על יהדות מהפכנית

מאת: גדעון אלעזר  ::  גליון מס': 35

הדיון בתופעת בתי המדרש שהופיע בגליונות האחרונים, מצריך התייחסות נוספת לגבי מקומה של היהדות בכלל, במהלך החתירה לשינוי המצב הנוכחי לקראת ישראל סוציאליסטית יותר. השאלה המונחת לפתחנו היא, האם היהדות בכללותה היא ביסודה גורם מפריע ומעכב שהופעתו המחודשת בצורות שונות, כמו ההתעניינות בארון הספרים היהודי, היא חלק מן הנסיגה הכללית של מדינת הרווחה, גורם נייטרלי ולא רלבנטי במיוחד או, אולי, מקור עוצמה חיוני במאבק הנוכחי בתרבות הצריכה ובאידיאולוגיה שמאחוריה.

על מנת לענות על השאלה הזאת יש צורך בהתבוננות מסוימת על נסיון העבר, על טבעו המיוחד של הסוציאליזם הישראלי. הרבה דובר על ההשפעות החיצוניות, שהביאו לחיסולה של מדינת הרווחה ולהיסחפותה של ישראל במערכת הקפיטליסטית הכלל עולמית. השאלה שלעניות דעתי לא נשאלת מספיק, היא השאלה הפנימית - מדוע מה שהיה לנו לא החזיק מעמד? עלילות הצלחתו של הנאו-ליברליזם בזירה הבינלאומית ידועות ומוכרות, אך מה בדבר הסיבות להצלחה כאן, במקום בו היו לסוציאליזם הישגים מרשימים? מתוך הנחה כי ניצחון הקפיטליזם הדורסני הזה לא מחויב המציאות ושפירוק מדינת הרווחה אינו מעיד על אידיאולוגיה בלתי אפשרית, כפי שנהוג לטעון היום, יש מקום לבחון בצורה מפוקחת – מה היה חסר? על מנת להביא לשינוי כיום, לא די בזיהוי האויב - יש צורך לבחון את החולשות שלנו, חולשות שנוצלו לקידום תהליך פירוקה של מדינת הרווחה.

מנקודת מבט דתית, התשובה מונחת בשתי הנחות היסוד של הציונות הסוציאליסטית החילונית: המטריאליזם המרכסיסטי, והשאיפה לנורמליות (עם ככל העמים) שבאה לביטוי ברעיון שלילת הגולה. למטריאליזם המרכסיסטי, הרואה את יחסי הייצור ואת הפריזמה הכלכלית כחזות הכל, ישנם יתרונות בלתי מבוטלים. על כוחות הכלכלה בעיצוב חיינו אין מערער, ועל הבורות רחבת ההיקף בנושאים אלה, בורות הנובעת בין היתר מחוסר הפופולריות של החשיבה המרכסיסטית, חייבים כולנו להסכים. אך העמדת הכלכלה כזווית ראייה לגיטימית יחידה, מצמצמת את הקיום האנושי לרובד החיצוני ביותר, רובד הקיום הפיסי. בצורה דומה, שלילת הגולה וחלום הנורמליות, כוללת מרכיבים חיוניים, לעניות דעתי גם מפרספקטיבה דתית. אין ספק כי יצירת כלים ממשיים, מן הסוג שלא היו בגולה, הם תנאי הכרחי למימוש האידיאל של "תיקון עולם במלכות שדי". אבל חלום הנורמליות החילוני כרוך בבנאליזציה מסוכנת, שטומנת בחובה הגיון פשוט של הליכה עם הזרם. הנורמליות היא בקשת מקור לגיטימיות חיצוני ולכן ברגע שנורמלי זה כלכלת שוק נאו ליברלית, הרעיונות החברתיים נזרקים לפח. תרבות הצריכה הנוכחית היא אם כן תוצר, מעוות אמנם, של שתי הנחות היסוד האלה. שיטוח המציאות על ידי ראייה מטריאליסטית היא התכחשות למורכבותו של האדם ושל העולם הסובב אותו. התוצאה היא חברה בה רובד הקיום הפיסי תופס מקום מרכזי ומקודש, ומכונה "איכות חיים". הרצון להיות נורמליים, כולל התכחשות לכל מה שהוא ייחודי בנו ולכל נסיון העבר היכול לשמש אותנו. במובן זה, הרצון לנורמליות, אינו רק שלילת הגלות כמצב אלא שלילת היהדות כולה ושלילת העבר ההיסטורי כלא רלבנטי. זוהי מגמה אנטי אבולוציונית משום שהיא אינה מאפשרת לבנות על בסיס מה שכבר התרחש ומשום שהיא מובילה היישר אחורה – אל הפראיות והאכזריות של כלכלת השוק הנאו-ליברלית. בעיני, האידיאולוגיה החילונית של אנטי-רוחניות, "המקדשת" את נקודת המוצא המטריאליסטית ואת החתירה לנורמאליות היא המרכיב המרכזי ברטוריקת השוק החופשי שאנחנו חשופים לה השכם והערב.

הדגש של הסוציאליזם הישראלי בעבר על קולקטיביות ראה בכל התפתחות אישית, מעשה אנטי קולקטיבי ומכאן גם פסול. ניתן לטעון כי לדיכוטומיה זו הצדקות היסטוריות, ובכל זאת התוצר הוא הפרדה מלאכותית בין האישי לקולקטיבי כשני אלמנטים הסותרים זה את זה. זוהי לדעתי הפרצה שאפשרה לסחף הקפיטליסטי להציף את כולנו. המלאכותיות של הניגוד הזה נראית גם כיום מן העבר השני. הפוסט מודרניות והפוסט ציונות שוללות כל מחשבה קולקטיבית כדכאנית ובשם האישי מאפשרות את שגשוגה של המערכת הקפיטליסטית. הנטייה הנוכחית לשלול את הקולקטיביות לטובת אינדיבידואליזם, (נטייה שניכרת גם בעולם הדתי), היא תגובת נגד קיצונית להפרדה המלאכותית בין האישי לכללי.

היהדות אינה מפרידה בין תיקון האני לתיקון העולם ורואה את שניהם כחלק מתהליך אחד. דבר זה ניכר במיוחד במצוות הנהוגות בארץ המוטלות על כל יחיד וכן על החברה כולה. במובן זה צדקה הציונות החילונית - היהדות של הגלות אינה מתעסקת עם תיקון עולם במובן הרחב. רק בארץ ישראל יש אפשרות לבנות חברה צודקת. דבר זה ניכר במיוחד במצוות השמיטה, הכוללת שמיטת חובות כל שבע שנים ורפורמה אגררית מקיפה בדמות החזרת האדמות לבעליהן המקוריים על פי חלוקה שוויונית. כל אלה על בסיס ההבנה כי הבעלות האמיתית על הארץ שייכת לריבונו של עולם ולא לאדם פרטי. אך לעקרונות קולקטיביים אלה נוסף גם אלמנט רוחני אישי. על פי חז"ל מטרה נוספת של שנת השמיטה היא לאפשר לחקלאים שנה של לימוד תורה, בתום שש שנים של עבודה קשה. במילים אחרות, המצב המתוקן הכללי מכיל ומאפשר גם מצב מתוקן אישי, על פי ההנחה כי לכל אדם יש זכות לא רק לרווחה כלכלית אלא גם לחיים פנימיים. חיים פנימיים כאלה אינם מתקיימים בחלל הריק – על מנת לפתח אותם יש צורך בפנאי, בחלוקה נכונה של משאבי הזמן והמקום. לשם כך יש צורך, כיום יותר מתמיד, במאבק מן הסוג הסוציאליסטי, מאבק על זכויותיהם של עובדים ושל צרכנים, של חלוקת משאבים צודקת וסדר יום לאומי שונה לגמרי. אך אלה חייבים לבוא בד בבד עם תביעה להתפתחות אישית ורוחנית המתרחשת גם ברמה הפרטית. החברה איננה כפי שצטט פרופ' גוטווין את מרגרט ת'אצר רק אוסף של יחידים. אך באותה מידה גם לא ניתן להתכחש לכך שהיא בסופו של דבר מורכבת מיחידים שהם, עם או בלי ההפרטה, עולמות בפני עצמם.

אז למה בכל זאת סוציאליזם? רבי נחמן מברסלב אמר "אם אתה מאמין שאפשר לקלקל תאמין שאפשר לתקן". האמונה שחסרה לנו כיום היא זו - האמונה כי ביכולתו של האדם לתקן את סביבתו, ולבנות חברה צודקת יותר. היא עומדת בניגוד מוחלט לרטוריקה הרווחת בדבר "טבע האדם" מבית מדרשו של מילטון פרידמן, טבע שהוא בעיניים יהודיות, טבע בהמי המונע אך ורק מצרכים ורצונות אנוכיים. הוגי הסוציאליזם האמינו באמת ובתמים, כמוני, כי האדם מכיל גם כוחות אחרים, גבוהים יותר. במובן זה המהפכה היא המהפכה – האמונה כי יש אפשרות לפרוץ מן האידיאולוגיה האכזרית הזאת לקראת משהו נשגב יותר. הגשמה של הרעיונות האלה טמונה בהנחת יסוד אחרת מן ההגות הסוציאליסטית הקלאסית בדבר קיומה של מציאות אמיתית מתחת למציאות הנוכחית המדומה. עקרון זה הוא רלבנטי במיוחד היום לנוכח המתקפה הפוסט מודרנית על המושג אמת, מתקפה שמשמשת כסות למגוון רחב של פשעים, בשם הרלטיביזם התרבותי. הדגש המרקסיסטי על הנחלת תודעה, על חתירה לאמת, חייב להיות עדיין נר לרגלינו. אינני מקבל את התפיסה כי תודעה מעמדית או הבנת היחסים הכלכליים היא האמת הצרופה והאולטימטיבית, אך נדמה לי שניתן להסכים על מה שהוא בוודאי רחוק מן האמת – חלום הצריכה האינסופית והרעיון שמה שטוב "לכלכלה" טוב לכולם.

אני מדגיש את המשותף לא רק על מנת לסבר את האוזן. מטרת המאמר הזה אינה להתנצח עם הסוציאליזם החילוני על ההיסטוריה, אלא להעיד על נחיצותה של הסכמה רחבה, למרות המחלוקות המהותיות. מטרת הדיון על העבר היא לעורר תשומת לב לעובדה כי יתכן מאד כי סוציאליזם יהודי, עלול להוות מענה על חלק מן הפגמים של המודל הקודם. תהליך ההתפוררות של רטוריקת הצדק של הצרכנות כבר בעיצומו אבל על מנת להחיש אותו ובעיקר על מנת לקשר בין התפוררות זאת לשינויים חיוביים, עלינו לפעול בדרך התרגום: בהצבת מטרות הנוגעות למהות השיטה, על ידי תרגום מדוקדק ונגיש של רעיונות הנמצאים כבר בשפתנו הישנה (ולפעמים הישנה מאד), לשפת היומיום של העידן הפוסט מהפכני. כפי שציין יואב רובין בצדק, היהדות שלנו נמנעת לעתים רבות מלהרים את הכפפה הזאת (על הזיהוי השלילי של חסידות ברסלב בהקשר זה אני מרגיש צורך להגן אך אאלץ להמתין להזדמנות אחרת) אבל יש לדעת, כי ביהדות טמונים כוחות מהפכניים גדולים ועצומים שיכולים לבוא לביטוי, היום יותר מתמיד. אלה כוללים לא רק אחריות חברתית בנוסח "צדקה" המעורר את לעגם של הסוציאליסטים, אלא גם שלילה עקרונית של הנחות היסוד של הקפיטליזם הנוכחי – קדושתו הבלתי מעורערת של הרכוש הפרטי, ותפיסת השוק החופשי כסוג של סדר טבעי בלתי נמנע. "הפרטת המחאה" שפרופ' גוטווין התייחס אליה מונעת מאיתנו שיתוף פעולה רב-מגזרי. הרחבה והעמקה של נושאים אלה היא חיונית על מנת ליצור חזית רחבה ככל האפשר נגד אויב מתוחכם ורב עוצמה.