (קרי, הפרטה אפילו של חלקיה של המדינה כ"מדינת שומר הלילה") אי-אפשר שלא לחשוש מאוד מתסריט כזה.
עולם שלישי כבר אמרנו? ובעולם שלישי כל, אבל כל תחום, מתאפיין בפער הולך וגדל בין סחורה-שרות-מוצר לעניים לבין סחורה-שרות-מוצר לעשירים. בארה"ב יש יותר מ- 40 מליון איש ללא ביטוח בריאות. בארגנטינה ניתן למצוא חדר יולדות הנראה כמו סוויטה במלון חמישה כוכבים, זאת בזמן שעשרות אלפי ילדים ארגנטיניים ישנים מתחת למחלפים או לצד מסילות ברזל (וחולמים בספרדית כמובן). ובעולם שלישי, העמותות, הפילנטרופים, "החברה האזרחית" טובים כמו אותן כוסות רוח בימי הביניים: יש חולה, יש רופא, יש טיפול. אבל הכל "בכאילו". ישנה התרחשות חברתית, אך התוצאות שלה ידועות לכל, ומראש. מה הפלא שעיסקי הכנסיה מצד אחד, ועיסקי הממבו-ג'מבו של הניו-אייג' מעולם לא היו טובים יותר?

תחיית הפולטיקה, או: יחי הניכור! הלאה "הקהילה"
הפתרון היחיד לכל זה הוא פוליטי ופוליטי בלבד: שינוי סדרי העדיפויות, הפסקת "הקיצוצים" שהפכו לדת-המדינה, טיפוח תשתיות המדינה הבסיסיות שהן התשתיות של מדינת הרווחה. רק כך יתכן שינוי של ממש. אבל התחושה הקשה היא שהדברים ברורים. הדברים נאמרים, ונכתבים ומוסברים בכל פינה ובכל פורום ובכל פורמט. והתחושה היא שהדברים נתקעים בראש ומשם לא עוברים לבטן, כי הבטן מלאה בסולידריות וב"קהילה", כאילו שאלה יכולות להוות תחליף לתשתיות של ממש.
כנראה שמדובר בסוג של עם חכם-טיפש. חכם, כי "עם הספר", עם מסורת מפוארת, עם גאווה עצמית, עם שפה חברתית עשירה הכוללת מלים אדירות כמו צדק, צדקה, רווח, רווחה, ומעל לכל " ה ק ה י ל ה ". "הקהילה". מילת הקסמים של החברה הישראלית בעשור הששי לקיום המדינה. "תרומה לקהילה". "קהילת הסטודנטים". "קהילת ההומואים". "קהילת המדע". כל הארץ קהילות קהילות. אולי דווקא עם טיפש. טיפש מי שמתרפק על העבר באופן נוסטלגי מבלי ללמוד ממנו כלום, או לפחות את הדברים הבסיסיים, ובראשם התובנה כי הקהילה המסורתית היתה ארגון כוחני, שרירותי ואקסקלוסיבי שנשען מחד גיסא על האתוס של "בעל המאה הוא בעל הדעה" (והבעלות על הדעה כפולה ומתוחכמת: לא רק שלפרנס הקהילה היתה "מלה" חזקה יותר אלא שהוא החזיק בכיסו את בעל הדעה הלגיטימי, כלומר את הרב), ומאידך גיסא על האתוס של "לו הייתי רוטשילד".
נשמע מוכר? בדיוק. ערוץ 2, וערוץ 10, וידיעות אחרונות ועמותות המחנכות ליזמות בגן הילדים ולפיתוח יכולות השקעה בבורסה כבר בשלב ההפריה. "מי רוצה להיות מליונר"? כל מי שאיננו מליונר. ומי לא רוצה להיות מליונר? מי שכבר מליונר. הראשון לא שואל את עצמו אלא כיצד יוכל להתעשר, השני לא שואל את עצמו לאן כל זה מוביל.

עד כדי כך המצב חמור שנראה כי הדרך לפתרון היחיד – שהוא כאמור פוליטי ופוליטי בלבד – עוברת דרך טיפוחו של ניכור דווקא. כן. בואו נתרגל ניכור כמה חודשים, או שבועות, או לפחות כמה ימים. כמה ימים לא נביט על המסכן ברחוב, על הקירות המתפוררים של תחנת האוטובוס וגם לא על הקירות הנוצצים של סניף הבנק, וגם לא על המובטל וגם לא על תלוש המשכורת של המורה. כמה ימים נביט רק ואך ורק במספרים ובמה מספרים המספרים. ונביט בחוק ההסדרים, ונבין סוף סוף שהאויב הגדול ביותר של עם ישראל בעשורים האחרונים הם פקידי האוצר. אפילו לא שרי אוצר מתועבים במיוחד כמו פרס, מודעי או נתניהו, אלא החיילים האלמונים, נטולי הפנים; חותמי הצ'קים השמנים לעצמם תוך שלילת זכות הפרנסה מאחרים; המכינים לעצמם המשך קריירה במערכת הפיננסית; עמי הארצות והבורים בהלכות חברה ודמוקרטיה שעולמם צר עליהם מעולמו של תיקן. אלה הם פקידי האוצר, שעושים במדינה, בנציגי הציבור שלה ובכל מערכיה ומרכיביה כבשלהם. פגיעתם באלפי אנשים בכל שנה ושנה ואף בציבור ככלל קשה, חמורה ובמקרים רבים קטלנית. ללא מידה מינימלית של ניכור אי אפשר לא להבין את זה וגם לא להסיק את המסקנות הפוליטיות הנדרשות.
ואחרי שנביט במספרים נתבונן גם, בעין מפוכחת, במה שמתרחש מעבר לים. גם על סקנדינביה, גם על הולנד, גם על אירלנד וגם על ארגנטינה. נלמד באופן מנוכר, בלי להוציא אגורה מהכיס, בלי לחתום על אף עצומה, בלי להקים אף עמותה, בלי לסייע לאף שכן. בלי לכסות על המצפון בפתרונות קסם שאינם פותרים כלום.

כן. בואו נתרגל ניכור רק כמה ימים. לעתיד טוב יותר. כי אחרת, יהיה רע, רע מאד.