פעולה סוציאל דמוקרטית במציאות ניאו-ליברלית, האמנם. תגובה לנדב פרץ.

מאת: אריה בן שמואל  ::  גליון מס': 34

רוחות ניאו ליברליות אכן מנשבות בארצנו כפי שכתב נדב פרץ (חברה גיליון 33). אין חידוש בקביעה הזאת אך היא חייבת להיות נדבך מרכזי בדיון שלפנינו. נדב פרץ טוען שתי טענות מרכזיות במאמרו:
האחת: על מנת להצליח לשנות דברים, לפעמים צריך לוותר על האידיליה כדי לשפר ולו במקצת את המערכת.
השניה: יולי תמיר היא שרה שפועלת כסוציאל-דמוקרטית במערכת ניאו ליברלית.
בעוד שעם הטענה הראשונה אני מסכים על השניה אני חולק מכל וכל.
.

נדב כותב עלי יולי תמיר כי היא "מתמודדת עם הבעיות הקשות שמהן סובלת מערכת החינוך הישראלית תוך הצגת פתרונות שיש סבירות גבוהה לבצעם במציאות הפוליטית הישראלית, ושאף כי הם רחוקים מלהיות אידיאליים, הם ישפרו, ולו במקצת, את מצבה של המערכת." הלוואי והדברים היו קרובים למציאות ולו במקצת.
לא סתם מילא נדב את מאמרו ב"אני בטוח שתמיר תסכים", נדב לא יכול היה להביא ציטוטים שלה אומרת שהיא בוחרת בברירת המחדל הטובה ביותר, פשוט כי תמיר מעולם לא הגיבה כך. בכל המהלכים שהיא חתומה עליהם היא מנפנפת בגאון כמושיעת המערכת. יתרה מזו אין לעסוק רק בדברים שיולי תמיר עשתה, הבעיה הגדולה היא הדברים שהיא לא עושה.

הרפורמות במערכת החינוך

מיד עם הקמת ועדת שוחט דרשה ועדת החינוך מיולי תמיר (שמינתה את ועדת שוחט ואף ישבה בה) להכניס לועדה נציגות של הסטודנטים, ולא לחזור על הטעות של ועדת דברת שקמה ללא נציגות המורים. ועדת החינוך התריעה על כך במשך חצי שנה עד שביתת הסטודנטים, שיתכן והיתה נמנעת לו תמיר היתה ממלאת את דרישת ועדת החינוך. כך גם בשעת כתיבת שורות אלה כאשר האיום בשביתת המרצים עומד על הפרק תמיר אומרת שזוהי "שאלה של נכונות מצידם. מבחינתי, כדי להגיע להסכם צריך חשיבה משותפת והדבר ייקח זמן. אם הם יסכימו להשהות את ההחלטה כדי להגיע להסכם, אז זו הדרך. הדרך היחידה להגיע להישגים זה לתת לנו מספר שבועות להגיע להסכמה". בכך תמיר נוקטת בשיטות של האוצר, היא השהתה את המו"מ עם המרצים לפתיחת השנה האקדמית למרות שכולם ידעו על הבעיה הזאת כבר זמן רב ואף על פי שהסגל האקדמי נמצא בסכסוך עבודה עם ור"ה כבר יותר מחצי שנה. עכשיו ביום שלפני פתיחת שנת הלימודים, תמיר זקוקה פתאום למספר שבועות, כאשר ה"אשמים" בשביתה יהיו כמובן המרצים.
כשרת החינוך יולי תמיר נכשלה כישלון חרוץ בנושאים שהם לחם חוקם של סוציאל דמוקרטיים. דוגמה טובה לכך היא חוק השילוב, חוק שנועד לשלב ילדים עם מוגבלות בבתי ספר רגילים שקרובים למקום מגוריהם. ארבע שנים מאז שבג"ץ דרש שהחוק ייושם החל משנת הלימודים הבאה הוא עדין לא מיושם ע"י שרה שהיא כביכול "משלנו". גם מפעל ההזנה שהינו חוק במדינת ישראל, בתהליכי ירידה לטמיון תחת השרה ה"סוציאל דמוקרטית" תמיר.

ב-5 השנים הרעות של לימור לבנת קוצצו מאות אלפי שעות אורך (שעות רגילות) ממערכת החינוך, כך שהיום לומדים תלמידי ישראל 6 שעות פחות בחינוך היסודי, ו-8 שעות פחות בחינוך העל יסודי. שעות הרוחב, שמטרתם לסייע לתלמידים חלשים ע"י לימוד בקבוצות קטנות וכד' קוצצו לחלוטין. יולי תמיר מאז שנכנסה לתפקידה לא עשתה דבר וחצי דבר להחזרת השעות האלה, בדיוק להיפך. הדבר הגרוע ביותר (וגם המוצנע ביותר) במסגרת הרפורמה בחינוך הוא הסכמתה לממן את ביצוע הרפורמה מתוך כספי משרד החינוך. האוצר לא הוסיף שום סכום מעבר לסכום שגם כך הוא היה חייב להוסיף בגלל השחיקה של השנים האחרונות. כלומר תמיר מממנת את הרפורמה ע"י קיצוצים נוספים בפעילות משרד החינוך (ובעיקר בפעילות הרווחה של המשרד). מקצת הגזרות הם:
- קיצוץ עד כדי חיסול של פרוייקט רווחה חינוכית (שעוזר במיוחד אצל ערבים ובמקומות טעוני טיפוח).
- קיצוץ מסיבי באגף לחינוך מבוגרים
- קיצוץ נרחב אצל הסייעות של ילדים עם צרכים מיוחדים.
המשותף לגופים אלה הוא שהם פועלים בכל המקומות שיתר מערכת החינוך נכשלה ושקיבלו תקציב ממשרד החינוך. כעת הם מקוצצים בצורה שחונקת אותם לגמרי וכל זאת כדי להתחיל בביצוע הרפורמה בחינוך. יולי תמיר ממש מפעילה את הרפורמה על חשבון החלשים (פשוטו כמשמעו).

הצהרותיה של השרה תמיר – האמנם סוציאל-דמוקרטיות?

אך יולי תמיר לא הסתפקה בדברים אלו, כמה הצהרות שלה מערערות לחלוטין את התפישה כאילו היתה סוציאל דמוקרטית שפועלת בתוך המערכת הניאו ליברלית ומנסה למזער נזקים.
כאשר הכנסת חוקקה השנה (ברוב מוחץ של 37 תומכים מול אפס מתנגדים) את אחד החוקים החשובים למאבק בנשירת והנשרת התלמידים החלשים מבתי הספר התיכוניים, חוק חינוך חובה עד כיתה י"ב, בחרה השרה במקום לאמץ את החוק הזה, ולהשתמש בו כדי לדרוש מהאוצר תוספת תקציב, לתקוף את בית המחוקקים "חברי הכנסת למעשה הופכים את משרד החינוך לעבריין בעל כורחו מכיוון שמדובר בחוק שלא תוקצב ועולה מיליוני שקלים". כלומר יולי תמיר הצהירה מראש שהיא אפילו לא תנסה ליישם אותו. "באופן עקרוני זהו כמובן צעד נכון אבל לרוע המזל העבירו את החוק ללא תיקצוב. כך למעשה מדובר בלא יותר מהצהרה ולכן החוק לא ישנה דבר...בסופו של דבר החוק הזה לא ישנה את המציאות החינוכית. איך אני אמורה לבצע אותו ללא תקציב?". על דעת עצמה החליטה יולי תמיר שהחוק איננו חוק אלא "הצהרה", כך גם הופכת תמיר את עצמה לעבריינית שמתעלמת ביודעין מהחוק, והיא גם מוותרת על האפשרות ללחוץ על האוצר לשם תוספת תקציב, ובהכרח מעמידה את עצמה ביחד עם האוצר בצד השני של המתרס.

מה שיתכן והוא השיא של התנהלות הזו הוא שיולי תמיר בעצמה הכריזה שהיא ואנחנו (קרי מדינת ישראל), טעינו בדרך בה הלכנו, בדרך שבה השוויון הוא יעד. בקיץ המתוקשר שעבר על יולי תמיר בשנה האחרונה (1 נגד 100, האם אתה חכם יותר מתלמיד כיתה ו' ועוד), התלוותה לתמיר העיתונאית אמירה לם בביקורה בסינגפור, בו ניסתה תמיר ללמוד את הצלחת מערכת החינוך הסינגפורית, ולנסות ליישם בארץ את העקרונות שלה. אין צורך לאמר איזו מין מדינה היא סינגפור, ובאילו שיטות משיגים שם משמעת (לא המודל המוצלח ביותר למדינה מתוקנת...) אך התובנה המדהימה של תמיר מהביקור היא שמערכת החינוך בישראל משלמת מחיר גבוה מדי בגלל החתירה לשוויון. או בלשונה: "מרוב שרצינו שוויון הרגנו את כולם". תמיר הצהירה בדיוק לאיזה צד במפה היא שייכת. אנחנו לא צריכים שרת חינוך שהיא עוד פקידה במשרד האוצר, תקוות גדולות לא כדאי לתלות כאן, אולי אפילו להיפך.

שינוי המערכת מבפנים

כפי שנדב כתב במאמרו, יש לחברי הכנסת הסוציאל דמוקרטים (הבודדים בכנסת) שתי דרכים להתמודד עם המערכת הניאו ליברלית. האחת להיות אופוזיציה פעילה, לנסות לחוקק מספסלי האופוזיציה (זה לא פשוט), ולהאשים את הממשלה בקריסת כל המערכות. כך הם יכולים לעמוד על עקרונותיהם ובו בזמן לקבל כותרות יפות בעיתונים ולהביא את התפיסה שלהם לידי ביטוי. בדרך זו נוהגים אלה מהחכי"ם של מרצ וחדש שניתן לקרוא להם סוציאל דמוקרטים.

הדרך השניה היא להיות חבר בקואליציה ומשם כדברי נדב לדחוף לאופציה הכי סוציאל דמוקרטית שניתן ליישמה במציאות כיום. (נדב כאמור ניסה לטעון שכך פועלת יולי תמיר, אך אני חולק עליו מכל וכל).
בהקשר הזה אני חושב שיהיה נכון מצידנו לבקר את הח"כית שלנו במפלגת העבודה, שלי יחימוביץ'.

יחימוביץ', שאין צורך להכביר במילים על כל הדברים הטובים שהיא עושה, היא חלק מהקואליציה ככזאת היא עומדת בראשות ועדה (הועדה לזכויות הילד) ובאופן כללי היא יותר קרובה לצלחת (קרי משרד האוצר). אולם שלי לא ממלאת את חלקה בעסקה, לקבל על עצמה גם את החלטות הקואליציה.
אחת הרעות החולות של הדמוקרטיה הישראלית היא, שבשנים האחרונות, חברי הקואליציה נשארים אופוזיציה גם כשהם בפנים, הדוגמה הבולטת היא מימין. כאשר המפד"ל והאיחוד הלאומי, ישבו בממשלות ברק ושרון ועכשיו כאשר ישראל ביתנו יושבת בממשלת אולמרט, שריהן פשוט התעלמו מהחלטות הממשלה, הם המשיכו לכהן כשרים על כל ההטבות הנלוות (אני מתכוון להטבות של יכולת השפעה לא לעוד כמה שקלים לכיס) אך ניצלו זאת כדי לתקוף את מדיניות ממשלת ישראל כאן ובכל העולם. הם היו יוצאים מישיבות הממשלה לאחר שהתקבלה בהם הכרעה, ותוקפים את ההחלטה שהממשלה שבה הם יושבים קיבלה. כך המערכת אינה אמורה לפעול. רעיון האיזונים הדמוקרטי שואב את כוחו בדיוק מהמקום שבו יש חילוקי דעות אך לאחר הכרעה יש גם קבלת הדין. כאשר תמיד קימת האפשרות שחבר הכנסת או השר יעזוב את הקואליציה וילחם נגדה מספסלי האופוזיציה כשהקו האדום יחצה כך נהג למשל אופיר פינס עם כניסתו של ליברמן לממשלה.

שלי יחימוביץ' שהיא אחת מהח"כים המעטים שאני מעריך ומזדהה איתם בכנסת, נוהגת בהקשר הזה שלא כדין. כאשר בצורה הפגנתית היא לא מוכנה לתמוך בתקציב (שכמובן אינו ראוי לתמיכה) ויוצרת מראות מבזים של ח"כים שצריכים ללכלך את הידים במקומה, היא פוגעת בצלע השניה של הסוציאל דמוקרטיה, הצלע הדמוקרטית. לשלי תמיד נתונה הבחירה לעזוב ולהצטרף לאופוזיציה, כל עוד היא לא עושה את זה, היא בוחרת בדרך הכי קלה ובעיני הכי לא ראויה: גם לקבל את החלקים הטובים של היותה חלק מהקואליציה, וגם להיות כביכול "נקיית כפיים" ולעמוד על העקרונות שלה. כמו שאנחנו לא רוצים שיעשו זאת מימין, כך לא נכון לעשות זאת כאשר זה פועל לטובתנו.

וכאן אני מזדהה מאוד עם הרעיון המרכזי שעומד מאחורי המאמר של נדב בגליון הקודם, כשאנו רוצים להשפיע על המצב ולשפר אותו לפעמים נכון לעשות ויתורים כואבים על האידאולוגיה שלך כדי לשפר ולו במעט את המצב החברתי. לא בכל מחיר, יש קוים אדומים שאסור לחצות, ואסור להיות שותף למהלכים כאלה. אך הרצון למוטט הכל ומשם ליצור מהפיכה היא לא הדרך בה אני רוצה ללכת, על אדמה חרוכה קשה מאוד לבנות.

אריה בן שמואל הוא חבר מפלגת עבודה.