תגובה למאמרו של גלעד אוסטרובסקי 'קטן זה יפה'*

מאת: רן רביב  ::  גליון מס': 32

בגיליון הקודם, קראתי בהנאה את המאמר של גלעד אוסטרובסקי על ספרו של שומאכר והתפישה הנגזרת ממנו. ברשימה זו אני מבקש להדגיש כמה בעיות שעלולות לעלות מהכותרות ומהכיוון שאליו מכוונים דבריו של גלעד.

חשוב להדגיש שאין בכוונתי לבקר את ספרו של שומאכר. הביקורת שלי מופנית אל האופן בו נתפשים הרעיונות המפותחים בספר זה בעשור האחרון בכלל ומאמרו של גלעד בפרט. לפני הביקורת, חשוב להדגיש גם שאני שותף לעמדתו של גלעד לגבי תהליכי הפיתוח בעולם השלישי ובעולם המערבי ולגבי התוצאות שלהם. יש בינינו הסכמה שתהליכים אלה אינם מבססים מציאות כלכלית ברת קיימא. כמו כן, יש בינינו הסכמה מלאה על כך שניתן וצריך להציב חלופה לתהליכים אלה.

על מה הויכוח? הויכוח הוא על מקור הבעיה, ומכאן גם על הדרכים החלופיות אותן יש להציע.

אתייחס לשני עניינים כמקרי מבחן לבעייתיות העלולה לעלות מתפישה זו. שני עניינים אלה הם מהותיים לטיעון. בנוסף, וחשוב מכך, שני עניינים אלה הפכו לרווחים יותר ויותר בקרב תנועות סביבתיות שונות. העניין הראשון לקוח מכותרת הספר – 'קטן זה יפה', כלומר, הערעור על יתרון הגודל וקידוש החזרה לדרכי יצור השייכות לתקופה קודמת. העניין השני הוא ביקורת תהליכי הפיתוח וחשיפת המשבר אליו מובילים תהליכים אלה.

קטן זה יפה?

אני רואה אחרת מגלעד את הגעגוע לעבר המשתקף מדבריו. על רקע התהליכים שאנו מכירים מהמאות האחרונות, הגעגוע למפעל הקטן, לבית המלאכה שבו הבעלים הם המנהלים ושבו מוצדק לכאורה הערך העודף שהבעלים גורף לעצמו, אינו יכול להיות מובן אלא כסנטימנטליות שמרנית. יותר מכך, לא רק שהרצון לחזור אחורה למציאות שקדמה לנו אינו בר-מימוש אלא שצריך לשאול אילו התפתחויות רצון זה מסתיר מהעין.

זה נכון שהסיבה היחידה שבגללה כדאי למכור בישראל חולצות שנתפרו בסין היא שכר הרעב המשולם לעובדים
שם, הממשיך לקיים את 'עיקרון היתרון היחסי' אותו כל כך אוהבים הכלכלנים השמרנים. אבל, ההתמודדות עם מנגנון בעייתי זה לא צריכה להיות באמצעות קידוש מערכות היצור הקודמות, שגם הן התבססו על ניצול. אלא, ההתמודדות צריכה להיעשות באמצעות ניתוח הסתירות הקיימות במבנה הקיים ובאמצעות בחינה מסודרת של התפתחותו האפשרית של מבנה זה לכיוונים שאינם כוללים ניצול גובר והולך, בשונה מהקורה כיום. מול תאגיד טקסטיל עולמי אין טעם לחשוב שנוכל להעמיד בית מלאכה מקומי; זוהי רטוריקה ריקה. במקומה, צריך להמשיך לבקר את התהליכים הבונים את כוחו של התאגיד ולראות היכן מצויות הסתירות בתהליך היצור שעשויות לאפשר בנייתו של כוח שיבסס תהליך נגדי. מה שצריך זה להתקדם לתהליך יצור חדש, הצומח מתוך זה הקיים, ולא לשקוע בגעגועים לעבר שהיחס הנוסטלגי אליו הוא דמיוני.

יתר על כן, הכותרת 'קטן זה יפה', משמשת לא פעם כותרת לפירוק מערכות היצור הגדולות. לעיתים, בעיקר כשזה נוגע בתשתיות, התוצאה היא פשוט הפרטה של משק התשתיות בחברה נתונה. 'קטן' – כלומר ישוב או אגד ישובים, שכונה או צבר שכונות – ייצרו לעצמם חשמל, כי הם יכולים לעשות זאת ביעילות גדולה יותר בעיקר בהסתמך על רמת ההכנסה שלהם, על יכולתם לגייס הון בעלות נמוכה יחסית וכו'. ומה יהיה למי שגר על ידם? ובכן, מכיוון שאנחנו בעד התארגנויות מקומיות, ונגד הגודל, נאמר שיש להם אתגר משלהם. ניעור האחריות של חלק מהתושבים מחלק אחר, נשאר אם כן, כשורה התחתונה של מהלך זה. אני אדאג לעצמי לחשמל, למים, לביוב, לביטחון וכו', כי התארגנות מקומית היא קטנה ויפה. ואלה שאין ביכולתם לדאוג לעצמם? הם לפחות לא יהיו לנטל עלי...

נכון, פתרונות טכנים וטכנולוגים שונים מתאימים לתנאים ותקופות שונות. אין ויכוח על כך שחברה שרוצה לבסס את תרבותה כתרבות שאינה משמידה את מקורות מחיתה הטבעיים חייבת לקחת בחשבון את כלל האפקטים של שימוש במקורות אלו. אלא שדווקא טיעון זה הולך לקראת יתרון הגודל בתכנון. מטבעו, תכנון דורש טווחי זמן ארוכים. תכנון לטווחי זמן ארוכים אפשרי באמת רק במסגרות חברתיות גדולות. תכנון שכזה יכול להיות רלוונטי רק בקנה מידה גדול. ומסתבר שבנושאים רבים, אפילו מסגרת המדינה הלאומית אינה מספיק גדולה. בין אם בוחנים את דוגמת האמנות להגבלת פליטת גזי החממה ובין אם את הדוגמאות המזרח תיכוניות לקטסטרופות אפשריות, שוב ושוב עולה החיוניות של שיתופי פעולה אזוריים רחבים בתחום שימור הסביבה. קטסטרופות צפויות דווקא היכן ששיתוף פעולה כזה אינו יוצא לפועל.

לשם שימור הסביבה והגנה על מקורות מחייה חיוניים דרושה מערכת מרכזית של תכנון היצור ולא פירוקו לחלקים קטנים. פירוק מערכות היצור הוכיח את עצמו כמאוד בעייתי בעשורים האחרונים, מכיוון שברוב המקרים נמצאים התכנון והפיקוח במגננה מול הדינמיקה של ההון הפרטי. מתברר שהדרך היעילה לקבוע לו סטנדרטים אפקטיביים היא הצבת מערכת ציבורית כלכלית גדולה מולו. זו לא חייבת להיות בבעלות של המדינה, כל זמן שתהיה בבעלות ציבורית והאינטרס שידריך אותה יהיה שקלול האינטרסים של הציבור ולא מיקסום הרווח.

ביקורת תהליכי הפיתוח

בעיה אחרת אבל דומה היא תהליכי הפיתוח במדינות שאינן מתועשות. שוב, אין לי ויכוח עם גלעד על הקטסטרופות הנגרמות כרגע. אלה נוגעות בשני מישורים: הן במה שנגרם במישרין לאנשים, בהתפרקות מערכות כלכליות חברתיות ותרבותיות, והן במה שנגרם לסביבה, דבר שפוגע בתושבי אותן מדינות ובכלל תושבי כדור הארץ.

הבעיה עם תהליכים אלו אינה עצם הרצון לפתח אלא המרכיב המניע אותם, שהוא ברוב המקרים הון פרטי השואף למקסם רווח לטובת בעלי עניין היושבים הרחק מהמקום בו מתרחשים התהליכים. התשובה על כך היא לא לחזור לדרכי ייצור מיושנות, אלא ויסות ותכנון מרכזי.

כדי להמחיש את הכוונה אפשר לחזור לתוכניתו הכלכלית של לנין עבור ברית המועצות אחרי המהפכה. שני תהליכים הוא קובע כיעד כלכלי ראשון: (א) מעבר לחקלאות מודרנית המגדילה את התוצרת החקלאית מול כמות קטנה יותר של עבודה ושימוש מושכל בשטחים הפוריים. תהליך כזה פותר את בעית אספקת המזון, ומפנה כוח אדם. (ב) הנחת תשתית של חשמל לכל המקומות. מהלכים אלו ייצרו מעצמם מצד אחד את כוח האדם הפנוי להשתלב בתיעושה של ברית המועצות בשלב הבא, ומצד שני את התשתית החיונית לכך שיהיה צורך במכונות ומכשירים שייוצרו בשלב הבא. כלומר, יוצרים בתוך המציאות הקיימת דינמיקה שתעביר אותה לשלב הבא, בו אנשים יהנו מהשפע אותו יכולה להבטיח הטכנולוגיה המודרנית. כל זה נעשה בלי להתעלם מהמציאות הקיימת, אלא מתוך הכרתה ותוך הטמעה בתוכה של צעדים שיצמיחו אותה באופן אורגני אל הצעד הבא. כל זה נעשה בהדרגה, תוך בחירה מושכלת של תחומים אותם מזהים כליבה של תהליך הפיתוח בתנאים הנתונים, שבהם משקיעים תוך נכונות להשאיר תחומים אחרים (כגון תיעוש בדוגמא שהוזכרה), לשלב הבא.

בסופו של דבר, לנין מת בשלבים הראשונים של יישום תוכניתו, סטאלין לקח את השלטון ונקט במדיניות הפוכה בדיוק לקו זה. המדיניות של סטאלין מזכירה מאוד את מה שאנו מכירים היום בעולם השלישי, תחת שלטון ההון המערבי: תהליך תיעוש המתעלם מנקודת המוצא של החברה, תוך יצירת אבסורדים כלכליים, אסונות סביבתיים והתעלמות מוחלטת ממשמעותם של התהליכים הכלכליים כלפי בני האדם הנכללים בהם.

אז מה לעשות?

אסור שהלקח יטשטש: מודרניזציה של אמצעי היצור ושל צורת החיים היא הבסיס לכל מחשבה מתקדמת. הבעיות שאליהן מתייחס גלעד נובעות מהפקעת השליטה בתהליכים אלה מהאינטרס החברתי של כלל האוכלוסייה לטובת גורמים אחרים שמיעוט מהאוכלוסייה מעוניין בשיתוף הפעולה איתם. התנגדות להפקעה זו יכולה לצמוח רק מגיוסה של כלל האוכלוסיה, שתעמוד על זכותה לנהל את ההתפתחות הכלכלית על-פי האינטרס הכללי. גיוס כזה יכול לצמוח רק מתוך ראיה כללית, אזורית, לאומית ובין-לאומית, ולא מתוך פירוק נקודת ראיה זו.

ניתוח שני העניינים ברשימה זו יוצא מהנחה בדבר שיתוף הפעולה המתהווה בעשור האחרון בין התנועות הסביבתיות לבין הסוציאל דמוקרטיה, בישראל ובעולם. מתוך שיתוף פעולה מיוחל זה חשוב לבקר את מגמות ההפרטה והפירוק המאפיינות חלק מהתנועות הסביבתיות. ההבנה המשותפת – בשני הצדדים – ששאלות חברה, כלכלה וסביבה אחוזות זו בזו צריכה לשמש לשם הצבת קוטב ביקורתי, האחד כלפי השני.

רן רביב כותב תזה בכלכלה פוליטית באונ' תל אביב, חבר ביסוד ובקיבוץ תמוז. ranraviv@gmail.com