שלטון הטובים ביותר : על קריסת האתוס הדמוקרטי במדינת ישראל

מאת: יואב רובין  ::  גליון מס': 35

האתוס הדמוקרטי, כלומר התפיסה לפיה על האזרחים מוטלת החובה והזכות להיות שותפים בשלטון, הולך ונשחק. הבעיה המרכזית היא ששחיקה זו היא לעתים קרובות סמויה. בעיה זו נובעת מכך שהשחיקה היא חלק מתהליך תרבותי עמוק ועל כן מצויה בחלקים מאוד רחבים של הציבור ובדרך כלל אינה נאמרת בגלוי.

המשבר האזרחי

הטיעון נגד דמוקרטיה היה ועודנו פשוט: כאשר אדם חולה, והוא רוצה להבריא, הוא ילך אל הרופא, כאשר אדם רוצה בנעליים הוא ילך אל הסנדלר, כך, כאשר אדם רוצה בשלטון טוב, הוא ילך אל המומחה לשלטון. הוא יחפש את המנהיג החכם – את המלך הפילוסוף. אמנם אף אדם מודרני לא ידבר על "מלך בחסד האל", מעטים יטענו כי ישנם אנשים שנולדו לשלוט או קיבלו השראה מלמעלה, אבל הדרישה עצמה - תנו לנו אנשים מעולים, מנהיגים שינהלו אותנו, הקימו לנו ממשלת מומחים, שכן שאנחנו עייפנו מלנסות לשלוט על גורלנו - מתחזקת והולכת בציבוריות הישראלית.
היא באה לידי ביטוי בכמיהה ל"מנהיגות" – בכל מקום צצות מדרשות למנהיגות, נכתבות תוכניות לימודים לבתי הספר שעוסקות בה, נכתבים ספרים עליה, מדברים כל העת על משבר המנהיגות. זאת לצד השתיקה הרועמת לגבי האזרח ומשבר האזרחות.

ביטוי אחר לירידת האתוס האזרחי הוא שהמילה פוליטיקה עצמה הפכה למילת גנאי, והיא הרי אמורה להיות חובתו של כל אזרח להשפיע. הפוליטיקה הפכה מויכוח עקרוני בכיכר העיר לעיסוק אישי וצהוב במנהיגים. לכן במקום שהאזרח יעסוק בפוליטיקה "המכוערת" טוב לו שישב בד' אמותיו ויבקש לו מנהלים שיארגנו את חייו.
ביטוי נוסף נמצא בהערצה ההולכת וגוברת בארץ לסינגפור, הנתפסת כמודל החינוכי והכלכלי המושלם, מודל טוב יותר אפילו מארה"ב; כך למשל שרת החינוך מתלהבת מהחינוך בסינגפור, וגם הח"כ אבישי ברוורמן קורא להדמות אליהם כי הם יודעים לנהל. אנחנו כמהים לסדר, לכך שמישהו יסדיר את עניינינו בשבילנו ולכן מוכנים ללמוד ממדינה שהיא דיקטטורית לחלוטין.

גם הפניה של ארגונים לשינוי חברתי למערכת המשפט במקום למאבקים ברחוב מחזקת (לא בכוונה יש להניח) את האתוס האנטי-דמוקרטי. השופטים נתפסים לעתים לא כבעלי תפקיד במערכת שאת תפקידיה מגדיר החוק הנקבע על ידי האזרחים אלא כמומחים אוביקטיבים לכל דבר. תפיסה זו מודגמת בדרישה הנרחבת לועדות בראשות שופט.

הניהול המקצועי חודר יותר ויותר למערכת הפוליטית. את הקו האידיאולוגי החליפה מערכת יחסי הציבור המקצועית. חברות יחסי ציבור הן שקובעות למפלגות את המצע שלהן. גם בארגונים יציגים נוספים מקומם של עורכי הדין ושל אנשי יחסי הציבור הוא מרכזי עד כדי קביעת המדיניות (אני נתקלתי בתופעה זו בהתאחדות הסטודנטים). גם את הגידול האדיר במספר הועדות הקרואות שמחליפות את המועצות המקומיות הנבחרות ניתן לקשר למהלך זה, וכמובן השיא הוא כוחו האדיר של משרד האוצר שכולו מורכב מ"מומחים" צעירים וחכמים היודעים את האמת הכלכלית – מלכים פילוסופים של ממש.

חירות ואינטרס
אבל, ישאל השואל, מה כל כך רע בדרישה הזו לניהול? וכי אין זה הגיוני לדרוש הנהגה ראויה, וכי אין צדק בטענה כי כלכלה או משפט או חקיקה הם עסק למומחים? אחרי הכל הציבור אינו מבין מספיק על מנת לנהל מדיניות.

התשובה לכך היא כפולה: ראשית הנחת היסוד לפיה קיימים "מלכים פילוסופים" כלומר אנשים שיכולים לדאוג לרווחת כולם כמומחים נייטרליים היא הנחה בטלה. היא הנחה בטלה לא בשל הטענה השחוקה כי "אין אמת" אלא מכיוון שאין אדם שיכול לנתק את עצמו לחלוטין מהאינטרסים שלו ושל סביבתו ולהתחשב ברווחת כולם. אין אדם שיכול לראות את המציאות מעיניו של מי שחי במציאות שונה מאוד מזו שלו. כלומר פקיד אוצר צדיק ככל שיהיה לא יבין לעולם מה פירוש לחיות כאם חד הורית המשתכרת שכר מינימום. לכן בעוד לרופא המטפל בחולה יש אינטרס הזהה לזה של החולה (גם זה לא נכון אבל נניח שכך הוא הדבר) למומחה המדיני יש תמיד אינטרס השונה מזה של הכלל – האינטרס הפרטי והאינטרס המעמדי שלו. הללו גם כאשר הם אינם מופעלים במודע פועלים תמיד בתת-מודע. יש לזכור כי גם כאשר חוק מוחל על כלל האזרחים באופן שווה הוא יכול להשפיע על אזרחים שונים באופנים שונים, ובעיקר יש לזכור כי כדברי הלורד אקטון: "כוח משחית וכוח מוחלט משחית באופן מוחלט". לכן יש לפצל את הכוח על פני כמה שיותר בני אדם ומוסדות.
הנקודה השניה היא ערכית. התפיסה המוסרית שעומדת בבסיס הדמוקרטיה היא תפיסת הנאורות הקובעת כי חירות האדם וכבודו פירושם היותו מחוקק לעצמו. כלומר האדם חופשי רק כאשר הוא שותף בקביעת החוקים על פי הם הוא חי. לכן חירות אינה רק שלטון החוק – כלומר הקביעה כי החוק עליון גם על השליט וכי החוק חל על כולם במידה שווה. חירות היא גם הזכות לשנות את החוק (עבור כולם כמובן).

מי הם "אויבי" העם? או "כרוניקה של מוות ידוע מראש"
מדוע, אם כן, האתוס הדמוקרטי נשחק בארץ, עד כדי כך שהקריאה לניהול ולצמצום הדמוקרטיה באה לא מהשוליים של הימין או השמאל, אלא מכל הכיוונים אפילו מראשי המפלגה הרואה בעצמה מפלגה סוציאל-דמוקרטית? אני אייחס זאת לכמה התפתחויות גדולות שקורות בארץ במקביל. האחת היא הזליגה של ערכי הכיבוש לתוך מערכת השיח הישראלית. השניה היא עליית האתוס הניאו-שמרני. השלישית היא חוסר היציבות של השלטון בארץ שגורם לחוסר איזון בין נבחרי הציבור למשרתי הציבור. האחרונה היא השפעת הגלובליזציה התאגידית.

לפני כמה שנים במהלך סיור לימודי בשטחים דיברתי עם חבר בוגר החינוך הדתי לאומי. ניסיתי להבין מהו החזון שלו לגבי השטחים. הוא טען שהוא רוצה דמוקרטיה יהודית בכל ארץ ישראל השלמה. כאשר שאלתי אותו למה הוא מתכוון, הוא ענה כי דמוקרטיה אינה דורשת כי לכולם תהיה זכות הצבעה. מספיק שהחוקים יהיו שווים לכולם ושהערבים יוכלו לפנות לבתי המשפט (אך לא יוכלו להיות שופטים) ובודאי שהיהודים שהם רחמנים בני רחמנים יעניקו להם חוקים טובים ומשפט צדק. אני נחרדתי מתשובתו, אבל חשבתי לתומי שזה נובע מכך שהוא למד בבית הספר אצל רב קיצוני במיוחד. כיום תפיסה זו אינה כל כך נדירה ביחס לערבים וקל להבין כיצד אפשר להחיל אותה גם על עניים למשל.
מאוחר יותר ראיתי שזוהי בדיוק טענתו של פרידריך פון האייק, אבי הניאו-שמרנות, בספרוThe Constituation of Liberty. חירות וליברליזם אינם מכילים לדעתו את הזכות להשתתף בשלטון. לזכותו (כפילוסוף רציני) יאמר שהוא לא הרהיב עוז לאמר שזוהי דמוקרטיה. הוא פשוט טען כי הדמוקרטיה אינה ערך לכשעצמו. לדעתו ברור ששופטים יכולים לשפוט באופן נטול פניות ועל כן אין כל חשיבות לשאלה מי מפרש את החוק ומי יקבע אותו. לכן יש לעסוק רק בשאלת הגבלת הריבון (שאלה חשובה גם לדעתי) ולא בזהות הריבון.
התפיסה הניאו-שמרנית פגעה בכמה מרכיבים חשובים נוספים של הדמוקרטיה: זכות ההתארגנות, זכות ההפגנה וזכות השביתה. גם כאן לא נאמרו הדברים בגלוי מעולם, אבל זכויות אלה הולכות ונשחקות גם בדעת הקהל וגם באמצעות פעילויות של השלטון. דומני שאין צורך להראות כיצד התארגנויות עובדים ושביתות נתפסות כפחות ופחות לגיטימיות. הפגנות עדיין נתפסות על ידי הציבור כלגיטימיות אבל כחסרות השפעה. לצד זאת ניתן לראות כיצד השלטון הישראלי פעל גם באופן ישיר לפגיעה בזכות ההפגנה למשל באופן שבו האלימות משטרתית כנגד מפגינים גוברת.
הבעיה המרכזית, כאמור, היא כיצד להגביל את כוחו של השלטון מלפעול באופן שרירותי. הדרך לעשות זאת היא באמצעות ביזור הריבונות ובקרתה אותה. זה קורה, כאשר מעניקים לציבור אפשרות למחות ולשנות מדיניות למשל על ידי הפגנות ושביתות, וכאשר מאזנים בין נציגיו הנבחרים של הציבור ובין משרתי הציבור המומחים. זהו העיקרון שאמור לפעול בארץ: מצד אחד הריבון הוא כל הציבור ומצד שני ריבון זה מוגבל על ידי מערכת המשפט ומערכת שירות המדינה. כך המערכות הנבחרות (כנסת וממשלה) מצויות באיזון עם המערכות של המומחים (בתי המשפט, משרדי הממשלה). הבעיה היא שאיזון זה בארץ מתערער והולך.
כאן אנחנו מגיעים למגמה השלישית שהוזכרה. מצד אחד בחירות תכופות המחלישות מאוד את יכולת הפעולה של נבחרי הציבור בשל קוצר הזמן בו הם מצויים בתפקידם; בעוד שר מתחלף פעם בשנתיים שלוש, במקרה הטוב, בכירים במשרד יכולים להשאר שנים. כמו כן, כפי שכתבתי למעלה מערכות מקצועיות שאינן קשורות למערך עובדי המדינה משפיעות מאוד על החלטות הדרג הנבחר. מן הצד השני שרים מתערבים עוד ועוד בעבודת הדרג המקצועי, גדל מספר המינויים הפוליטיים וחלה פוליטיזציה של משרדי המדינה. בעיה נוספת היא שחברי הכנסת רבים כבר לא חברים במפלגות בעלות מנגנונים מפלגתיים שנבחרים על ידי הציבור וגם במפלגות כמו מפלגת העבודה להם יש עדיין חברים רבים השטח הולך ונחלש. אי לכך גם המרכיב היצוגי של המערכת נחלש והולך.

התפתחות זו היא גלויה ומסוכנת יותר בתחום המשפט ובמיוחד בבג"ץ. מצד אחד כוחו של בג"ץ הולך וגדל לא רק בשל הדוקטרינה לפיה הכל שפיט (למעשה אני לא יודע עד כמה היא מיושמת בשטח) אלא בעיקר משום שהציבור, המיואש ממאבקים חברתיים ברחוב ובאמצעות הכנסת והמחפש הכרעה "אוביקטיבית", מגלגל בעיות רבות מדי לפתחו של בג"ץ. מן הצד השני התעסקותו של בג"ץ בשאלות רבות ורחבות יותר גוררת כלפיו שנאה והתנגדות הן מצד חלקים גדלים והולכים בציבור שהוא אינו מייצג והן מצד הפוליטיקאים אותם הוא מגביל. מצב זה מביא לתגובה סותרת. מצד אחד שאיפה ליותר מקצועיות, רצון לממשלת מומחים וכד'. ומצד שני דרישה לפוליטיזציה של בג"ץ והכפפתו לדרג הפוליטי. משני הכיוונים הדמוקרטיה הליברלית יוצאת ניזוקה.
התפתחות נוספת היא הגלובליזציה ובעיקר האופן בו תאגידי ענק משתלטים על יותר חלקים בשוק ומשפיעים יותר ויותר על חיינו האזרחים. בניגוד למדינה, שהיא אמנם ממסד חזק אבל יש לנו בכל זאת זכות ואפשרות להשפיע עליה, התאגידים הם ממסדים פרטיים ורחוקים, שאין לנו כאזרחים יכולת להשפיע עליהם. אחת התגובות הנפוצות למצב זה היא הדחקה והמנעות מפעולה. יתרה מזו הצלחתם המתוקשרת של התאגידים ושל מספר אוליגרכים גדולים לעומת כישלונה של המדינה כביכול עוזרים לחזק את האתוס של שלטון הטובים ביותר – המצליחים, החכמים והנדיבים שאולי יבואו להציל את המדינה מכישלונותיה. מובן שהתיחסות זו מתעלמת מהמציאות האפורה שאפשרה את עלייתם של כוחות אלה אולם זהו בדיוק כוחה של ההסתכלות הרומנטית על ההצלחה שמצליחה לפרק את האתוס הדמוקרטי.

אפילוג עם תקווה
המצב הזה הוא בהחלט מדאיג אולם אין למהר ולהתיאש. נדמה שבמסגרת המאבקים של העת האחרונה מסתמנת התעוררות של אתוס דמוקרטי. במאבקי הסטודנטים והמורים ניתן היה לראות אזרחים ששבתו ויצאו אל הרחוב, ערכו הפגנות ברחוב, ערכו שיעורים ברחוב, ערכו הרצאות ברחוב ועסקו בדיון פומבי משמעותי. השאלה היא האם התארגנויות אלה שבאו מהציבור, מההמון, יוכלו להחזיק מעמד גם אחרי השביתות? האם הן תוכלנה להוות בסיס לדמוקרטיה אמיתית? במידה רבה זו פעולה כנגד כוחות גדולים. זה מאיים על הארגונים היציגים, זה מאיים על הפוליטקאים המקצועיים, זה מאיים על הפקידים ובעיקר פקידי האוצר שרוצים לנהל וזה מאיים על התאגידים הגדולים. הם מעדיפים שההתארגנויות הללו יעסקו בצדקה. אבל זה אולי הסיכוי היחיד של מדינת ישראל לחזור לדרך המלך של הדמוקרטיה.

יואב רובין הוא סטודנט לתואר שני בתוכנית אישית במדעי הרוח, חבר קהילה בבית ישראל וחבר יסו"ד.