על השמיטה! - בין אוטופיה למציאות
מאת: אבי זעירא :: גליון מס': 34
מצוות השמיטה מתייחדת בשני עניינים:
1. בהיותה בין המצוות הבודדות המתייחסות לציבור ולא רק ליחיד.
2. בפירוטה הרב וריבוי פסוקיה.עובדה שאינה מצוייה ברוב מצוות התורה.
במדרש משלי , אטען כי ניתן להבין את עניין פירוטה הרב של מצוות השמיטה כנסיון להעמדת מודל פסיקתי – חינוכי מדאורייתא (מן התורה) – כיצד ליצור מכאניזם מתלמוד למעשה, בחזקת: "כזה ראה וחקה".
הבחירה, דווקא, במצווה שכל כולה עיסוקה בתיקון עולם וביצירת חברה צודקת יותר, ולא במצוות פולחן או דיני אישות למשל, מדגימה וממחישה את כיוונה החברתי של תורת ישראל.
על מצוות השמיטה אנו למדים משני מקורות.
בספר ויקרא כ"ה, נאמר:
א) וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר: ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה': ג) שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ: ד) וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַה' שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר: ה) אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ: ו) וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ: ז) וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל:
נשים לב, כי בפתח המצווה מודגש, ללא כל הקשר טקטסטואלי כי בעצם, המצווה נמסרה אף היא למשה בהר סיני,למרות שאיננה מוזכרת בספר שמות. על כך, שואל רש"י – "מה ענין שמיטה אצל הר סיני?!"
נדמה כי בעל הספר מבקש להאציל קדושה ותוקף מן המעמד הגבוה ביותר אליו הגיע התורה לישראל ובכך, להנחיל לנו את דבר חשיבותה העצומה של מצווה זו.
המצווה, המנוסחת בלשון עתיד, מכוונת לזמן בו יישב עם ישראל בארצו. או אז, כך אנו למדים, ינהג העם עם ארצו באופן אחר משהיה נהוג בעמי אזור ויאפשר לה לנוח, במחזור של 7 שנים.
באופן מקביל ומשלים, תנהג הארץ עם יושביה באופן פלאי ומיוחד, מכפי שנוהגות קרקעות העולם במעבדיהן, מקדמת דנא:
(כ) וְכִי תֹאמְרוּ מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת תְּבוּאָתֵנוּ: (כא) וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלשׁ הַשָּׁנִים: (כב) וּזְרַעְתֶּם אֵת הַשָּׁנָה הַשְּׁמִינִת וַאֲכַלְתֶּם מִן הַתְּבוּאָה יָשָׁן עַד הַשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִת עַד בּוֹא תְּבוּאָתָהּ תֹּאכְלוּ יָשָׁן: (כג) וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי:
המנגנון המופלא המאפשר את קיומו של סדר עולם חדש זה, הוא האמונה בכח האל וחסדו. דוגמא לדרישה אמונית גבוהה דומה, ניתן למצוא בספור הורדת המן בנדודי העם, כאשר בני ישראל נתבעים לא לאסוף את המאכל הפלאי ולסמוך על הפעולה האלוהית שתבטיח את טריותו גם עת היותו מונח לאור קרני השמש העזות של מדבר סיני, למשך כל יום השבת (שמות, ט"ז).
חסדי האל במדבר פועלים משמיים בעוד שבימי שבתו של העם בארצו, הם יבואו מלמטה, מן האדמה. שנאמר במקורותינו: "לא בעבים מעל, כאן על פני האדמה".
יכולתו של האדם לפעול ברוחה של מצווה זו מותנה ביכולתו להבין כי למעשה, נדלנ"ו אינו קניינו, אלא נחלת האל בלבד, שנאמר: " כִּי לִי הָאָרֶץ".
כמה קשה דרישה ואולי בלתי אפשרית, תביעתו זו של האל ממאמיניו. כמה מאיתנו מסוגלים לחיות בעולם המציאות ללא פיתוחה של תודעת קניין על סביבתנו, משפחתנו ואף בני זוגנו?!
שני ספרים קדימה, אנו מוצאים את מצוות השמיטה מתפתחת והפעם בכיוון אחר (פסוקים אחדים נשמטו לטובת קיצור הדברים) :
(א) מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תַּעֲשֶׂה שְׁמִטָּה: (ב) וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה שָׁמוֹט כָּל בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ לֹא יִגֹּשׂ אֶת רֵעֵהוּ וְאֶת אָחִיו כִּי קָרָא שְׁמִטָּה לַה': (ד) אֶפֶס כִּי לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן כִּי בָרֵךְ יְבָרֶכְךָ ה' בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יְדֹוָד אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ: (ה) רַק אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם: (ט) הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן וְלֹא תִתֵּן לוֹ וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל ה' וְהָיָה בְךָ חֵטְא: (י) נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ: (יב) כִּי יִמָּכֵר לְךָ אָחִיךָ הָעִבְרִי אוֹ הָעִבְרִיָּה וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת תְּשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ: (יג) וְכִי תְשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ לֹא תְשַׁלְּחֶנּוּ רֵיקָם: (טו) וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיִּפְדְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה הַיּוֹם:דברים ט"ו
עיקר עניינה של המצווה – האדם. האדם המוחלש ביותר בחברה – העני או העבד.
בעלי ההון של אז, מצווים להמשיך ולהלוות למבקש, למרות שידוע כי בשנת השמיטה יישמטו כל החובות הקיימים בשוק. אין ספק, מבחינת המלווה, זו התאבדות כלכלית.
הכלי להתמודד עם השיקול הראציונלי, מבלי לגרום לו לעבור במצוות עשה, הוא אמוני ותודעתי – דע לך, שיהא בך חטא, כלומר, 'דיר באלאק' ומצד שני, אם תפעל בניגוד להגיון הכלכלי ובהתאם למצווה, הרי תצא נשכר בברכת אלוהים.
נשים לב, כי בעל השליטה על תפעולו של המנגנון החברתי המורכב הזה הוא החזק, אך האיש שאצבעו הקרובה ביותר לכפתור האדום, השולט במנגנון האלוהי הוא החלש: "וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל ה' וְהָיָה בְךָ חֵטְא".
לאביון זכות קדימה לעקוף את הביורוקרטיה להגיע היישר לנייד של האל!
העבד, כמו הקרקע, כמו ההלוואה, נתפס כחלק מההון של התקופה. אם כך, מחוייב בעל ההון, לנהוג בו כפי שנהג בשני המקרים האחרים, ולשחררו מחזקתו.
איזו חברה מבקש המקרא ליצור כאן, בארץ ישראל?
זו חברה המבוססת על שני עיקרי אמונה:
הראשון - קיומה של מצווה זו מחייב שיתוף פעולה הדוק ומוסכם על כל חלקיה.
בשונה מיתר מצוות התורה הפונות אל היחיד, הרי לפנינו נסיון נועז לבנות חברה המבוססת על אתוסים משותפים, הרואה בכל חבריה – הישראליים בלבד, ייאמר מייד! – כבני אדם בעלי זכות קיום בכבוד, גם בתנאי עבדות ופער מעמדות.
השני – אמונה יוקדת בקיום האלוהים ובהתערבותו לחסד, בענייננו.
מצוות השמיטה והיובל (שלא הובאה לדיון הזה), הינה נסיון נועז, הנוגע בעולמו של האלוהי, לעצב מציאות אוטופית בעולם של כלכלה וסחר אמיתיים.
ישנם חוקרים הסבורים כי היסטורית, ייתכן והיא לא נתקיימה מעולם, אך מעניין להזכיר את נסיונו של ז'בוטינסקי לכונן חברה יהודית מודרנית על בסיס מצוות השמיטה ('חמשת המ"מים').
שלא כחלק מהסוציאליסטיים, אינני סובר כי יש לפנינו חברה שוויונית וצודקת. בוודאי לא בדגם האוטופי
המרקסיסטי.יש לזכור, כי שחרור העבדים, שמיטת החובות והקרקעות, נעשים אחת ל 7 שנים, ולא כדגם יומיומי ועקבי. שהרי ניתן לשאול, מה קורה לחברה שמנגנוני האיזון התודעתיים והמטריאליים נפסקים באחת? מה קורה ליצר הקניין והתחרות?
ראינו מה קרה בחלק מהחברה הקיבוצית...