שדרות, אביב 2007

מאת: גיל יסעור  ::  גליון מס': 32

זה יכול לקרות בכל שניה במשך היום, אבל נראה שבמיוחד שכיחות ההפגזות בשעות הבוקר, בדיוק כשרוב המשפחות בשדרות עסוקות בשליחת הילדים לגן או לבית הספר. הרמקולים משמיעים את האזעקה "צבע אדום" ואז מתחילים רגעי החרדה: למצוא את הילדים, לוודא שכולם בממ"ד או במקום יחסית בטוח, לחכות בחוסר אונים לפיצוץ, לקוות שיהיה רחוק ושלא יישמעו אחריו קולות הסירנות המבשרות על נפגעים. בשעות אחרות עושים כמה טלפונים לוודא את מיקומו של הבן שנמצא אצל חברים או בן הזוג בעבודה, ומייד לאחר מכן חוזרים לשגרה, כי מה עוד נותר לעשות? גם מטלות יום יומיות של שליחת הילדים לביה"ס או לחוג מלוות תמיד במתח. בשעות ובימים שלאחר הירי העצבים רופפים יותר, לא שולחים את הילדים ברגל אפילו למרחק קצר, ודואגים לדעת את מיקומם של כל בני המשפחה.

מעט תקוות ישנן לאנשי שדרות היום באביב 2007. לפי השמועות הצבא השלים את היערכותו, כל התכניות גובשו והכל ערוך לסיבוב המי-יודע-כמה מול הפלשתינאים ברצועת עזה. הנסיון המזרח תיכוני מלמד, שאין לצפות לשינוי משמעותי לטובה גם לאחר סיבוב זה.

למצב הנוכחי בשדרות קוראים עתה "שגרת חירום". אנסה לתאר את משמעות מלים אלו ואת השלכותיה על חיי היום היום שלנו.
מאז תחילת ירי הטילים על שדרות, עיקר תקוותנו היא לאו דווקא לשינוי לטובה אלא לחזור למצב שהיה לפני עידן הקסאם. באופן אישי אוכל להעיד, כי אם בעבר ראיתי את עצמי כחלק מעיר שמתמודדת עם קשיים ומתפתחת לעתיד טוב יותר, כיום הציפיה והתקווה העיקרית של תושבים רבים בשדרות היא רק שיום המחר לא יהיה גרוע יותר.
ייתכן, שהאיום הפיזי של הקסאמים איננו גרוע מתאונות דרכים או פיגועי התאבדות, אך לחיים בצל הטילים יש בהחלט מחיר שניכר בטווח הארוך. בכל רגע של היום יכולה להישמע אזעקת "צבע אדום" המבשרת שבעוד 10 עד 20 שניות ייפלו טילים בעיר או בסביבתה. מציאות חיים זו משפיעה על ילדים (במחקר שנעשה לפני שנתיים נמצא של- 60% מילדי שדרות ישנם תסמינים פוסט טראומטיים) ומשפיעה על הקהילה כולה. שלטים עם הכתובת "למכירה" מופיעים על בתים רבים בעיר, ומשפחות בעלות יכולת משדרות ממלאות את השכונות ואת ההרחבות הקהילתיות במושבים ובקיבוצים שמחוץ לטווח הקסאמים.
מי שבחר או נאלץ להמשיך לחיות בשדרות נאלץ להסתגל להכרה כי בכל רגע יכולה להישמע האזעקה ובעקבותיה הפיצוץ. גם אדם חזק וגם משפחה מתפקדת יחושו מעורערים, חלשים יותר ופגיעים יותר לאחר שבועות, חודשים ושנים של חוויה כזו. קשישים, נכים משפחות חד-הוריות ומוגבלים חשופים הרבה יותר לנזקים מיידיים וארוכי טווח בעקבות המצב.

מייאשת במיוחד אוזלת היד של השלטון המקומי בטיפול במציאות הזו. מערכות הבריאות, החינוך, הרווחה ואגפי העיריה השונים של שדרות לא היו חזקים בתחילת המאורעות וכיום חלק מהמערכות הללו נמצא בשלב שאחרי הקריסה. התחושה של בלבול, זעם וחוסר אונים התחלפה באפאתיות מדוכדכת ששולטת בכל מערכות העיר ומשדרת מצדה לתושבים.

כצפוי במקומותינו, ל'חלל הריק' הזה נכנסו עמותות וארגונים וולונטרים שונים שבלית ברירה ממלאים את תפקידם של העירייה ושל המשרדים הממשלתיים. עמותות, קרנות וארגונים פילאנתרופיים עוטפים את התושבים בשדרות בתרומות ובהצעות לסיוע, בעיקר לאחר אירועים או החמרה במצב הבטחוני. הבעיה עם סיוע מסוג זה היא שקשה לבנות עליו לטווח ארוך, הוא נשען במידה רבה על כוחות מבחוץ ואינו בונה את יכולות ההתמודדות של הקהילה המקומית.
גם אם יגיע סיוע ממשלתי קשה להאמין שיחול שינוי משמעותי לטובה בחיינו בשדרות, בדומה לקריית שמונה, שנהנתה במשך שנים מסיוע ממשלתי ופילאנתרופי חסר תקדים, שלא סייע לחלצה ממצב דומה.

ילדי שדרות מוזמנים בכל שבוע לתכניות טלויזיה, לקייטנות ולפעילויות כיף והפוגה אבל מצב מערכת החינוך קשה מתמיד, והתיכון המקומי סובל מעזיבה מתמדת של תלמידים ממשפחות חזקות. אוכלוסיות נזקקות כגון קשישים נכים ומוגבלים מקבלים סיוע חומרי ומתנות, אבל באגף הרווחה המקומי, העובדים הסוציאליים שאמורים לטפל באנשים אלה לכל אורך השנה נשארים מול עומס של 100 תיקים לעובד ובלי יכולת אמיתית לעזור. משרד החינוך הקציב שעות רבות לטיפולים פסיכולוגיים לילדים שמתמודדים עם חרדות וקשיים, אך השירות הפסיכולוגי איננו ערוך לאבחן את הילדים ואף לא למתן הטיפול. ישנם תקנים לא מאוישים ולא מצליחים למצוא ולגייס פסיכולוגים ויועצים שיתחייבו לעבודה רצופה וקבועה עם אותם ילדם שזקוקים לדמויות קבועות ומוכרות שיסייעו להם בתקופות הקשות ויישארו לצידם גם בתקופות של רגיעה יחסית.

כתב מי שכתב, שהטעות העיקרית בטיפול בעורף במלחמת לבנון השנייה היתה ההנחה שהרשויות המקומיות מתפקדות. זו אינה המציאות. כמו בקיץ בצפון, כך היום בשדרות, מערכות השלטון המקומי אינן מתפקדות היטב בשגרה, ומתקרבות לקריסה ב"שיגרת החירום". במצב של לחימה או מלחמה, איש איננו מאמין או מצפה שהמערכת העירונית בשדרות תתן מענה לצרכי התושבים.

לכן, אם יש תקווה לשדרות במצבה הנוכחי, התקווה היא לא ממהלך צבאי ולא מעמותות החסד והמליארדרים התורמים. התקווה היחידה היא שנוכל להיעזר באיום הבטחוני ובמצוקות שהוא חושף על מנת לבנות מחדש את קהילת שדרות כקהילה מתפקדת שיכולה לתת לתושבים את המרכיבים ההכרחיים לקיומה של קהילה. החל משירותים ברמה הבסיסית ביותר, המשך בדאגה לחלשים ולמעוטי היכולת ועד בנייה של מערכת חינוך, תרבות ותרבות פנאי שייצרו לכידות ותחושת סולידאריות שיחזיקו את הקהילה גם בשעות קשות. לשם כך, יש להתחיל תהליך ארוך ממושך ומייגע של בניה מחדש של המערכות שאמורות לספק לאזרח את כל זה.

איך בונים את החומה הזו ... בפרקים הבאים.

גיל יסעור הוא חבר הקיבוץ העירוני מגוון תושב שדרות מזה 13 שנה