כשחזירים עפים: מותו של אוינק, לידתה של מחלוקת, והיסטוריה מקוצרת של התאבדות תעשיית התקליטים.

מאת: אביתר כפכפי  ::  גליון מס': 35

כבר זמן רב שאני מתכוון לפרסם את דעותי על תעשיית המוסיקה – פירטיות, הפצה, מוסריות, דברים כגון אלה. חשבתי על כך פעמים רבות, אך מעולם לא עשיתי זאת, כי הנושא כל כך רחב ומבלבל – קשה לדון בו בבירור אך בקיצור. ידעתי שהתוצאה תהיה לא ממוקדת, וממילא דעתי האמיתית השתנתה פעמים רבות במשך השנים. אך כששמעתי ש"אוינק", אתר הטורנט המפורסם ביותר בעולם, ה"מכה" של אוהבי המוסיקה בעולם כולו, נסגר בידי המשטרה הבינלאומית וקבוצות אנטי-פירטיות שונות, ידעתי שזהו סוף סוף הזמן לנסות ולארגן את מחשבותי על עניין עשיר, קשה וחשוב זה.

במשך שמונה השנים האחרונות עבדתי – לסירוגין – כמעצב בחברות תקליטים ראשיות דבר אחד שתמיד הפריע לי שם היה הכמות העצומה של כסף שנראה כי בוזבז ללא כל מחשבה. בין אם היו אלה תקציבי הפקה מנופחים או ארוחות עסקיות שבינן לבין עסקים לא היה ולא כלום, תגובתי הראשונית היתה: "אז זו הסיבה שתקליטור עולה 18 דולר". תעשיה של הפרזה.

בימים ההם "פירטיות" היתה בקושי מילה בעולם המוסיקה. חברי ואני החלפנו קבצי MP3 ברשת המקומית, אך הם היו בודדים ובאיכות נמוכה. לא עלה על דעתו של אף אחד מאיתנו שקבצים דיגיטליים הם העתיד. אך מסתבר שהרבה נערים, בהרבה קולג'ים בכל העולם, שיתפו ביניהם קבצי MP3 ברשת המקומית, ובסוף, מישהו שם לב לעניין הזה והקים את נאפסטר. לפתע זה היה כאילו כל הרשתות המקומיות קושרו ביחד, ויכולת למצוא את כל החומר הגזעי הזה ברשת. זה היה יותר קל ויותר יעיל מחנויות תקליטים. זה נוהל ע"י אוהבי מוסיקה, וזה היה בחינם. לפתע פתאום, לא היית צריך לשלם 15 עד 18 דולר לכל אלבום, ולקוות שהוא טוב. יכולת להוריד מהאינטרנט מספר רצועות, ולבדוק אותן תחילה. אבל בסוף תמיד קנית את התקליטור אם אהבת אותו. הרי מי רוצה שכל המוסיקה שלו תהיה במחשב? אני בטח לא רציתי. אך לאט לאט, יותר ויותר אנשים כן רצו. וכך זה גדל, וגדל, והפך למיינסטרים, ואז חברות התקליטים התעוררו והבינו שמשהו חשוב קורה. בנקודה זו הם יכלו לראות את זה או כאיום או כהזדמנות. והם, ללא היסוס, החליטו שזה איום. זה היה איום כי בעצם מישהו המציא שיטת הפצה טובה יותר, חינמית, לתוצרת של חברות התקליטים. למען ההגינות, אפשר לתאר כמה מבלבל זה היה בשבילם – האם יש בכלל תקדים היסטורי לכך שלפתע אפשר, ללא עלות, לשכפל ולהפיץ את תוצריה של תעשייה כלשהי?

במשך זמן רב – הרבה אחרי רוב אוהבי המוסיקה בעלי גישה אוהדת לטכנולוגיה – התנגדתי לרעיון של גניבת מוסיקה. אנשים הורידו מוסיקה במסות, מפטמים עצמם במוסיקה כחזירים באבוס – וגרוע מכל, הם חשבו שמותר להם פשוט כי הטכנולוגיה אפשרה את זה. אבל זה לא היה בסדר – הרי, בואו נודה על האמת, זו גניבה.
האמנים איבדו שליטה על ההפצה: האם לא יכלו להוציא אלבומים כמו שרצו, בעטיפה אומנותית. הם לא יכלו להוציא לאור מוסיקה בצורה שהם רצו, כי פירטי מוסיקה השיגו את האלבומים ברשת, הרבה לפני תאריך ההפצה הרשמי. השליטה נלקחה מכל מי שהיה רגיל להחזיק בה. זו היתה תקופה מפחידה בטריטוריה בלתי מוכרת, כשלפתע מעריצי מוסיקה הפכו לאויבי האמנים והחברות שנשענו עליהם במשך שנים. קונדסי האינטרנט הקטנים האלה, הם לא מבינים שזה עולה כסף ליצור אלבום, ולהפיק אותו, ולקדם את מכירותיו. איך תהיה מוסיקה חדשה אם אף אחד לא משלם עבורה?

מעבר לכך, לא הצלחתי להתרגל לרעיון של ספרית מוסיקה בלתי נראית, שנמצאת במחשב שלי. איפה העטיפות? איפה האוסף שלי? אני רוצה את החוברות, את הקופסה... אני רוצה מדפים על גבי מדפים של אלבומים שלקח לי שנים רבות להשיג. שאוכל לברור מביניהם ולהרשים את חבריי. אני רוצה לדפדף, ולהחזיק את התקליטור בידי. כיוון שגדלתי בתקופה שאחרי התקליטים, תקליטורים היו כל מה שהכרתי, והם עדיין היו חשובים לי.
כל זה השתנה.

בכמה שנים קצרות, הכניסה האגרסיבית של הטכנולוגיה, במשולב עם התגובה היהירה של תעשיית התקליטים, שחקו במהירות את כל כוונותי הנאצלות להיצמד לשיטה הישנה, ודחפו אותי להתנגדות מלאה. אני מוצא את עצמי שקוע לחלוטין במוסיקה דיגיטלית, כמעט אף פעם לא קונה תקליטורים, ותמיד נגד השיטות של חברות המוסיקה הראשיות וה-RIAA (ארגון תעשית ההקלטה של אמריקה). ואני חושב שכדאי מאוד לתעשיית המוסיקה לשים לב למה – כי אני רק אחד ממיליון. ויהיו עוד מיליונים רבים כמוני בשנים הבאות. ויכול היה להיות אחרת.

ככל שחלפו השנים, הטכנולוגיה הפכה את הקבצים הדיגיטליים לדרך הנוחה ביותר, היעילה ביותר והאטרקטיבית ביותר להקשיב למוסיקה. החוקים והאבחנות התרבותיות בנוגע למוסיקה השתנו באופן דרסטי. אנו חיים בעידן האיי-פוד, שבו "אוסף" של תקליטורים משקשקים מרגיש ארכאי. ואם הייתי ממלא את כל 160 הג'יגה-בייט שבאיי-פוד החדש והנוצץ שלי בצורה חוקית, קונה כל שיר דרך האינטרנט ב-99 סנט – המחיר שהתעשיה קבעה – זה היה עולה לי בערך 32,226 דולר. האם זה הגיוני? לאחר שהתאחדו במה שכונה "קרטל לא חוקי", ותוך שימוש ב-RIAA ככלב התקיפה שלהן, חברות התקליטים פיזרו מיליוני דולרים בנסיון להפחיד אנשים שלא יורידו מוסיקה. וזה פשוט לא עובד. קהילת הפירטים ממשיכה להתחכם לשיטות המיושנות של חברות התקליטים, ומכירות התקליטורים ממשיכות לצנוח, בעוד החלפה של מוסיקה דיגיטלית דרך האינטרנט ממשיכה להרקיע שחקים. למה? כי מוסיקה זמינה לכולם בחינם, בכמויות גדולות, היא הנורמה התרבותית החדשה, והתעשיה לא סיפקה לצרכנים שום חלופה סבירה.

העיתונים הם דוגמה טובה: פעם אנשים קראו עיתונים בשביל החדשות. היתה שיטת הפצה, וחברות העיתונים שלטו בה. שילמת בשביל עיתון, וקיבלת את החדשות. ככה זה עבד. עד שבא האינטרנט, ודור חדש של יזמים יצרו אתרי אינטרנט, ולפתע כל אחד יכול להפיץ מידע, ולהפיץ אותו מהר יותר, טוב יותר, יעיל יותר, ובחינם. ברור שזה פוגע בתעשית העיתונים, אבל אין שום דבר שהם יכולים לעשות נגד זה, כי הם לא בעלי המידע עצמו – רק בעלי שיטת ההפצה. הברירה שלהם היתה לחדש ולמצוא דרכים להתחרות בשוק חדש. ואתם יודעים מה? עכשיו אני מקבל בחינם חדשות מעודכנות, בשידור ישיר, מאלפי מקורות באינטרנט – והניו יורק טיימס עדיין קיים. שוק חופשי קפיטליסטי במיטבו. זו לא דוגמה מושלמת, אבל זה חלק מאיך שהאינטרנט משנה כל צורה של מדיה מסורתית. זה קרה עם העיתונים, זה קורה עכשיו עם מוסיקה. טלויזיה וטלפונים סלולריים הם הבאים בתור. בכל המקרים הטכנולוגיה דורשת שהשינוי יקרה, זה רק שאלה של מי ימצא את הדרך להרויח מזה, ומי לא.

שלא כמו העיתונים, חברות התקליטים הן בעלות ההפצה והמוצר המופץ. לכן אי אפשר סתם לפתוח אתר אינטרנט שבו אתה מחלק את המוסיקה שבבעלותן. וזה כל הסיפור: הפצה. הרבה תומכי פירטיות טוענים שמוסיקה יכולה להיות בחינם כי אנשים תמיד יאהבו מוסיקה, והם ישלמו עבור כרטיסים למופעים, ומוצרי לואי, והשוק ישנה כיוון והאמנים ישרדו. ובכן, כן, זו אפשרות סבירה לחלק מהאמנים, אבל זה לא עוזר כלל לחברות התקליטים, כי הן לא עושות כסף ממוצרי לואי, או מכרטיסים למופעים. הן שולטות בהפצה ובבעלות, ועל שני אלה מאיימת הפירטיות. החברות הגדולות המעטות שנשארו הן חלקים מענקי מדיה – בבעלות חברות-על ענקיות, שעבורן אמנים ואלבומים הם רק מספרים על פיסת נייר. זו הסיבה שחברות תקליטים דוחפות לגרונך אשפת פופ במקום לקדם קריירות של אמנים: כי הן נותנות דין וחשבון למנהליהן ולבעלי המניות שלהן, ולאנשים האלה לא אכפת כלל אם ללהקה כלשהי יש פוטנציאל להיות באמת מצליחה, אם תתמוך בה כראוי למשך עשר שנים נוספות. הדבר היחיד שחשוב לתאגידים האלה הוא הרווח. נקודה. מוסיקה היא לא אמנות, כמו שהיתה בימים הראשונים של התעשיה, כשחברות הוקמו ע"י אוהבי מוסיקה – היא מוצר. חד וחלק.

בראש הרשימה עומד המבנה המיושן והלא הוגן של חוקי הקניין הרוחני הנוכחיים. חוקים אלה מאפשרים לחברות המוסיקה הגדולות להחזיק בזכויות היוצרים של המוסיקה, והם מאפשרים ל-RIAA לתבוע כל סבתא משתפת קבצים. מכיוון שחברות המוסיקה הגדולות הן בבעלות תאגידי ענק בעלי ממון, כוח והשפעה פוליטית לרוב, RIAA יכולה לשדל פוליטיקאים וסוכנויות ממשלתיות להשתמש בחוקי זכויות היוצרים לטובתן. התוצאה היא קנסות אבסורדיים בגודלם, וחוקים שבמקרים מסוימים מתייחסים לשיתוף קבצים כאל עבירה חמורה יותר משוד מזוין. זהו מקרה נוסף שבו אינטרסים פרטיים של תאגידים משתמשים בהשפעה פוליטית כדי להפוך את החוק כנגד הערכים המשתנים של האזרחים. אך כל מה שנשאר ל-RIAA וקבוצות אנטי פירטיות אחרות הוא תרגילים פוליטיים מלוכלכים, כי מספר האזרחים שהורידו מוסיקה באופן בלתי חוקי הוא כיום מאות מיליונים, ואי אפשר לתבוע את כולם. כרגע הם רק מנסים לתמוך במה שנשאר מהסכר לפני שהוא ייפרץ. הקורבן האחרון שלהם הוא אוינק, אתר טורנט פופולרי המתמחה במוסיקה.
אוינק היה לא רק גן עדן לאוהדי מוסיקה. הוא היה ללא ספק מודל הפצת המוסיקה הכי יעיל ומושלם שהעולם הכיר. אני אומר את זה בבטחה וללא הגזמה. הוא היה כמו חנות המוסיקה הגדולה בעולם, המבחר וההפצה אורגנו, סופקו והורחבו כולם בידי הצרכנים עצמם. אם תעשית המוסיקה היתה מוצאת דרך להשתמש ביכולת, בדבקות ובחדשנות של אוהדיה, כמו שאוינק הצליח, היא היתה פורחת עכשיו במקום לקמול.
תורידו את כל החוקים והמגבלות המשפטיות, כל ענייני הבעלות ושולי הרווח, וכמובן, התוצאה תהיה משהו שהוא רק עבור אוהבי מוסיקה, לשירותם, ומנוהל בידיהם. וזה אפילו יעזור למוסיקאים – שיתוף קבצים הוא "כלי השיווק הטוב ביותר שתעשיית המוסיקה השיגה מעולם".

והשאלה הבאה היא, מה עכשיו?

לחברות המוסיקה הגדולות, זה נגמר. זה פשוט נגמר. אתם תישרפו עד כלות, ואנחנו כולנו נרקוד מסביב למדורה. וזו אשמתכם. עמוק בפנים, בטח ידעתם שהיום הזה יגיע, נכון? כל התעשייה שלכם מבוססת על מודל עסקי לא הוגן שבו אתם בעלים של אמנות שלא אתם יצרתם, בתמורה לשירותים שאתם מספקים. זה מסודר ככה שאתם תזכו תמיד – אפילו אם האמנים מצליחים, אתם מצליחים פי עשרה מהם. זה עבד עד עכשיו כי אתם שלטתם במערכת ההפצה, אבל מעכשיו זה שוב בידיים של האזרחים, ואתם שמטתם את הכדור כשעוד יכולתם להשתנות.

עד שהחומות יקרסו כליל, אנחנו נמצאים במה שייראה במבט לאחור כתקופה מאוד מבולבלת ומוזרה בהיסטוריה של המוסיקה – מעריצים נעצרים בגלל ששיתפו מוסיקה שהם אוהבים, ואמנים רבים נותרו חסרי ישע, ללא יכולת לנסות מודלים עסקיים חדשים, כי הם כבולים בחוזי הקלטות עם חברות מוסיקה בעלות חשיבה מיושנת.

אז מה אני ואתה יכולים לעשות כדי לעזור לעולם חדש ואמיץ להגיע? זה הזמן להראות לאמנים שאין גבול למה שמאגר מעריצים מקוון ואנרגטי יכול להשיג, וכל מה שהם רוצים בתמורה זה עוד מוסיקה. וזה הזמן להראות לחברות המוסיקה שהם החמיצו הזדמנות פז כשלא אימצו את ההזדמנויות שנקרו בפניהן.

1. הפסיקו לקנות מוסיקה מחברות המוסיקה הגדולות. נקודה. הדרך היחידה לגרום לשינוי היא להכות את חברות המוסיקה במה שכואב להן – ברווחים שלהן.
2. תמכו באמנים בצורה ישירה. אם להקה שאתם אוהבים תקועה עם חברת מוסיקה גדולה, יש הרבה דרכים לתמוך בה מבלי לקנות את התקליטורים שלה. ספרו עליה לכולם. פתחו אתר מעריצים אם אתם באמת מעריצים אותה. לכו להופעות שלה, קנו חולצות שלה ושאר מוצרי לואי.
3. הפיצו את המסר לכמה שיותר אנשים. הפיצו אותו בבלוג שלכם, או במיי-ספייס. וחשוב מזה, ספר לחבריכם בעבודה, לבני משפחותיכם, אנשים שאולי לא מכירים את האינטרנט כמוכם. למדו אותם איך להשתמש בתוכנות טורנט, הראו להם מהיכן להשיג מוסיקה בחינם. הראו להם איך לתמוך באמנים בעוד אתם מרעיבים את חברות המוסיקה, ובמי הם צריכים לתמוך ובמי לא.
4. היו פוליטיים. המסלול המהיר לסיים את כל השטויות האלה הוא שינוי חוקי הקניין הרוחני. RIAA משדל פוליטיקאים לשנות את חוקי זכויות היוצרים לטובת האינטרסים שלה. אז מצביעים צריכים לשדל פוליטיקאים לטובת האינטרסים של האזרחים..

אני לא מודאג יתר על המידה – משהו אפילו טוב יותר יצמח מהאפר של אוינק, ו-RIAA יגיבו בתביעות נוספות, והגלגל יסתובב ויחזור על עצמו שוב ושוב עד שהתעשייה תדמם למוות. ואז הכל יוכל להשתנות, וזה יהיה בידים של המוסיקאים, ושל המעריצים, ושל דור חדש של יזמים, שיחליטו איך עסקי המוסיקה החדשים יעבדו. אם אתם מסכימים ואם לא, זו עובדה. זה בלתי נמנע – כי הרצון של המעריצים לשתף מוסיקה הוא הרבה הרבה יותר חזק מהיכולת של התאגידים לעצור את זה.

חובר ע"י: Rob@demonbaby.com
תרגום מאנגלית: אביתר כפכפי

המקור מופיע כאן