מה בין סוציאליזם לשער החליפין?

מאת: יאיר רביב  ::  גליון מס': 35

כמה הערות על עיני, ברוש, עבודה מאורגנת ופוליטיקה

עיני דואג לקובץ מצומצם של עובדים במקום לדאוג לכלל העובדים. מדובר בברית פוליטית שנרקמה בין שרגא ברוש נשיא התאחדות התעשיינים לבין עיני

(סטנלי פישר תוקף את התערבותו של יו"ר ההסתדרות בנושא שער החליפין)

אין ספק שאחת התופעות הבולטות של השנה האחרונה בתחום החברתי-כלכלי בישראל היא הברית בין שרגא ברוש לעופר עיני. ברית זאת מעלה לכאורה תמיהה גדולה: על פניו מדובר במי שהיו אמורים להיות יריבים מושבעים- הנציג המובהק של העבודה לעומת הנציג המובהק של המעסיקים וההון.

תשובה אפשרית ראשונה לסימן השאלה הזה היא שיו"ר ההסתדרות "מוכר את העובדים" למעסיקים. עיני מתפשר על האינטרסים הבסיסיים של העובדים ובכך נהפך ליקיר התעשיינים מביא להם "על מגש של כסף" את הפשרות במאבקי השכר השונים במשק. לתמונה זאת ניתן לצרף את העובדה כי עיני מגיע להסכמי פשרה שבהם הוא מתפשר על אינטרסים של העובדים מול אינטרסים של המעסיקים, את יחסיו הטובים של עיני עם פקידי האוצר (כפי שהם מתוארים מדי פעם בתקשורת), ואולי את העובדה המחשידה מכל – עיני זוכה מדי פעם למילים טובות בעיתון "הארץ" (וליתר דיוק-ב"דה מארקר"!!!). אם אכן זהו המפתח להבנת פעילותו של עיני, הרי שאין ספק שהוא דמות בעייתית ביותר להובלת העובדים בארץ וחשוב להיאבק בו כמיטב יכולתנו.

המאבק על שער הדולר

למספר מקרים שהעלו תהיות ביחס לתמונה הזאת הצטרף באחרונה המאבק על שער החליפין. לפני שאסביר כיצד מאבק זה שופך אור על השאלה בה פתחנו ראוי להקדים הסבר כלכלי קצר:

יצואן מוכר בארצות הברית את סחורתו-נאמר ב100 דולר. מאחר ומרבית הוצאותיו (שכר לעובדים, שכ"ד) נעשות בשקלים הוא נדרש להמיר את הדולרים לשקלים. אותם 100 דולר משמעותם עבורו בשער חליפין של 4.5 ₪ לדולר -450 ₪, ובשער חליפין של 3.6 ₪ לדולר 360 ₪. כלומר, כלפי אותן הוצאות בדיוק ומבלי שום קשר לפעולותיו הוא, הצטמצמו הכנסותיו של התעשיין האמור ב-20%. שינוי כזה יכול להעביר אותו, באופן שרירותי לחלוטין, מרווח של 10% ל-הפסד של 10%.על כן הירידה הדרמטית בשער הדולר (עד לפחות מ-3.6 ש"ח לדולר), הביאה להזדעקותם של התעשיינים ובראשם שרגא ברוש. התעשיינים טענו כי התעשייה והיצוא נפגעים קשות מההידרדרות בשער הדולר וקראו להתערבות בנק ישראל והממשלה בתחום באופן מיידי. הוצעו שתי צורות התערבות-אחת מיידית, הורדת ריבית, ושתיים ארוכות טווח יותר. חקיקת חוק חדש לבנק ישראל שיפקיע את סמכותו הבלעדית של הנגיד בקביעת שער הריבית ויחייב אותו גם ליעדים של צמיחה ותעסוקה ולא רק למלחמה באינפלציה. השני, מיסוי על תנועות הון ספקולטיביות, הוא מהלך שנועד להיאבק בספקולנטים שהם המרוויחים הגדולים מכל תנודות המטבע.

כנגד דרישה זאת של התעשיינים יצאו בחריפות הן שר האוצר בר און והן סטנלי פישר נגיד בנק ישראל (כמו גם מרבית הפרשנים הכלכליים). הם גרסו כי אסור להתערב ב"מצבו הטבעי" של השוק ובתנודותיו, ושלהתערבות כזאת אין כל סיכוי להצליח. נוסף על כך הם טענו כי הסכנה העיקרית שמאיימת היום על הכלכלה הישראלית היא האינפלציה ומשום כך צריך דווקא להעלות ריבית ולא להורידה.
במפתיע, התייצב יו"ר ההסתדרות לצידם של התעשיינים ואיים להשבית את המשק ליום אחד כדי לגרום לממשלה לפעול בנושא. לאחר מכן פרסמו ברוש ועיני את הצעת חוק בנק ישראל החליפית שלהם שאיימה כל כך על הנגיד וגרמה לו לכנס מסיבת עיתונאים מבוהלת שבו תקף אותם בחריפות.

מה ניתן ללמוד מסיפור זה? על פניו, דוגמה זאת רק מחזקת את הטענה שהבאנו בפתיחה ולפיה עיני "מוכר את העובדים" לאינטרסים של המעסיקים. הרי אף עובד אינו מוכר סחורה בארה"ב ולפיכך לא נפגע מירידת הדולר. אם כבר, העובדים שוכרים דירות בשכר דירה נקוב בדולרים או טסים לחו"ל (שתי הדוגמאות שחביבות על התקשורת כל פעם שהיא נדרשת לנושא שער הדולר) ומכאן שהוא מרוויח ולא מפסיד מירידת השער. אלא שטענה זאת מבוססת על אחת האשליות העמוקות של התודעה שעליהן מושתת המשטר הקפיטליסטי. אשליה זאת היא ההתייחסות לעובד למעשה כצרכן ולא כעובד (אחת הסיבות לאחיזתה של אשליה זו היא שהצריכה משותפת לכל ציבור העובדים בעוד שהעבודה נפרדת בין מקומות העבודה השונים –מפעל מסויים, מורה, חברת היי-טק וכו'). אלא שעובדת החיים המרכזית שקובעת באופן בסיסי את חייו של כל אחד מאיתנו היא עבודתו-קודם כל האם הוא עובד או מובטל ואחר כך מה הם תנאי עבודתו ושכרו-שמהם נגזרת לאחר מכן יכולתו לצרוך.

תמיכתו של עיני בדרישה להלחם בירידת הדולר מבוססת על ההבנה העמוקה כי משבר עמוק ומיתון שאליהם ייקלעו התעשיינים, ושיגרמו לצמצומי מפעלים ולפשיטות רגל, יביאו לפיטורים של עשרות אלפי עובדים. מצב זה ייפגע לא רק במפוטרים שכמובן יימצאו את עצמם במצב קשה, אלא גם במי שיישארו מועסקים ושתנאי עבודתם ייפגעו (גם אם הטיסה לחו"ל תעלה 100 ₪ פחות-יכולתו של העובד המפוטר לטוס תקטן ולא תגדל...). האינטרס של העובדים הוא ששער הדולר יאפשר לתעשיינים להמשיך לייצר, להרוויח ולהעסיק עובדים, ולא וששער דולר יפגע בתעשיינים באופן קשה ויגרום לצמצומים ופיטורים במפעלים.
כל זמן שמתקיים המשטר הקפיטליסטי [כלומר הרוב המכריע של אמצעי הייצור לא נמצא בידי העובדים אלא בידי בעלי ההון), תלויים העובדים בבעלי ההון האלה ובהצלחתם העסקית על מנת שתהיה להם עבודה. בתוך שותפות האינטרסים הזאת בהצלחת המפעל מתקיים מאבק נוסף ובעל משמעות וחשיבות על חלוקת הכנסות המפעל בין רווחת התעשיין לשכר העובדים.

תמר בן יוסף (כותבת מומלצת בחום-בנושא זה ובנושאים אחרים), תיארה בחדות את "השורה התחתונה" בנושא שער החליפין:

חשוב להבין היטב כי קביעת שער החליפין של המדינה, היא חלוקת הון וכוח, כמו סיבוב כל ברז כלכלי אחר
...
טוב לראות, שבסוגיית שער החליפין, ההסתדרות סופסוף גומלת לתעשיינים, ועופר עייני מאיים להשבית את המשק עקב משבר הדולר. בכך ההסתדרות מצטרפת לאיגודים המקצועיים המכובדים בעולם. לא רק תביעות שכר ותנאים נלווים, אלא גם הגדרה נכונה של שדה המאבק. להסתדרות יש אינטרס בקיום התעשייה – המעסיקה יותר מ-300 אלף עובדים, חלקם מאורגנים, בתנאים ההוגנים ביותר שניתן למצוא היום.

התאחדות התעשיינים וההסתדרות צריכות לגבש מאבק משותף על מדיניות שער חליפין תומכת צמיחה. זה אומר, סינון תנועות ההון לישראל וממנה, ומניעת אותן העברות כספים שעיקרן ספקולציה קצרת טווח. זה אומר, איסור מתן אשראי בנקאי או מוסדי אחר למטרת הימורי מטבע. זה אומר גם חזרה מסוימת של בנק ישראל לניהול שער החליפין.

לסיכום מה שהבאנו עד כאן ניתן לציין שני ענייניים עיקריים שניתן ללמוד משאלת שער החליפין: שבאופן עמוק האינטרסים של התעשיינים לעובדים חופפים כלפי השאלה אילו תנאים כלכליים צריכים לשרור במשק (וזאת בשונה משאלות אחרות), ושבשאלת התנאים הכלכליים לא רק שאין אחדות בין "אינטרסי ההון" אלא שהתעשיינים נמצאים בעמדת מיעוט כפי שבא לידי ביטוי בהתקפות החריפות שספג ברוש מבר און ופישר.
,

הערה היסטורית קצרה וחשובה בנושא זה

כללי המשחק הקיימים בנושא שער המטבע-כלומר מטבע נייד לחלוטין בלי שום מגבלה, חשוף לחלוטין לספקולציות של הון, כללים שרוב הפרשנים מתייחסים אליהם כגזירת טבע, לאתמיד שררו כאן. למעשה, ב-1997 עמד נושא זה בדיוק בליבו של מאבק חריף שבו התנגדו התעשיינים לפתיחת שוק המט"ח, והדבר הגיע עד להתפטרותו של דן מרידור מתפקיד שר האוצר-בעוד נתניהו כראש הממשלה ופרנקל כנגיד בנק ישראל הכריעו על שינוי כללי המשחק ומתן "חופש ניוד מלא למטבע". שינוי שיש הטוענים שהוא החשוב והמכריע מכל השינויים שנעשו בכלכלת ישראל בשנים האחרונות.
נושא שערי החליפין של המטבעות השונים איננו "עוד נושא" בכלכלה. אבן הבריח של הסדר הקיינסיאני ששרר בעולם ב-25 השנים שלאחר מלחה"ע השנייה היתה מערכת מתואמת של שערי מטבעות והיא שאיפשרה את קיומן של מדינות רווחה המבוססות על "כלכלת תעסוקה מלאה". פירוקו של הסדר זה בתחילת שנות השבעים היה המפתח של מהפכת הנגד הניאו ליברלית. מעניין וחשוב לציין כי לאחר פירוק הסדרי המטבע, אחת ההצעות החשובות והבולטות כדי ליצור מערכת מגן חדשה כנגד הספקולציות במטבע היתה הצעתו של ג'יימס טובין להטיל מס על תנועות הון ספקולטיביות לטווח קצר (ידוע כ"מס טובין")-אותה הצעה שעצם העלאתה כעת על ידי שרגא ברוש מאיימת כל כך על נגיד בנק ישראל וחסידיו...

מה ניתן ללמוד מכך?

מה קורה כאשר אנחנו לוקחים את התובנות שהפקנו מנושא שער החליפין ומתבוננים דרכן על התמונה הכוללת?
מתברר שהתמונה של "אחדות ההון" שהצטיירה בתחילה (השותפות בין ברוש, בר און ופקידי האוצר ובינם לבין עיני) והחלה להתפרק בתיאור לעיל של "מאבק הדולר" ממשיכה להתפרק גם בצד השני של התמונה. מתברר שבעוד מגמתו המוצהרת והעיקרית של האוצר הוא לפרק את העבודה המאורגנת תוך פגיעה מתמשכת בזכויות העובדים, הרי יו"ר התאחדות התעשיינים הנוכחי דווקא יוצא ומדבר פעם אחר פעם בזכות הסכמים קיבוציים, תומך בזכויות עובדים ואף תמך בעליית שכר המינימום (לכאורה כנגד האינטרס הישיר של התעשיינים שצריכים לשלם יותר לעובדיהם). חשוב לציין כי דבר זה רחוק להיות מובן מאליו או נגזר מראש-עודד טירה, קודמו בתפקיד של שרגא ברוש, היה מתומכיו הנלהבים של בנימין נתניהו ומדיניותו.
על פניו, יש כאן אם כן ברית בין שני כוחות שמזהים את חפיפת האינטרסים בינהם ומבינים גם כי כל אחד מהם בפני עצמו נמצא בעמדת חולשה מכרעת במשק הישראלי היום. חיבור הכוחות ביניהם מאפשר להם ליצור כח שלא ניתן להתעלם ממנו.

"שברנו את העבודה המאורגנת בישראל" – האמנם?

האם עיני מחזק או מחליש את מקומה של העבודה המאורגנת בישראל?
כזכור לכולנו, מטרתה של "תוכנית נתניהו" היתה (ע"פ עדותו המפורשת של ראש אגף התקציבים, אורי יוגב) "לשבור את העבודה המאורגנת במדינת ישראל". התוכנית כוונה כנגד שני היעדים שנתפסו כבסיסי הכח העיקריים האחרונים של ההסתדרות: העבודה המאורגנת בשירות הציבורי וקרנות הפנסיה (שהופקעו בחקיקה מידיה). המהלך זיהה את ההסתדרות כנמצאת בנקודת חולשה היסטורית ונועד להוציא את ההסתדרות ואיתה את העבודה המאורגנת בכלל אחת ולתמיד ממפת מוקדי הכח שמעורבים בעיצוב המדיניות החברתית-כלכלית בישראל. אורי יוגב בראיון הפרישה שלו סיכם את "המהפכה ההיסטורית" הזאת כהצלחה מכרעת.
והנה, פחות מחמש שנים, לאחר "המהפכה" הזאת, הצליח עופר עיני להחזיר את ההסתדרות למקום מרכזי שבו היא מעורבת כמעט בכל עניין מרכזי בתחום הכלכלי פוליטי במדינה: ההסכמים עם המורים והמרצים (שניהם לא מאוגדים במסגרת ההסתדרות), חקיקה בכנסת (צמצומו הדרמטי של חוק ההסדרים וכניסתו לתוקף של חוק חברות כח האדם נעשו במעורבות ישירה של ההסתדרות דרך כוחה של מפלגת העבודה) ודוגמאות נוספות. ברור כיום שיו"ר ההסתדרות חייב להיות שותף מרכזי בכל מהלך כלכלי במשק. האיום הגדול שחש נגיד בנק ישראל, שבעקבות פרסום כתבה בעיתון(!) על יוזמת החקיקה של ברוש ועיני הזדעק עוד באותו בוקר לכנס מסיבת עיתונאים דחופה שבו תקף אותם בחריפות, מעיד אולי יותר מכל על הכח שצברו ברוש ועיני בשנתיים האחרונות (למרות שבשום פנים אסור לחשוב שהם הגיעו לעמדת הגמונית כלשהי).
להבנתי אחד המפתחות העיקריים לבניית כוחה הפוליטי של ההסתדרות מחדש היה הברית עם התעשיינים שיצרה גורם שאי אפשר להתעלם ממנו ושיכול לקבוע את סדר היום הכלכלי בישראל.

אם באמת הפרשנות המוצעת להלן למהלכיו של עופר עיני היא הנכונה וזהו המפתח להבין את פעולתו הרי שזהו מהלך שמחזיר את העבודה המאורגנת וההסתדרות לעמדת כח והשפעה משמעותית, מהלך שיש לו את הסיכוי הגדול ביותר להשפיע על כיוונה של מדינת הרווחה בישראל.
כל זה אינו אומר,לדעתי, שלא צריך לבחון כל פעולה של עייני לגופה-ובנקודות מסויימות לחלוק עליו (כמו שראוי לעשות תמיד לכל פעילות של מנהיג פוליטי, ששדה האינטרסים שלו תמיד שונה משלנו). זה כן אומר שבאופן העמוק המהלך שעיני מוביל הוא להבנתי מהלך רב חשיבות להעצמתה מחדש של העבודה המאורגנת בישראל ומבחינה פוליטית חשוב לנו לתמוך במהלך זה ולחבור אליו.