פוטנציאל לא ממומש – גל השביתות האחרון במערכת החינוך

מאת: צפריר גדרון  ::  גליון מס': 32

במשך כחודש רעדה מערכת החינוך ועמה חלקים גדולים מהציבור. הייתה זו הזדמנות גדולה להוביל לשינוי אמיתי ומהותי בשדה החינוך ואולי גם בשדות אחרים, רחבים יותר. בחוד החנית של התהליך החברתי ניצבו הסטודנטים, והפגינו כוח רב ובלתי מתפשר. אך מול כל הצפייה הגדולה הזו באה אכזבה מרה. לא בסוף התהליך, לא הייתה כאן התפכחות, כי אם תחושה מתמדת של פספוס לאורך כל המאבק.

אפשר אמנם לצקצק בלשון אל מול הסטודנטים ו"הישגיהם" העלובים – לומר שהסוף היה ידוע מראשיתו, שהיה זה מאבק בורגני, שהישגיו בורגניים – אפשר גם לצפות בייאוש ציני במאבקם של המורים ולגחך בעצב על ההסכם שהסתדרות המורים חתמה, אך כל זה לא ינקה אותנו מן האחריות לפספוס הגדול, מן העובדה שבגדנו בתפקידנו.

הסיפור אינו חדש והוא מוכר לכולנו. ייבוש תקציבי ממושך המביא את המערכת הציבורית אל סף קריסה. או אז מואשמת המערכת בניהול כושל שהביא לקריסתה והחזרת תקציביה מותנים ברפורמה שמשמעותה העיקרית הפרטה ופגיעה בעבודה המאורגנת. מערכת החינוך הציבורית סובלת כבר שנים, כמו מוסדות ציבוריים אחרים מקיצוצים תקציביים וממגמות הפרטה. למותר לציין את מעמדם ושכרם של המורים בבתי הספר, את גודל הכיתות העולה בחינוך הציבורי, את בתי הספר הפרטיים הצומחים במחוזות האליטיסטים (במסווה כמובן של רב-תרבותיות). זה היה גם סיפורה של ועדת שוחט שקמה על ההשכלה הגבוהה, על הסטודנטים ועל המרצים. קיצוץ מתמשך בתקציבי האקדמיה הוביל למצב בלתי נסבל שבו גודל הכיתות העולה, מספר תקני ההוראה והמחקר היורדים, הסגל מועסק בתנאים מדרדרים הולכים, מצב המבנים והמתקנים מדרדר ושבו לא ניתן, כמובן, להוריד את שכר הלימוד כפי שהמליצה ועדת וינוגרד.
התהליכים האלה כל אחד בנפרד אינם חדשים וגם לא המאבקים כנגדם. החידוש הוא שהפעם מאבקם של המורים על הסכם שכר חדש אחרי שנים של שחיקה והעדר הסכם קיבוצי מחד ורצונם של משרד האוצר ומשרד החינוך להוביל רפורמת הפרטה פוגענית מזן דוברת מאידך נפגשו עם הקמתה של ועדת שוחט והמאבק כנגדה. כתוצאה מכך נוהלו במקביל שלושה מאבקים –של הסטודנטים, של המורים ושל המרצים.

הפספוס

כמעט והיה מאבק אחד גדול. ערב סמסטר ב' היו ארגוני המורים, המרצים והסטודנטים ישובים על שולחן אחד מוכנים לנהל מאבק משותף. ואז ראשונים פרשו הסטודנטים: עוד באותו הלילה חתמו על הסכם נפרד ובכך בגדו בשותפיהם האחרים. רק לאחר מספר שבועות באה ההתפכחות והחל מאבקם הגלוי. אלא שהפעם היה זה כבר מאבק נבדל ונפרד - כל קבוצה לעצמה. מאבק סקטוריאלי במקום מאבק חברתי כולל.
יש רבים שאומרים מאבק הסטודנטים היה מאבק בורגני, מאבק רגרסיבי ולא פרוגרסיבי –העשירים רוצים לקחת מכספי המיסים לסבסד את עצמם. באים וטוענים שלא היה זה מאבק חברתי כלל ועיקר. אכן המאבק נוהל מלמעלה כמאבק סקטוריאלי, אך מהר מאוד פעילי השטח הפכו אותו לחברתי. בהפגנות הסיסמאות מן הבמה והקריאות מן הקהל קשרו את המאבק לכל הפגעים הניאו-ליברלים האחרים במדינה. עם זאת המאבק לא הצליח לאחד סביבו קבוצות אחרות מלבד הסטודנטים. ההורים מן המעמד הבינוני הנמוך לא יצאו להיאבק יחד עם ילדיהם אפילו שהם המממנים העיקריים של הלימודים בהשכלה הגבוהה. (הם גם לא יצאו לתמוך במורים אפילו שהילדים שלהם נאלצים להיאבק עם עוד 39 ילדים אחרים על תשומת ליבה של מורה אחת עייפה ומושפלת שעובדת קשה מאוד לעיתים בשתי עבודות ואינה משתכרת דיה.) לא הייתה הפגנה אחת משותפת למורים, למרצים ולסטודנטים אפילו שראשי כל מגזר הגיעו להפגנות האחר על מנת להציג סולידאריות עם המגזר האחר, אדרבא נציגת ארגון המורים בבית הספר שאני עובד בו דאגה להבהיר לשאלתה של כתבת האם הבחירה בחולצות אדומות קשורה למאבק הסטודנטים, כי אין כל קשר. הסטודנטים דרשו את תמיכת המרצים ואף זכו בה, אך יחד עם זאת המרצים חתמו על הסכם נפרד ומנהיגות הסטודנטים המשיכה להגיד כי למרצים אינטרס מנוגד לאינטרס שלהם ולא חשבה להיאבק על תנאי תעסוקתם של המרצים. אילו חברו כולם יחד מול משרד האוצר, יכלו אפילו לגייס לצידם, לא במישרין כמובן, אבל מוראלית, את שרת החינוך שכן היא הייתה רואה את המאבק כמאבק לטובתה ולא כנגדה הבא להגדיל את תקציב משרדה.

בהקשר זה חשוב לציין את תפקודה של שרת החינוך, יולי תמיר, נציגת מפלגת העבודה, שרצה בבחירות יחד עם עמיר פרץ תחת כותרות סוציאל-דמוקרטיות, וכן גם את תפקודם או יותר נכון חוסר תפקודם של שאר שרי העבודה. (הח"כ היחידי שפקד ללא הרף את המאבק במופעיו השונים היה דב חנין.) כיצד קרה שמי שרצה בבחירות עם יומרות סוציאליות לא זיהתה את הפוטנציאל הגלום בהתעוררות השטח ויוצאת באמירה שהסטודנטים רוצים את כספן של הגננות והגנים? כיצד קרה שגם היא מנסה לפורר את המחנה האחד? הלא גם היא יכלה לאחד את השורות אל המקום הנכון והראוי.

בזאת כשלנו אנחנו, אנשי המחנה הסוציאל-דמוקרטי. שנים שאנחנו מחכים לשעת כושר שכזו. הכל היה מוכן. אילו רק חברו הכוחות יחד ניתן היה להוביל מאבק חברתי גדול, אלא שמנהיגי הסטודנטים, המרצים והמורים טעו בהבנת המציאות. הם לא השכילו לראות את הדברים בהקשר הניאו-ליברלי הרחב שלהם ופעלו כאילו מאבקיהם הם מאבקים חד-פעמיים וייחודיים. תפקידנו היה להיות שם במוקדי הכוח המרכזיים ולהסביר למגזרים השונים כי ניהולם של המאבקים בצורה נבדלת ונפרדת היא טעות מהותית וגם טעות טקטית. מתפקידנו היה להתייצב שם ולהסביר לסטודנטים, למורים ולמרצים ולהנהגותיהם כי עליהם להתאחד ולהאבק במשותף על הגדלת תקציב החינוך. תפקידנו היה בראש ובראשונה להיאבק בתרבות ההפרטה, בתודעה המופרטת. מאבקים שונים קמים ונופלים, והם מתמצים בסופו של דבר בשאלה 'את מי תכסה שמיכת התקציב?'. כתוצאה מכך רוב האנרגיות "הפלבאיות" מתבזבזות על מאבקים פנימיים זה בזה. אנחנו מתחרים על ה"שמיכה" הקצרה במקום להיאבק במשותף להגדלת אותה ה"שמיכה". תפקידנו, אנשי הסוציאל-דמוקרטיה, להאיר את עיני הנאבקים ולהביאם לכדי פעולה משותפת.

למאבקים יש אופן התנהלות תהליכי, הם אינם סטאטיים, הם מתחילים בנקודה מסוימת עם הנהגה מסוימת למטרה מסוימת אך במהלך הדרך הם יכולים להיסחף למקומות שההנהגה שהחלה בהם לא צפתה או לא רצתה. כך קרה גם באופן חלקי במאבק הסטודנטים למשל עם התפטרותה של יו"רית אגודת הסטודנטים באוניברסיטת בן גוריון. סטודנטים הם בעיקרם ציבור בורגני, אבל להבדיל אלפי הבדלות גם המהפכה הצרפתית החלה כמהפכה בורגנית רק ששם היו כוחות שמשכו את האנרגיות למקומות בהם לא חפצו מי שהחלו במהפכה. כאלו יכולנו להיות גם אנחנו.

על התקווה

מאבק הסטודנטים לא תם, כמוהו גם מאבקם של המרצים, וכמובן מאבקם של המורים. ועדת שוחט תציג את המלצותיה, ואז ישובו הסטודנטים והמרצים אל שולחן המשא והמתן כאשר במקביל ובלי כל קשר מאימים המרצים להשבית את פתיחת שנת הלימודים הבאה בשל שחיקת שכרם, ארגון המורים לא סיים את מאבקו ולא חתם עוד על הסכם והסתדרות המורים חתמה על הסכם גרוע שרבים מבין המורים אינם שבעי רצון ממנו. "תקווה" כתבתי בכותרת לפרק זה אך למי שנמצא בחוגים שלנו נראה שאין במצב זה כל חדש. כבר הרבה זמן שהדיכוי החברתי ושהמדיניות הניאו ליברלית פועלת בחוזקה ומאבקים באים והולכים. מה יש בזו הפעם שאני סבור שיש בה תקווה ופוטנציאל ייחודיים?
בתקופה האחרונה יש תחושה של התפקחות חברתית וציבורית נוספת אשר מתבטאת בהצטרפותם של חלקים רבים נוספים מן הציבור למעגלים המפוקחים המתנגדים לעוולות רבות של השלטון ולהתנערותו מאחריותו לחברה.

ראשית, ההתגייסות של האינטלקטואלים – הפגיעה בסטודנטים ובאקדמיה הובילה להתגייסות של כוחות מודעים ויזמיים אשר אינם מוכנים לספוג בקלות את הפגיעה, מכירים ומבינים את המערכת בצורה טובה. אותם חוגים ספגו לראשונה מתקפה כלכלית נגדם וכן נפגשו עם אלימותה הבלתי מפוקחת (בשל ההוראה הלא חוקית שהם מקבלים להוריד את תגי הזיהוי) של המשטרה. מאבק הסטודנטים הותיר אחריו תאים סטודנטיאלים רבים הפרוסים לאורך רחביה של הארץ. חשוב לי במקום זה לציין את גם תרומתן החשובה של רשתות חברתיות שונות למופע האחרון של המאבק וביניהן גם את זו של מעגל הקבוצות. לא אנחנו יזמנו את המהלך אך לרשת של מעגל הקבוצות הייתה בו נוכחות.

שנית, תחושת הכישלון של המלחמה ודו"ח ועדת וינוגרד יצרו פתח בשיח הציבורי שאמנם עיקרו בטחוני, אך הוא מלווה בביקורת רבה על התנהלות הממשלה ביחס לעורף והיכרות עם מצבה המוזנח והעגום של הפריפריה.
לבסוף ישנה תחושה שרמת השחיתות עולה מרגע לרגע ומכהונה של נבחרים לכהונה של נבחרים ונראה כאילו היחס לממשלה האחרונה הגיעה לרף מאוד גבוהה של מיאוס בשל כך. כל אלו מציעים לנו כר נרחב לפעולה על מנת להטות את המאבקים הקרובים לפעולה עקרונית משותפת. פעולה שונה וחברתית. האם נדע הפעם למלא את תפקידנו?

צפריר גדרון הוא סטודנט להיסטוריה ומדעי המדינה, מורה בתיכון רנה קאסן בירושלים וחבר קבוצת חורש