הרס עצמי: המשק השיתופי על פרשת דרכים

מאת: אלעד הראל  ::  גליון מס': 34

לפני שלושה חודשים אני וחבריי השתחררנו מהצבא, לאחר שסיימנו את מסלול הנח"ל של בוגרי שנת השירות מתנועת הצופים. לצערי, אין לתנועה 'תנועת בוגרים' ובעקבות התפתחותנו הרעיונית והפיכתנו לסוציאליסטים, התחברנו לגרעין של "בינה" והחלטנו להתנתק סופית מהצופים. החלטנו להגשים את תוכניתנו בדרום תל-אביב, כחלק מהתארגנות קהילתית שיתופית של עוזבי תנועות נוער, בוגרים של גרעיני "בינה" ואנשים נחמדים אחרים. זהו הרקע ממנו אני בא והייתי מעוניין להעלות כמה הבחנות ומחשבות בנושא ההתמודדות שלנו עם בניית משק משותף.

בניית המשק המשותף על-ידינו מתחילה כמעט מאפס. הנחת המוצא שלנו היא שאיננו יודעים הכל ולפיכך אנחנו מתייעצים, בודקים ושומעים על משקים שיתופיים הקיימים בארצנו הקטנה: תנועות בוגרים, קיבוצים עירוניים והתארגנויות נוספות. בתהליך זה, אין אנו פונים לקיבוצי התק"ם, שההתמודדות שלהם עם בעיות דומות בהקמת משק משותף היא ותיקה יחסית ואינה רלוונטית עבורנו עכשיו. במהלך "החקירה" הזו הופתעתי לגלות דברים רבים, חלקם מאכזבים, על ההתארגנויות השיתופיות החדשות. כפי שאני רואה את ההתארגנויות הללו, יש בהן שילוב של אוטופיזם ומהפכנות. לפי דעתי, שני האלמנטים הללו חייבים ללכת ביחד וזאת חרף ביקורתו של מרקס כלפי הזרם האוטופיסטי בן זמנו.

אחלק את ביקורתי לשני חלקים:

בחלק הראשון, אתייחס לכך שמרבית המשקים המשותפים של ההתארגנויות השיתופיות שאינן חלק מתנועות נוער, שייכים למגזר השלישי ובנויים על בסיס עמותה. גופים אלה מקבלים את כספם מקרנות, שמופעלות מתרומות של אילי הון מקומיים ובינלאומיים שבהם ובשליטתם אנחנו נלחמים. לא אכביר במילים על בעייתיות המגזר השלישי, אך כבר במניפסט הקומוניסטי שלו התריע מארקס על הבעייתיות שכרוכה בכך שדווקא סוציאליסטים המתנגדים לבורגנות ולשלטון ההון "נאלצים לפנות אל נדיבות ליבותיהם וארנקיהם של הבורגנים" ("המניפסט" פרק שלישי,סעיף שלישי).

העשייה המשותפת היא אחד מעמודי הטווח של ההתארגנויות השיתופיות. מטרתה לשמש פתרון לבעיית העבודה המנוכרת ולניכורו הכללי של האדם בחברה. ליצור, למעשה, בועה של "ממלכת החופש" ולתת בכך דוגמה לחברה שאכן הדבר אפשרי. במקביל, העשייה אמורה ליצור הוויה סוציאליסטית לחברים בהתארגנות. מדאיגה אותי העובדה שעמודי הטווח הללו בנויים על נדבנותם של בעלי הון, שאם היו יודעים על תוכניותינו המהפכניות, היו מסירים את ידיהם ובמקום להשקיע כספים בבנייה היו משקיעים אותם כדי לפרק את ההתארגנויות לאלתר. בתקווה שיום יבוא וההתארגנויות הללו ומשקיהן השיתופיים יתפסו נפח רחב בחברה ובמשק הישראלי, הריאקציה הראשונה צפוייה להיות ייבוש הקרנות ובכך פירוק ללא כל מאמץ של בסיסן הכלכלי של התארגנויות התלויות בהם.

אינני מתעלם מן העובדה שהפעולה העכשווית של חלק מהעמותות משפיעה על החברה הישראלית לחיוב ובכיוון הרצוי – חינוכם של ילדים ובוגרים לאורם של ערכי הסוציאליזם, אירגון קהילות ותרומה פשוטה – אך כיצד אנחנו מתעלמים מהעתיד הרחוק? (אולי חלקנו פשוט ויתר עליו מתוך יאוש). בנייה לטווח ארוך חייבת להיות עצמאית ובלתי תלוייה במתנגדינו. מה היה קורה לתנועה הקיבוצית (שאין ספק שאינה נמצאת בתפארתה בימים אלה) אילו היתה בנוייה על בסיס עמותות וקרנות?

החלק השני של ביקורתי תופס פן פנימי יותר של ההתארגנויות הסוציאליסטיות ומתייחס בעיקר לחזון האוטופיסטי שלהן. בכל לימודיי והתפתחותי הסוציאליסטית (שהיא לא כה מפוארת) לא נתקלתי ברמיזה לתפיסה אשר קובעת שהגשמת האדם תבוא לידי ביטוי בהכרח בפעילות חברתית וחינוכית בלבד. למדתי שכל אדם הוא בעל יעוד יצרני והתנאי הראשון להגשמתו החופשית והמלאה היא שגורמי הייצור יהיו בידיו. באופן מפתיע, כל ההתארגנויות הסוציאליסטיות-שיתופיות החדשות בחרו להגשים את משקם המשותף אך ורק באמצעות ספקטרום צר של המציאות היצרנית – חינוך ופעילות חברתית. בחלק מהתנועות וההתארגנויות הללו, אנשים בעלי שאיפות שונות לא ימצאו את מקומם בהתארגנות ובחלק אחר, הם יגשימו את עצמם מחוץ למשק המשותף (למרות שהכנסתם תיכנס לקופה המשותפת). יתרה מכך, הגשמה חיצונית זו תהיה חלקית ביותר מכיוון שגורמי הייצור לא יהיו בבעלות החברים.

אין שום סיבה המצדיקה הימנעות מפתיחת עסקים שיתופיים (קואופרטיבים) בכל תחום ועניין בו השוק מאפשר. לדעתי, נוצר בזרם הפוליטי המדובר סוג של קיבעון שנבנה בעקבות מסלול ההתפתחות של הקבוצות, שבנוי על מסלולי הנח"ל למיניהם, שמשימתם הלאומית הנוכחית היא חינוך. בעקבות כך, חברי ההתארגנויות השונות מוותרים לעיתים על חלומותיהם ובדומה לכך שבן לאם "פולניה" יהיה בוודאי עורך דין או רופא (כמובן אחרי שהוא חיפש את עצמו בהודו), כך לחברי הקבוצות השונות ולרבניהן ברור שהגשמתם תהיה בתחום החינוך או הפעילות החברתית.

האם לא רצינו לשחרר את האדם מכבליו החיצוניים והפנימיים? לצערי, החלפנו את הכבלים הרגילים בכבלים אחרים. מעבר לכך, התוצאה של ההתמקדות בפעילות חינוכית או חברתית היא שנוצרה אליטה הפועלת במנותק ובצורה איזוטרית, כמעין בועה, בלי שהחברה החיצונית יכולה ללמוד ממנה. מאחר שלא יתכן שהמשק הישראלי כולו יהיה מבוסס על אנשים המתפרנסים מפעילות חברתית או חינוכית, הופכות "בועות" אלה לבלתי רלווטיות ואינן יכולות לשמש מודל לחיקוי. ניתן לומר כנגד טענתי זו, שכל איש חינוך סוציאליסט או פעיל חברתי מקדם את החברה לכיוון הנכון בעצם פעילותו המכוונת ושזו הדרך לשינוי מעמיק בחברה הישראלית. אבל אם כתוצאה ממחשבה זו מגיעים חברי ההתארגנויות השונות לויתורים כואבים בחייהם אזי פיספסנו את העיקר בתפיסה האוטופיסטית והפכנו קורבנות למען עתיד החברה.

לפי עניות דעתי, המשקים המשותפים הבנויים על עמותות ועל בסיס יצור חינוך ופעילות חברתית, מפספסים את מטרתם האוטופיסטית והמהפכנית כאחד. אנחנו צריכים להתקדם ולהקים ענפי יצור שונים, שירוויחו כסף בהגינות ובסופו של יום, אף יוכלו לכלכל את הפעילות החינוכית והחברתית. אני מקווה שקבוצתי תוכל לפרוץ דרך בתחום הזה. כמובן שנשמח לתמיכת כולכם ואני מקווה שלא תגידו "אמרנו לכם" אם נסיוננו ייכשל.

אלעד הראל הוא חבר קבוצת 'מפרש' בקהילת הקבוצות בדרום ת"א.