רפואת שיניים בישראל – שירות לא ממלכתי

מאת: הרולד סגן-כהן  ::  גליון מס': 35

רקע:
עוד בשנת 1978 קבע ארגון הבריאות העולמי, כי "בריאות היא זכות בסיסית של כל אדם ואדם" ו-"לממשלות האחריות לדאוג לבריאות תושביהן". ישראל חתומה על הכרזה זו אך בכל הקשור לבריאות השיניים מעולם לא ממשה אותה.
בשנת 1990 פורסם דו"ח "ועדת החקירה הממלכתית לבדיקת תפקודה ויעילותה של מערכת הבריאות בישראל" (בראשות השופטת נתניהו). הועדה המליצה פה אחד לכלול בין שירותי הבריאות הממלכתיים גם "שירותים דנטליים לילדים ונוער מגיל 5 ועד לגיל הגיוס. שירות זה יכלול רפואת שיניים מונעת ורפואת שיניים משמרת".
"חוק ביטוח בריאות ממלכתי" נחקק בעקבות דו"ח ועדת נתניהו. החוק נכנס לתוקף בשנת 1995, ולא נכללה בו התייחסות לשירותי בריאות הפה זולת משפט אחד: "רפואת שיניים מונעת לילדים, עד גיל שיקבע שר הבריאות בתקנות ". בתוספת השלישית לחוק נכתב: "בריאות השן - בדיקות שיגרה, מעקב והדרכה ע"י רופא שיניים ושיננית לתלמידים; וטיפול על-פי הנהלים הנהוגים במשרד הבריאות."
עד היום, טרם הוגדר תוכנם של משפטים אלה, ולא הותקנו התקנות לביצועם.

המצב הקיים:
על פי המצב הנוכחי הקיים בישראל, זכותה (לא חובתה) של כל רשות מקומית להגדיר את היקף שירותי רפואת השיניים לתלמידים בתחומה: "סל בסיסי", "סל מקיף", או לא כלום. בפועל, כ- 25% בלבד מתלמידי המדינה נהנים משירות כלשהו. אין בישראל שירות רפואת שיניים ממלכתי לקבוצות גיל אחרות, למעט שירותים מצומצמים לקבוצות חולים מוגדרות ומצומצמות (לדוגמא השתתפות המדינה במחצית עלות טיפולי שיניים לחולים אונקולוגיים הנמצאים לפני טיפול כימותרפי/קרינתי והשתתפות מלאה אחרי הטיפול).

תקציב:
כ- 10% מההוצאה הלאומית על שירותי בריאות בישראל (מעל 4 מיליארד ₪ ) הינו על רפואת שיניים. 95% מסכום זה מוצא מכיסם הפרטי של אזרחי המדינה. לאור נתון זה, העובדה כי קיים פער עצום בין הוצאות העשירונים העליונים על רפואת שיניים בהשוואה לתחתונים (כמעט פי 2.5) אינה מפתיעה. מרבית השכבות החלשות אינן יכולות לשאת בעלויות הגבוהות של שירותי רפואת השיניים הפרטיים.

ניתן לשער (ואף לקוות), שלו השירות היה ממלכתי, אפשר היה לפקח על המחירים (בדומה לרפואה הכללית); להבטיח שהשירות יהיה בהישג יד לכל ואף להשפיע על תוכנו של השירות: הדגשת רפואה מונעת, החוסכת כסף וסבל בעתיד ומקדמת את בריאות הפרט והציבור.

דוגמת תחנות "טיפת חלב":
ב'טיפות החלב' השירות הינו ממלכתי ומיועד לכלל התושבים אך איננו כולל (ברמת החובה) בריאות שיניים. במחקר בקרב תינוקות יהודים בירושלים מצאנו 15.3% עם "עששת של הגיל הרך". במחקר בקרב תינוקות בדואים בסביבות ירושלים מצאנו 18% "עששת של הגיל הרך". כן נמצא קשר לגודל המשפחה: במשפחות גדולות קיים סיכון גדול פי עשרה לעששת בגיל הרך.
מכלל התינוקות שמגיעים לטיפול שיניים תחת הרדמה כללית בבי"ח הדסה ירושלים אצל 84.2% הסיבה היא עששת, אותה ניתן היה למנוע. הגיל הממוצע של התינוקות הנ"ל הוא 4.4 שנים. הרדמה כללית נמשכת בממוצע 2.7 שעות ועלותה הגיעה עד לעשרות אלפי שקלים. ברור, אם כן, כי תחנות 'טיפת חלב' היו יכולות להוות נקודת התחלה אידיאלית לקידום בריאות השיניים.

סיכום:
ברור לכל, כי חלק גדול מהאוכלוסייה בישראל אינו יכול לעמוד בעלות טיפולי רפואת שיניים ולכן פשוט נמנע מטיפול. ידוע לכל איש העוסק ברפואה, כי בריאות הינה מושג הכולל גם את בריאות הפה והשיניים.
תמוה הדבר, ואף אינו עולה על הדעת, כיצד ממשלת ישראל מצאה לנכון להתעלם מחלק שלם בגוף האדם: הפה והשיניים, וכיצד מצאה לנכון להשאיר את טיפולי השיניים בגדר "זכות" בלבד לרשויות המקומיות, במכלול חובותיה כלפי התושבים. תפיסה זו נראית בעליל כבלתי מוסרית, לא צודקת ואף לא חוקתית.
הטיעון המועלה לעתים, כי מחלות הפה והשיניים אינן מסכנות חיים הוא מוטעה. ניתן למות ממחלות פה לא מטופלות ואף היו דברים מעולם (רק לאחרונה דווחו שני מקרים בארה"ב). כמו כן, גם מרבית המחלות האחרות הכלולות בסל הבריאות אינן מסכנות חיים. ולבסוף: מדינה שאימצה את העקרונות הנאורים של "חוק ביטוח בריאות ממלכתי" איננה אמורה להגביל את דאגתה למניעת מוות - כי אם לקידום הבריאות הכללית.

פרופ' הרולד סגן-כהן
המחלקה לרפואת שיניים קהילתית, הפקולטה לרפואת שיניים של האוניברסיטה העברית והדסה, ירושלים.