ארגוני הירוקים ומלחמתם בחקלאים

מאת: דב גולדמן  ::  גליון מס': 35

ארגוני ה"ירוקים" רואים את תפקידם, בדרך-כלל, לא בבניית מודלים שיאפשרו חיים בשלום עם הסביבה, אלא ברדיפתם של אלה הפוגעים בסביבה. למרבה הצער, הם מצליחים לגייס גם את המדינה למשימה זו.

אחריות סביבתית היא היום הבון טון העולמי. גל האחריות לכדור הארץ שוטף את העולם המערבי. אל גור הצליח להעלות את הנושא לסדר היום העולמי בסרט המצוין (אם גם פופוליסטי) "אמת מטרידה", בדרכו לקטיפת פרס נובל.
דומה שגם לארצנו הגיעה האופנה החדשה. חברות מסחריות, גדולות כקטנות, מתהדרות בתוי תקן "סביבתיים" וחתומות על אמנות לאחריות סביבתית. התופעה מגיעה לעיתים לקיצוניות מגוכחת: מפעלי ים המלח, האחראים להרס שיטתי של אוצר טבע יחודי זה, חברים בתכנית RESPONSIBLE CARE; חיפה כימיקלים – חברה ששמה נקשר בזיהום של אתרים רבים בארץ – מתהדרת בתו תקן ירוק ISO 14001 ומצהירה על עצמה כ"חברה אחראית לסביבה".
כשמנהלי החברות בישראל מתחייבים לאחריות סביבתית, אין כוונתם למאבק בהתחממות הגלובלית, שאם נאמין לאל גור – היא האיום המידי על עולמנו, אלא לפעולות קטנות ומקומיות של שיפור איכות הסביבה. בסקר שנערך לאחרונה בקרב מנהלי מפעלים הצהירו 78 אחוזים שחברתם משקיעה בשמירה על איכות הסביבה, אך רק 28 אחוזים ציינו שהם נוקטים צעדים למניעת פליטת אדי-חממה. הסיבה ברורה: פעולות לצמצום נזקי ההתחממות שגורם המפעל מחייבות השקעות גדולות מאוד, ותקשורן לצרכנים מסובך. שמירה על הנחל הזורם ליד המפעל היא בדרך-כלל זולה יותר ובוודאי ניתנת לתקשור קל בהרבה.

אין עוררין על חשיבות השמירה על הסביבה. ספרות ענפה בעולם עוסקת בסוגית הפיתוח בר הקיימא, ובונה כלים המאפשרים לאדם המודרני לחיות תוך הסתמכות על משאבי הטבע מבלי לנצל אותם ניצול אגרסיבי הגורר חורבן. אולם, רבים מארגוני הירוקים, בעולם ובארץ, אינם מתעניינים בפתרונות מסובכים לבעיות מסובכות. הם מעדיפים, פשוט, לרדוף את המזהמים. אלא שחברות-עסקיות המנצלות את הסביבה ניצול גס וציני לצורך עשיית הון מתגלות בדרך-כלל כיריב קשה מדי. לכן מופנות עיקר הרדיפות כלפי מזהמים חלשים יותר – אלה הרחוקים מאוד מעשיית הון, ולא פעם הם מתקשים להרוויח כדי פרנסתם. כוונתי כמובן לציבור החקלאים. נבחן שלוש דוגמאות לכך, ולסיום נביא דוגמא רביעית, חיובית יותר, המראה שאפשר גם אחרת.

1. הוצאת כלובי הדגים מים סוף

בימים אלה ירד המסך על סאגה ארוכה, כאשר היועץ המשפטי לממשלה החליט שלא לתת ארכה נוספת להוצאת כלובי הדגים מים סוף. מבלי להיכנס לשאלה האם הכלובים מזהמים את הים (הם לא) או שמא אינטרסים זרים השפיעו על המאבק (הם כן), הרי שהתנהלות עמותת "צלול" (הארגון שהוביל את המאבק נגד חוות הדגים) והתנהלות ממשלת ישראל פותרת בעיה אחת על-ידי יצירת בעיה שניה (לשם גילוי נאות נציין שהכותב הוא חבר קיבוץ יטבתה, המחזיק 20% מחברת 'ערדג' ומשמש כדירקטור בחברה).
כלובי הדגים הוקמו בסיוע משרדי הממשלה, הן בכסף והן במחקר ופיתוח, ועל ידי הסוכנות וגופים ציוניים נוספים. בזמן הקמתם לא עלתה כלל סוגית זיהום מי המפרץ. והנה – שנים אחרי תחילת הפעילות החליט מי שהחליט שהכלובים מסכנים את השונית. ממשלת ישראל קבעה כי על הכלובים לצאת מהמים בתוך שלוש שנים. על פיצוי לחקלאים לא דובר. ליתר דיוק, הממשלה החליטה לסייע לחקלאים "באמצעים הקיימים" ובלי לפרוץ את מסגרת התקציב. זה הספיק למימון חלקי למתקן-מחקר אחד, שיחפש פתרונות חלופיים לכלובי הדגים שבים. התוצאות, אם יהיו כאלה, יגיעו הרבה אחרי שאחרון הכלובים יוּצא מן המים. על יצירת מקומות עבודה חדשים לעובדים לא דובר. כך סתם – לסגור וללכת הביתה. את עמותת צלול, ואת אלו שהפגינו מול מסעדות המגישות דניס בת"א, לא הטריד גורל העובדים בחוות, גורלם של קיבוצי הערבה והקושי במציאת מקומות עבודה בערבה הדרומית.

2. הפסקת פיטום האווזים

באמצע שנת 2006 קבעה ועדת החינוך של הכנסת (האחראית על חוק צער בעלי חיים) כי פיטום האווזים יפסק לאלתר. אין חולק על כך שפיטום אווזים, לצורך הגדלת הכבד שלהם לממדים מפלצתיים, הוא אכזריות שאינה ראויה. ברם, גם במקרה זה – הוחלפה ההתאכזרות לבעלי החיים בהתאכזרות לחקלאים.
ענף הפטם הוקם בסיוע ובעידוד של הממשלה, בהדרכה ובמענקים. המדינה נהנתה ממטבע החוץ הרב שנכנס (היות ורוב כבדי האווז שווקו לאירופה). הפסקת הפיטום היתה במקומה, אך איש לא חשב שיש צורך לסייע לכ-400 משפחות שמצאו עצמן בוקר אחד חסרות תעסוקה. ועדת החינוך של הכנסת דווקא דרשה מהאוצר לדון עם החקלאים על פיצוי, אך ספק אם מישהו שם האמין שהאוצר ירים את הכפפה. האוצר, מגובה בעמותות כמו "אנינומוס" ו"אדם טבע ודין", השיב ששלוש שנים שניתנו לחקלאים להתארגן, מאז הפסיקה הראשונה של בג"ץ ב-2003, הן די והותר. פקידי האוצר לא ידעו לומר מה צריכים היו מפטמי-האווזים (רובם ככולם תושבי הפריפריה) לעשות באותן שלוש שנים.

3. ייקור המים המוּשָבים

כל אזרח בישראל תורם מדי יום ביומו ליצירת מים מזוהמים. מים אלה זורמים למתקני טיהור, ולאחר טיפול משמשים כמים לחקלאות. החקלאים נהנים ממים זולים יחסית, ואילו אזרחי ישראל נהנים מחסכון גדול בעלות הטיפול במים. אלמלא היו המים משמשים לחקלאות היה צורך להתקין מתקני טיהור גדולים ויקרים בהרבה, ולהשקיע אנרגיה רבה בהולכת המים למקומות איגום. לאחרונה קבע משרד הבריאות כי יש צורך בטיהור נוסף של המים המושבים, ותיקן תקנות בעניין. נותרה רק השאלה מי אמור לשלם בעבור תוספת הסינון, שמוערכת בכ15 אגורות לקוב. אפשר היה לגלגל את העלות על המזהמים – כלל אזרחי ישראל – באמצעות אגרת ביוב (היטל אשר היה יוצר מוטיבציה להקטנת השימוש במים, כלומר: להקטנת כמות המים המזוהמים). משרד האוצר החליט להטיל את העלות הנוספת על המשתמשים, קרי – החקלאים, בטענה שממילא הם מקבלים מים זולים. ומניין ישלמו החקלאים את הגידול בכ-40% מעלות המים? מן הרווחים העצומים שלהם? ארגוני הירוקים מברכים, כמובן, על הקטנת הזיהום הסביבתי. הרבה פחות תשומת לב מוקדשת לסכנה שבצמצום השטחים הפתוחים בישראל, אם לא יוכלו החקלאים להמשיך לעבד את האדמה...

4. הרפורמה במשק החלב

עד עתה ראינו כיצד נדרשים החקלאים לשאת במלוא הנטל הכלכלי של ההגנה על איכות הסביבה. אבל מסתבר שהמדינה יודעת גם לעשות את הדברים אחרת. הרפורמה במשק החלב, שמסתימת השנה לאחר שמונה שנים, היא דוגמא לטיפול מערכתי בבעית איכות סביבה חמורה במגזר החקלאי שלא על גב החקלאים לבדם.
לרפורמה במשק החלב היו שתי מטרות. הראשונה היתה התיעלות בענף החלב על-ידי צמצום מספר הרפתות. מהלך זה נעשה על-ידי מתן מענקים בגובה 30% מההשקעות לצורך התיעלות בענף (איחוד רפתות, מכוני חליבה חדישים, בנית סככות ועוד). המהלך הביא לסגירת רפתות שאינן רווחיות ומיזוגן לרפתות גדולות יותר. כדי למנוע השתלטות בעלי הון על הענף, הוגבלו מספר הרפתות היכולות להתאחד (עד שלוש) והמרחק הגאוגרפי המקסימלי של רפתות המתאחדות.
המטרה השניה והעקרית של הרפורמה היתה טיפול במפגעים הסביבתיים של הרפתות בארץ. רוב הרפתות נבנו בשנות החמישים והשישים, בתקופה של חוסר מודעות לבעיות איכות הסביבה. הרפתות השתמשו במים רבים ושפכו שפכים רבים, ברמת זיהום גבוהה, למערכות הביוב. שפכים רבים אחרים חלחלו דרך הקרקע למי התהום. בנוסף – ערמות הזבל בחצר הרפת היו מקור לריחות ובית גידול לזבובים. המדינה הכירה בעובדה שהחקלאים לא יוכלו להתמודד עם הבעיות הקשות לבדם, ובמסגרת הרפורמה ניתנו מענקים של 50% מההשקעות הנדרשות לצורך טיפול במפגעים הסביבתיים והסדרת הרפתות (מתקני טיפול בשפכים, ביטון חצרות, משטחי טיפול בזבל וכדומה).
התוצאות, נכון לסוף 2006, מרשימות. מספר הרפתות בארץ קטן בכ-30% ל1,025 רפתות. מתוכן 1,004 רפתות סיימו או שהיו לקראת סיום של תהליכי הסדרת הרפת מבחינת השפעתה על איכות הסביבה, ורק 21 רפתות אינן עומדות בדרישות. במהלך הרפורמה הושקעו למעלה ממיליארד שקלים בשיפור איכות הסביבה. כ-45% במימון המדינה והשאר במימון החקלאים. עוד כ-850 מיליון שקלים הושקעו בהתיעלות הרפתות כשחלקה של המדינה בהשקעות נמוך אך במקצת מ-30%. בסך הכל כללה הרפורמה השקעות עתק בסך מיליארד ו-850 מיליון שקלים. מעט למעלה ממיליארד השקיעו החקלאים ואילו המדינה השתתפה בסכום של 850 מיליון שקלים.
יש לציין כי גם כאן היו החקלאים לא פעם קורבן להתעמרות מצידם של פקידי האוצר, וכמה החלטות תמוהות של האוצר יתבררו בבתי המשפט. ובכל זאת, התמונה הכללית מעודדת: הרפורמה ברפתות הביאה לצמצום משמעותי בנזק הסביבתי, מבלי לשבור את מטה לחמם של החקלאים.

ירוק על ירוק – שוחרי איכות הסביבה והחקלאים

ראינו, אם כן, מספר דוגמאות לטיפול בבעיות איכות הסביבה במגזר החקלאי בישראל. לצערנו הנורמה הנהוגה היא של הטלת כל העלויות על החקלאים, גם אם אלה הקימו את עסקיהם בעידוד המדינה ובתמיכתה. פעמים רבות, החקלאים אינם יכולים לעמוד בעלויות הנוספות, או שנאסר עליהם לחלוטין להמשיך בעבודתם, והם נותרים ללא מקור פרנסה בו השקיעו עמל וכסף רב. למרבה האירוניה, בחלק מהמקרים, הדבר מביא לנטישת שטחים חקלאיים ויבושם, ומכאן לצמצום השטחים הפתוחים של מדינת ישראל – סכנה אקולוגית ברורה.
מנגד – ראינו כי רפורמה הנעשית בשיתוף של המגזר החקלאי והמדינה יכולה להביא לתוצאות סביבתיות מצוינות, מבלי לחסל את פרנסתם של החקלאים. אם ארגוני איכות הסביבה רוצים לפתור באפן אמיתי את בעיות הסביבה בישראל, עליהם להתיצב שכם אל שכם עם החקלאים כדי ללחוץ על המדינה לפתור את הבעיות ביחד. ארגוני הירוקים צריכים לצאת מאתרי-ההפגנות של תל-אביב וליצור הידברות עם החקלאים, שרבים מהם חובבי טבע בעצמם. נחוצה פעולה משותפת למען סביבה נקיה ובריאה יותר. את מחיר הדאגה לסביבה צריכים לשלם כל אזרחי ישראל, ולא רק המגזר החקלאי.