אחרי הבהלה לזהב
מאת: עזרא דלומי :: גליון מס': 34
לפני שנים רבות צפיתי בסרט אנימציה שעסק בסיפור הבהלה הזהב. לא, לא קשור כלל לסרט האלמותי של צ'רלי צ'פלין בנושא, אך עם זאת סרט בעל מסר חינוכי שופע.
הסיפור מתחיל בכפר קטן של אנשים רגילים, המתפרנסים מיגיע כפיהם – בעלי מלאכה, חקלאים, כמה סוחרים - הכל שגרתי למדי. עד שמגיעה שמועה על מישהו שאמר ששמע ממישהו אחר שיש זהב באזור. השמועה נלחשת תחילה מפה לאוזן, שהרי איש לא רצה שרבים מדי יתחלקו בשלל, אך כצפוי היא צוברת תנופה, מתחילה לנשוב כרוח סערה ואיננה פוסחת על איש.
אנשים מתחילים לעזוב את הכפר ונפתח מרוץ אל המקום המשוער שבו הובטח למצוא זהב.
תחילה רצים אלה שפחות מחויבים למקום עבודתם, שאין להם עסק לפתוח כל בוקר. אט אט נגררים האחרים. הסנדלר, בעל המכולת, הנגר, צופים כיצד עוד ועוד אנשים נוטשים את הכפר והדילמה שלהם הולכת ומתעצמת. הייתכן שהם יישארו הפראיירים היחידים? בוודאי שלא. בתמונה הבאה הכפר כבר ריק לחלוטין. כולם נכנעו לבהלת הזהב, כולל המפקפקים שהציעו להשאיר כמה אנשים בכפר, כדי לשמור על הקיים, ביניהם גם אלה ששאלו: "ומה אם יתברר שאין זהב? אל מה נחזור?" אבל הלחץ הקבוצתי הכריע את כולם.
התמונות הבאות תיארו את המרץ הראשוני של מחפשי הזהב מול שממת הכפר והעזובה שהחלה מקננת בו: התפוררות בתי העץ, החלדת המכונות, קמילת הפרחים והעצים. כפר רפאים.
חלפו כמה שבועות, זהב לא נמצא והייאוש החל לכרסם. מריבות פרצו בין החופרים שהחלו מטיחים זה בזה האשמות וטענות. "הולכתם אותנו שולל", אמרו אלה שבאו ברגליים כבדות למי שאצה רצה להם הדרך לעשות בוננזה. ראשוני המיואשים החלו לחזור אל הריק שהותירו אחריהם בכפר, כדי להביט בייאוש על החורבן וגם כדי לנסות להתחיל לבנות את חייהם מחדש. עכשיו זו היתה שעתם של המתעשתים.
הסרט הזה הוא כמובן גם מטאפורה. הוא מבקש לומר שאין קפיצות דרך, שיש ענייני יסוד שאין לוותר עליהם ושהציפייה למהלך משיחי למחצה, שבו הכל מושג בצעד אחד דרמטי, הוא נכון למאית פרומיל מכלל המהמרים במשחקי מזל, איננו נכון כאורח חיים. חזרנו, אם כן למציאות; אל אמיתות הבסיס; אל המשבצת הראשונה.
חיינו הלאים, המהירים ומלאי התהפוכות, עמוסים ב"בהלות לזהב" - בתקוות תמימות, באמונות ובמניפולציות המייצרות ניסיונות לעבור תהום בקפיצה אחת, בזינוק אולטימטיבי, ללא בניית גשר, ללא פריסת רשת ביטחון. כל זאת, עד שבאה ההתרסקות.
בעשורים האחרונים חווינו כמה תהליכי "בהלה לזהב", חלקם היו חשודים מראש בהיותם כאלה, אחרים התבררו ככאלה בדיעבד.
תהליך אוסלו היה ניסיון קפיצה מניפולטיבי מעל לתהום, שהסתיים בהתרסקות; הפרטת הקיבוץ ובעיקר מסחור קרקעותיו, כמהלך גדול ליציאה מהמשבר, הניב הרבה מפחי נפש, אישיים וציבוריים; הקמת "קדימה כמפץ גדול" שישנה את מפת הפוליטיקה הישראלית, כאן ועכשיו, הולך ונחשף כתעלול קצר מועד שסופו כבר נראה באופק. ואלה כמובן רק מקצת מן הדוגמאות.
בהלה אחרת לזהב היא זו שהתחוללה במגרש הבית – ה"בהלה לזהב החברתית". בערך כמו בסרט, הותנעה בהלה גדולה, אפופת תקוות, שהסתיימה במבוכה, מועקה ותחושת ריק. כעת נראה כי חזרנו לנקודת ההתחלה, אל הצורך לבנות כמעט הכל מן היסוד.
סריקת חלק מן המכתבים האלקטרוניים שרצו ברשת של יסוד, למחרת נצחונו של עמיר פרץ בבחירות לראשות העבודה, מותירה תחושה של אירוע ניסי. כמעט ימי המשיח. אין ספק, הניצחון על פרס היה חשוב וראוי, אבל התחושה שנלוותה אליו, של הנה אנחנו בפתחו של "עולם חברתי חדש", היתה מופרכת ומוגזמת.
הציפיות כה הרקיעו שחקים, עד שמעטים מדי התייחסו ברצינות מספקת לעובדה שבבחירות לכנסת, בחלוף כמה חודשים, זכתה מפלגת העבודה של עמיר פרץ ל-19 מנדטים בלבד, פחות מסך המנדטים שהיו לה ול"עם אחד" ערב הבחירות. וזו, כמובן, לא היתה האכזבה היחידה. היו גדולות ממנה: למשל, תהליך בניית הכוח המוביל של המחנה החברתי שבו ניצחה הנאמנות האישית ליו"ר פרץ, את הצורך באיחוד שורות ובהקמת הנהגה משותפת בעלת בסיס רחב; למשל הוויתור התמוה על מאבק ממשי על תיק האוצר – גם אם היה נכשל - כצעד שיכול היה לסמל את שינוי סדר היום המתבקש בחברה הישראלית.
אלא שהיום, ממרחק של כשנתיים מכל האירועים האלה, ועם מעט יותר פרספקטיבה, נראה כי אישיותו והתנהלותו של פרץ הם מרכיב חשוב בהסבר לכישלון, אך בהחלט לא מרכיב עיקרי ומרכזי. פרץ היה הבהלה לזהב של כולנו כמעט. הוא פרנס מחשבה שגויה שניצחונו הוא מט סנדלרים של "החברתיים" במשחק השח מול הניאו ליברליזם הישראלי. אבל פרץ לא יכול היה לנצח ולא רק בגלל שהוא עמיר פרץ.
"המחנה החברתי" בישראל, או שמא נאמר המחנה הסוציאליסטי, הוא מחנה נעדר תשתית. כלי הביטוי הרעיוניים שלו מועטים, מספר העובדים המאורגנים הוא דל ביחס לבעלי חוזים אישיים או עובדי קבלן, עמותות הצדקה השונות מורחות עוד ועוד יוד על פצעי העומק ויוצרות תחושת "הילינג" מדומה. הציבור הישראלי אדיש ברובו למאבקים החברתיים, אף שחלקם הרואיים, האליטה של המחנה החברתי עדיין קטנה, טרם גיבשה שפה משותפת ועוד לא צברה די עצמה כדי להוביל מהלך גדול.
ללא תשתית כזאת, קטן הסיכוי שיקום מחנה חברתי משמעותי. ללא תשתית כזאת קשה להוות גורם ש"אי-אפשר בלעדיו". זו המשבצת שבה אנו נמצאים עכשיו. זה המקום אליו חזרנו אחרי הפיכחון שבא בעקבות הבהלה לזהב שלנו. מן המשבצת הזאת צריך להתחיל את המסע הסוציאליסטי של בניין כוח, של התארגנות, של עיצוב תודעה, לא המסע של קביעת המנהיג – כמעשה הראשון.
כמה התחלות "ברגל ימין" כבר ישנן: למשל, הקמת ועדי עובדים במקומות שהתארגנות נחשבה בהם לפסולה; למשל הפריחה של קבוצות הבוגרים בתנועות הנוער השונות; למשל הקומונות שמקימים בוגרי מכינות קדם צבאיות; למשל השיח הציבורי והתקשורתי שבניגוד לעבר מגבה מעת לעת מאבקים חברתיים ואיננו מקבל עניינים שערורייתיים כחוק ההסדרים כדברים מובנים מאליהם.
***
באופן סטיכי כמעט, החזרה אל אמיתות יסוד מתחוללת בעיקר אחרי מפכי נפש גדולים; אחרי בהלות לזהב שיצרו ריק ושבר, וכעת מצפים לתיקון.
בזירה הקיבוצית, בתום הבהלה לנדל"ן ולהפרטות, התברר שאי אפשר "לזייף" קיבוץ. אתה קיבוץ אם אתה מקיים שוויון שיתוף וערבות הדדית מלאה. אם לא – אתה "משהו אחר". היום, לאחר כל תלאות השינויים וההפרטות, לאחר כל מאבקי הזכויות בקרקע, לאחר כל עיגולי הפינות וריבוע המעגלים, חזרנו אל השאלה האמיתית – אל תעודת הזהות.
בתהליך השלום, לאחר שהתבררו כשליו של תהליך אוסלו ולאחר ריקוד קיפודים ישראלי-פלסטיני שנמשך למעלה מעשור, נשמעת מחדש המנגינה הישנה של קונפדרציה ירדנית-פלסטינית. לא, לא כדי לחמוק מן הצורך בנסיגה ישראלית מהשטחים, אלא כדרך לפתרון יציב ובר-קיימא.
ואשר למחנה החברתי – חוץ ממעשים, הוא זקוק להגדרה. הוא צריך להיקרא המחנה הסוציאליסטי. ללכת על השם הזה דווקא משום שהוא לא מקובל ולא "איני" ברבדים רבים של החברה הישראלית. רק משום שהוא כזה, יתכנסו תחת כנפיו אלה שמאמינים בו באמת - המתעשתים המוכנים לשלם מחיר. יש שובע מהתפתלויות ומניסיונות למצוא חן; יש שובע ממתיחת מותגים והפיכתם לנגישים לכל, כפי שקרא עם המותג "צדק חברתי" ומפלגתו של גאידמק. התפכחות מבהלה לזהב, היא קודם כל התחברות אל השורשים. לא כדי לשוב ולהיות "כמו פעם", אלא כדי להיות ניזונים מן המקורות הנכונים וכדי להקדים בית לגג.