איים בזרם

מאת: אבי זעירא  ::  גליון מס': 32

מאמר זה משוחח עם מאמריהם של איילון שמיר, יואב רובין ודני גוטוויין ('חברה', גליון 31)

"מתוך הענות להגיון הקפיטליסטי – שבו הם מורדים, לכאורה – גם איים אלו הולכים ומתכנסים יותר ויותר לתוך עצמם, כאשר הניתוק מן החברה מזין את אשליית המרד בקפיטליזם" ('מחאה מופרטת', דני גוטוויין).

בראשית היה המהפך של בגין. ממנו מתחילה ספירת הזמן החדש, הוא זמן התפוררותה של החברה הציונית בכללה, וזו הסוציאליסטית – בפרט. שנות ה-80' היו שנות פירוקם של מפעלי ההסתדרות, משבר הקבוצים, תוכנית הייצוב הכלכלית... צעדים קשים של פירוק החברה והמדינה. אבל כמו כל תהליך, גם מהלכי פרוק החברה נשאו עימם את זרעי פורענותם שלהם ואלה החלו נובטים, בזה אחר זה, בשלושה גלים (או שמא נאמר בצניעות 'אדוות'): הקיבוצים העירוניים (מאמצע שנות ה-80), בתי המדרש הפלורליסטיים (סוף שנות ה-80' וראשית שנות ה-90') ותנועות הבוגרים של תנועות הנוער (מאמצע שנות ה-90'). ייתכן וכל חבר בהתארגנויות אלה יספר לעצמו סיפור אישי לחלוטין, שכביכול אינו קשור ליתר ההתארגנויות המוזכרות, אך צודק גוטוויין בקובעו כי בתי המדרש, כמו הקהילות השיתופיות החדשות, הינם ביטוי נוסף למגמת הניאו-ליברליזם בישראל. אכן, מבחינת ההקשר הכולל, דין הקמת 'המדרשה' כדין הקמת הקבוץ העירוני 'מגוון' בשדרות – לדוגמא, אך סדר היום הפנימי של כל תא חיים כזה, שונה ביחסו לעיצוב המציאות.

"הצבעתי על כך שהעיסוק ביהדות שהולך וגובר בד בבד עם פירוק מדינת הרווחה וערכי הסולידריות החברתית שעמדו בבסיסה – הוא חלק מן ההסתגלות התודעתית של חלקים ממעמדות הביניים למהפכת ההפרטה". ('מחאה מופרטת', דני גוטוויין)

הנסיון לרדד תופעות חברתיות מגוונות, ולייחס להם תכונות של גופים אמורפים, נטולי נשמה או כיון עצמאי, סופו שהוא טועה ומטעה. לא הכל שחור-לבן. במובן זה, רובם של בתי המדרש הפלורליסטיים, אכן מהווים מפלט למעמד שבע כלכלית, אך צמא רוחנית ולכן אין לראות בהם נסיון לכונן מציאות חברתית חדשה. אבל, בחלקם, יש נסיון כן לעורר מחשבה ביקורתית משולבת במקורות ישראל.
כך גם תאי החיים השיתופיים שנוצרו בזמן האחרון - אלה מהווים שינוי וחלופה, קודם כל עבור משתתפיהם הם. בנוסף, רובם ככולם מקיימים פעולות חינוכיות או אחרות הפועלות לקידום השינוי החברתי גם מחוצה להן.

"אבל בכדי לבנות אלטרנטיבה צריך הרבה יותר מאשר נוסחאות מרקסיסטיות, צריך תרבות. צריך שורשים." ('האלטרנטיבה היהודית', איילון שמיר)

לכאורה דיון במדרג החשיבות בין השדה התרבותי לשדה הכלכלי-חברתי, מסמן כל עיסוק ביהדות כ'יידישקייט', כמותרות, או כ"אופיום להמונים". אבל כדאי לבדוק גם הקשר נוסף: כל תפישה אידיאולוגית חברתית כוללת זקוקה לתרגום לשפת המקום. כך גם תפיסותיו של מארקס ודומיו, חייבות עיבוד והתאמה לתרבות הישראלית ולמציאות בה היא פועלת.
חלק מכשלונו של הסוציאליזם הישראלי טמון בעובדה שהוא טרם סיגל לו שפה ייחודית לו והוא ממשיך לדבר מרקסיזם אירופי, כדברי גורדון (דווקא גורדון ולא ברנר!):

"מבינים אנחנו לכאורה, כי תחייתנו היא מהפכה, אבל עדיין קרובה לנו המחשבה, כי היא מהפכה ביהדות של היהודי, ואין אנחנו מרשים לעצנו לחשוב, כי היא מהפכה באדם שביהודי.כי לא יהודי חדש בצורת אדם אירופי אנחנו מבקשים, כי אם אדם חדש בצורת יהודי אנחנו מבקשים..." ('האומה והעבודה', א.ד גורדון)

המהפכה שלנו היא מהפכה של אדם ציוני חדש – חופשי, הומניסט וכן - יהודי וציוני.
מהפכה איננה השמטת הקרקע מתחת ליסודות התרבות היהודית – השפה, הספרות והסמלים העתיקים, אלא דרישתה מחדש על בסיס של שינוי תודעתי מהפכני. שהרי אם לא כך הם פני הדברים, צריך אדם בעל הכרה מהפכנית לשאול עצמו את השאלות הבאות: מדוע דווקא בארץ ישראל? מדוע דווקא בעברית (ואפילו לא ב"יהודית")?
הסוציאליזם האירופי אינו רלוונטי כלל לשאלות אלה. התשובה להן טמונה בתרבות היהודית. הטומן ראשו בחול, כלומר, זה העוסק רק בשאלות עיצוב החברה, עשוי למצוא עצמו בקרב השמאל הפוסט ציוני וללא כל צביון ישראלי או יהודי.

"העדר העיסוק בכלכלה ובפוליטיקה בבתי מדרשות רבים, אינו מקרי". ('על יהדות אפיקורסית', יואב רובין).

על תיאור מדויק זה אוסיף היעדרות בולטת נוספת – עיסוק בציונות. אני סבור כי יש בה, בתרבות היהודית, מן הקסם המשכר של 'מלכודת הדבש': מחד גיסא, היא הבסיס המחבר שעליו יש לצקת את יסודות הזהות הקולקטיבית שלנו כאן. היא רחבה ועמוקה דיה כדי לאפשר לכל העדות, הזרמים והמפלגות למצוא בה את זהותם וייעודם ( זה אגב, מה שהיה חסר בכור ההיתוך של בן גוריון, מה שתרם כמובן לכשלונו בטווח הארוך). מאידך גיסא, היא עשויה להוות מפלט מכל שאלות היסוד הבוערות והקשות שמציבה המציאות הציונית, ועוד באיצטלה של מהלך שכביכול בא להתמודד עם שאלות עומק.

לצערי, מהכרות אישית עם כמה מבתי מדרש אלה, מהווה היהדות מפלט דווקא לבעלי סקרנות אינטלקטואלית, ידע מקיף ונכונות לחיפוש, המשקיעים עצמם בסוגיות גמרא וסבורים כי בכך תם תהליך הלימוד. לאלה היהדות מהווה מפלט נוח משאלות של פוליטיקה, גבולות, צבא וכל מה שמריח מויכוח ציוני בריא. הציונות נתפסת כ'חיי שעה' ואילו אנו עוסקים ב'חיי עולם'! לגבי דידי, מהלך לימוד שאין בסופו התכוונות לשאלה על ההווה (בין אם זה האישי, הקהילתי או הלאומי), משמש להפחתת ערכה של התורה.
במובן זה, יש לנו תפקיד ענק בעיצוב תורת ארץ ישראל החדשה: הפיכתה למקור השראה לשאלות העולם – חברה, כלכלה, קהילה, יחיד וכו'. אסור לנו לאפשר את ההפרדה בין התורה לחיים.

"בירור", "ביקורת", "עיסוק", "לימוד"....(מתוך שלושת המאמרים)

מארקס דאג לאדם החלש, למדוכא חומרית. בובר שאל לשלומו של האדם הבודד, המדוכא נפשית. ביאליק שאל על הקשר בין שניהם ובינם לבין התרבות המתחדשת. ברי לי כי ללא אסכולות אלה, בנייננו לא ייבנה. חברה איננה רק סך כל ההסדרים החברתיים והכלכליים שלה, כפי שהיא איננה רק סך כל היחסים הבין אישיים של חבריה.

בבמה אחרת ובהקשר אחר, נשאל דני גוטוויין על החלק האופטימי במשנתו הפסימית והוא ענה: נוצרות איכויות חיים שיתופיות צעירות (לא ציטוט מילולי כמובן).
אז בכל זאת, יש תיקון.