כתב העת חברה עבר שדרוג ועבר לצבע.
אם אתם מעוניינים במנוי - או רוצים לשמוע פרטים נוספים:
http://hevramag.net/
subs@yesod.net

----------------------------------------------------------------------------------------------
מורות המאבק התאחדו – מכתב למורות וליו"ריהן לקראת היום שאחרי השביתה / ניר מיכאלי

סיומו של המאבק יגיע מחר, ואם לא מחר אז מחרתיים. אז תצעדו בחזרה לכיתות כאשר באמתחתכן רפורמה מוסכמת ובתרמילכן שאריות מיום אתמול: חולצת טי שרט מודפסת, פליירים, גזרי עיתון, תמונות ושאר חוויות וזיכרונות מהמתרסים.
בשונה משביתות המורים הקודמות, הפעם הפגנתן מעורבות מרשימה והובלתן פעילויות מחאה יצירתיות תחת כל עץ רענן.
מי שחפץ בהסברים ובניתוח הפעלתנות המורית הזו, יוכל להיתלות במספר אילנות: ראשית סייעה העובדה שרק בתי הספר התיכוניים לקחו חלק בשביתה. בהיעדר אוכלוסיה נפגעת, דעת הקהל הייתה בשלה להביע אליכן אמפטיה ובעקבותיה גם התקשורת, שחסרה אייטמי סבל שבדרך כלל מאכלסים ימי שביתות, שמחה להפנות את הזרקור לפעילות השטח הצבעונית שלכם.
שנית, סייעו העיתוי, ההכנה, והאורך. מכיוון שהימים היו ימי ראשית שנת הלימודים , עוד טרם הספקתם לצבור עייפות ו/או מטלות רבות. מלכתחילה היה ברור שמדובר על שביתה ארוכת טווח וכך מצאתן עצמכן עם זמן פנוי. העובדה שילדיכן הפרטיים הועסקו על ידי עמיתותיכן מהסתדרות המורים סיפקה הזדמנות לעיסוקי מחאה.
שלישית, הגעתן למאבק עמוסות דימויים ודוגמאות חיות ממאבקי עבר מעוררי השראה. החיים בחברה הישראלית יכולים להקנות לכל תושב מזדמן הסמכה מקצועית ותואר גבוה בניהול מאבקים ציבוריים. כולנו בוגרי מאבקי הנכים, החולים, הסטודנטים, מפוני גוש קטיף, ניצולי השואה, עובדי הרשויות המקומיות, והשורה רק מתארכת והולכת. עיננו חזו בציון באין ספור עצומות, הפגנות, צמתים מפוסטרים, כיכרות מדובררות, עליות לרגל ושאר סיסמאות. אוזנינו שמעו רבבות פרשנויות על 'סמלי מאבק', 'מסרים קליטים', ו'נוכחות תקשורתית'. כך הגעתן למאבק עמוסות בניסיון ובמומחיות שכלל לא ידעתן שיש בידכן וידעתם מה לעשות בבוקר.
מעבר לכל ההסברים הללו, שמן הסתם בוודאי תרמו את תרומתן, עומדת סיבה מרכזית אחת שניערה אתכן לעשייה - תחושה אמיתית של צידקת המטרה והדרך. ראיית עומק המשבר במערכת שתוצאותיו העיקריות עדיין לפנינו, הבנת הפער הבלתי נסבל בין הרטוריקה המאדירה למציאות המדכאת, תחושת ה'אם אין אנחנו לנו, מי לנו' – כל אלה סיפקו בעירה פנימית שהציתה אנרגיות של יוזמה ויצירתיות. בניגוד לנסיונות לתאר את המאבק שלכן כמהלך שתוכנן ואורגן מלמעלה, חשוב להדגיש שהכל נעשה בספונטניות ונשען באופן מוחלט על כוחות הגייה, תכנון, ארגון והפקה מקומיים. על כך אתן ראויות לכל הכבוד וההערכה.
עם שוך הסערות מהדהדת בחלל חדרי המורים שאלה גדולה – לאן הלאה? האם החזרה לשיגרה תשיב אתכן לאדישות ולניכור שמאפיינים את היחס לארגוני המורים בימים כתיקונם? האם ייולדו מתוך המאבק כוחות הנהגה וייצוג חדשים שיעתרו לשאת בנטל המאבקים שבדרך ? האם דפוסי שיתוף הפעולה שאפיינו את ימי המאבק יחליפו את הדלת הסגורה והבדידות המורית הרווחים במוסדות החינוך בדרך כלל?
למרות ההצהרות בדבר רפורמה 'שכמוה לא הייתה שישים שנה' ואודות 'הממשלה שנתנה למורים כמו שאף ממשלה לפניה לא העיזה' – יש להניח שהמציאות שתפגשו בבית הספר כמו גם בתלושי השכר שלכן לא תבשר על המהפכה המקווה -עוד קשה וארוכה דרכנו בשיפורה של מערכת החינוך.
ביום שאחרי השביתה אל לכן להותיר את זירת השיפור רק בידיהם של הממסדים, מסורים וגדולים בתורה ככל שיהיו. המגע עם ארגוני המורים הסתכם עבורכן עד כה בקבלת יומן המורה בתחילת השנה, וכרטיס השי לחג לקראת סופה. התקשתן להיזכר מתי היו בחירות בארגון ולמי לעזאזל הצבעתן. בזכות השביתה, רבות מכן הבינו לראשונה את משמעותו וחשיבותו של ארגון העובדים בידיו אתן מפקידות את מיטב מיסכם מידי חודש. רבות מכן הכירו לראשונה בנחיצותה של הנהגה מצויידת בחזון ומעוררת השראה.
את ההבנה וההכרה הללו עליכם לצרף לניסיון שצברתן ולתרגמם לכדי פעולה:
• ייסוד קבוצות מורים למען החינוך – על בסיס ההתארגנויות שנוצרו בשביתה, הקימו קבוצות עבודה שימשיכו ללמוד, לגבש עמדה ולפעול למען תיקונו של החינוך.
• גילוי עניין ומעורבות שוטפים - תיבעו מהנבחרים שקיפות ומידע על הנעשה ואל תפסיקו להשמיע את קולכן בסוגיות הנידונות.
• להיבחר ולבחור - התגייסו לפעילות בסניפים ובמוסדות הארגונים אם כנציגות נבחרות ואם כמשקיפות. היו נכונות לטפס במעלה היררכיית התפקידים.
פעילותכן בשביתה הייתה בעלת עצמה וחשיבות מכרעת. השוואה למאבק העילג של המרצים הבכירים מדגישה את התרומה הייחודית שלכן. באמצעות מאבקכן לימדתן את הציבור אך לא פחות מכך למדתן בעצמכן שיעור חשוב על מקומכן ןתפקידכן בהובלתה של מערכת החינוך. אל תפקירו את הזירה כעת.
ולפני סיום מילה אישית לחברים הנכבדים יוסי וסרמן ורן ארז: אני מדמיין את הזיעה הקרה שנוטפת ממצחכם למקרא הדברים – הבעת אי אמון בנציגות הנבחרת? האם קריאה למרד ? שמא התארגנות להפיכה?
ברצוני איפה להרגיע ולומר שלא בפוטש עסקינן. אני משוכנע שגם אתם למדתם להעריך את עצמתו וכישרונו של ה'שטח'. אני בטוח שלמרות שכלפי חוץ, ניסיתם להמעיט מערכו ולהציג את כלל הפעילויות כמתוכננות ומאורגנות מלמעלה, בתוך תוככם השתאתם לעומת מלאי המרץ והמעורבות שהתגלו בקרב חדרי מורים בכל רחבי הארץ. בנקודה זו עומדות לפניכם שלוש אלטרנטיבות פעולה עיקריות. הראשונה – השב והנח – להמתין ולראות לאן תתגלגל הפעילות תוך תקווה שזו תיבלע בשלל ההשלמות והמטלות שישטפו את סדר יומם ; השניה – השכם לדכאו – לא להמתין ליד המקרה ולעקוב אחר כל יוזמה שתצוץ מאי איפה ולדאוג לטרפדה מבעוד מועד ; השלישית - אמצו וחיזקו – לא להמתין ליד המקרה וליזום את טיפוחן של התארגנויות כאלה. להעניק סיוע ותמיכה להקמת קבוצות מורים, לספק במות להחלפת רעיונות ולהשמעת עמדות, ולסלול דרכה של הנהגה צעירה לצמרת הנהגת הארגונים.
כל יועץ פוליטי מתחיל, ידע להזהיר אתכם מפני האלטרנטיבה השלישית תוך גיוסו של הסוס הטרויאני לחיזוק הטיעון. למרות זאת ברצוני להציע לכם לבחור דווקא בה.
ציבור המורות היום לא יהיה מוכן לשוב לדפוסי היחסים שאפיינו את ימי טרום השביתה. ציבור זה מצפה וידע להעריך את ריענון פעילותם של ארגוני המורים. הנהגה שתדע לשלב כוחות שטח בולטים בקרבה תזכה לתנופת מרץ ועשייה ולמלאי בלתי נדלה של תמיכה.
ארז ווסרמן היקרים, דעיכת פעילות המורים או טיפוחה על ידי גופים אחרים תהיה בבחינת הפסד עבורכם. אל תפספסו את ההזדמנות ההיסטורית שנוצרה כעת להעצמתם של ארגוני המורים.

את הבשורה ואת הפוטנציאל הגדול של הצפת קולם של המורים אי אפשר להבין בלי להזכיר את המציאות השוררת בימים כ'תיקונם' במערכת: בכל רמותיה לא ניתנת למורים הזדמנות לשותפות ולמעורבות אלא רק מצפים מהם לתפקוד יעיל ומועיל. המורים במערכת החינוך בישראל הם פועלי הוראה על פס הייצור הבית ספרי.
ברמת משרד החינוך: מושיבים וועדות, משכתבים רפורמות, מעוררים תהפוכות, נענים לאופנות – והכל בלי כל ציפייה וללא כל פרקטיקה של מעורבות סדירה של מורים. בהקשר זה חשוב לציין את רפורמת הסטנדרטיזציה שמיושמת בשנים האחרונות מתוך דפיו של דו"ח דברת. עיקרה הכפפת התלמידים, המורים ותוכניות הלימוד לרשת סבוכה של אמות מידה כמיתות ושל מדידות ומבדקים משווים. מיותר לציין את ההשלכות הדרמטיות שיש לרפורמה זו על המערכת כולה ובהקשר לדיוננו כאן גם על צמצומה של האוטונומיה המקצועית של מוריה.
ברמת ארגוני המורים: לכאורה מדובר על ארגונים של המורים אולם בפועל למורים יש אפשרות קטנה להשפיע על דרכם ואפילו ללמוד עליהם. שני הארגונים סובלים מהיעדר שקיפות הזועק לשמיים ואינם מזמנים למוריהם במה לדיון פדגוגי משמעותי, תהליכי הבחירות הפנימיים בשניהם מדכאים כל עניין ומעורבות. כך, גם בזירה שהייתה אמורה לשמש חממה לטיפוח ולהגברת המעורבות של המורים, אלו מוצאים עצמם בדרך כלל מודרים.
ברמת בתי הספר: בעידן שבו מציבים את הילד מחד ואת הוריו מאידך במרכז, המורה נותר פעמים רבות מחוץ לתמונה. הנהלות בתי הספר מפנימות מיום ליום את חוקי השוק שעל פיהם הזרקור צריך להיות מופנה ללקוח הצודק תמיד, והעובדים נתפסים כספקי מאוויו. התרגום החינוכי של גישות אלה מותיר את המורים כאחרונים בשרשרת המזון הבית ספרית.

מאבק המורים הפיח משב רוח של אפשרות לשינוייה של המציאות הזו ושל הפיכת המורים לשותפים לעיצובה של המערכת עליה מופקדים. רוח זו נשבה משני כיוונים - מצד המימסדים ומצדם של מורים אקטיביסטים.
נדמה היה שהממסדים הפנימו בזכות השביתה את ההבנה כי יש למורים מה לומר וכי נכון וראוי לתת להם מקום. יולי תמיר הבטיחה להקשיב ורן ארז גילה נכונות לשלב. ציבור המחנכים שפשף עיניים בבחינת ההיינו כחולמים? בפועל נראה שכן - מדובר באשליה בלבד. ההקשבה המובטחת של תמיר מיתרגמת למיני מושבי עיון נעדרי הבנייה, מיסוד או ארגון. והשילוב של ארז רודד עד שלא נודע כי בא אל קרבו. הפער בין ההבטחות של ארז ליישומן מטריד הרבה יותר. ארגון המורים אמנם פנה למורים להצטרף ל"סדנאות עבודה לקראת גיבוש רפורמה מוסכמת בחינוך העל יסודי". לכאורה הליכה בכיוון הנכון. אך עיון בהזמנה מגלה שמדובר על הזמנת המורים לבחור מבין כשלושים סדנאות שכל אחת מהן מופקדת רק על נגזרת נושאית צרה של הרפורמה. המורים אמנם מוזמנים להתבטא אבל אך ורק בתת נושא קטן וספציפי. האינטגרציה בין תתי הנושאים והחשיבה המערכתית יתבצעו על ידי מנהיגי הארגון. אגב ההזמנה לא נשלחה לכלל המורים אלא רק לפעילי הארגון,היא לא הופצה ישירות למורים אלא נשלחה לנציגים האיזורים והועלתה לאתר האינטרנט של הארגון. ההרשמה מתבצעת דרך מזכיר הסניף האיזורי ולא באיזשהו ערוץ ישיר. כתוצאה מכך מורים רבים איתם שוחחתי לא ידעו כלל על קיומה. העובדה שבימי השביתה ידע הארגון לתקשר עם כלל המורים באמצעות אס.אם.אסים ושאר טכנולוגיות דרכי ההפצה מעלה את החשד שלאף אחד אין רצון או כוונה לקיים באמת מעורבות ושותפות.

במהלך השביתה התבלטו ועלו קבוצות ומנהיגות מורית אקטיביסטית. קבוצה ירושלמית , קבוצה ממודיעין, מורים מחוף כרמל – הם הדוגמאות הבולטות של ההתעוררות הזו. קבוצות אלה גילו מעורבות ופעלתנות וכבר משלביו הראשונים של המאבק התחייבו להתמיד בו גם לאחר סיומה של השביתה. מרבית המורים אמנם נשטפו לתוך סערת ההשלמות והבגרויות אבל עדיין פועמות מספר התארגנויות מורים המנסות להנכיח ולבסס את קולם. התארגנויות אלה מתעצבות תוך כדי תנועה ומגששות את דרכן במספר ערוצי פעולה – הקמת קב' מורים מוסדיות להשפעה פנים בית ספרית ; הקמת צוותי חשיבה להשפעה על דיוני הרפורמה ; חבירה לכוחות אופזיציונרים בתוך ארגון המורים להשפעה על דרכו ; ייסוד תנועה פוליטית בעלת מכוונות חינוכית ואוריאנטציה מפלגתית ועוד ועוד. (ראו לדוגמא אתר מורים דרך). מורים אקטיביסטים אלה פועלים בתנאים קשים. הם פועלים כנגד המימסדים של בתי הספר, משרד החינוך וארגוני המורים, הם נעדרים משאבים ארגוניים ותקציביים ובעיקר עליהם לפעול במקביל למלאכת ההוראה הסדירה והתובענית. היכולת של התארגנויות אלה להפוך לגורם משמעותי ובר קיימא תלוייה איפוא בהתגייסות ובתמיכה של אישים, תנועות וארגונים. רשתות חינוכיות, מוסדות להכשרת מורים, תנועות חינוכיות ופוליטיות – אלה יכולים לאמץ את ההתארגנויות ולסייע למחולליהן להתגבר על שלל המכשלות והמשוכות. אך באלו אין די, על מובילי ההתארגנויות להשכיל למקד את המשאבים המוגבלים לערוץ פעולה מוסכם ולשיתוף פעולה ביניהם. נדמה לי שכיוון בעל חשיבות גדולה ובעל פוטנציאל השפעה רב הינו לעורר רפורמה יסודית בארגוני המורים. דווקא ההכרה במרכזיותם ובהיותם פלטפורמה טבעית להגברת קולם של המורים מחייבת להגדיל את השקיפות, המעורבות והשותפות בקרבם. מיקוד הפעילות לכיוון זה תייצר סדר יום ברור ומובנה שעיקרו היבחרות לוועדי מורים בתוך בתי הספר ואחר כך גם לתפקידים בנציגות האיזורית והארצית ; לימוד יסודי של מבנה הפעולה ושל תקנוני הארגונים ; יצירת קואליציות ושיתופי פעולה ועוד.
כך בעוד המימסדים עלולים לעורר בקרב המורים ייאוש ולעודדם לשוב ולהסתגר בין כתלי תלמידיהם, המורים האקטיביסטים מספקים איזשהו ניצוץ של תקווה למהלך של השבת מערכת החינוך למוריה . מהלך זה תלוי במיקוד ערוצי הפעולה ובשילוב ידיים בין כל אלה הכמהים להחליף במערכת החינוך את האווירה ה'שוקית'-הישגית בהוויה של לימוד משמעותי ושל מפגש מחנך.


ניר מיכאלי הוא ראש החוג לחינוך במכללת סמינר הקיבוצים ומורה במכון "כרם".

המשבר האזרחי

הטיעון נגד דמוקרטיה היה ועודנו פשוט: כאשר אדם חולה, והוא רוצה להבריא, הוא ילך אל הרופא, כאשר אדם רוצה בנעליים הוא ילך אל הסנדלר, כך, כאשר אדם רוצה בשלטון טוב, הוא ילך אל המומחה לשלטון. הוא יחפש את המנהיג החכם – את המלך הפילוסוף. אמנם אף אדם מודרני לא ידבר על "מלך בחסד האל", מעטים יטענו כי ישנם אנשים שנולדו לשלוט או קיבלו השראה מלמעלה, אבל הדרישה עצמה - תנו לנו אנשים מעולים, מנהיגים שינהלו אותנו, הקימו לנו ממשלת מומחים, שכן שאנחנו עייפנו מלנסות לשלוט על גורלנו - מתחזקת והולכת בציבוריות הישראלית.
היא באה לידי ביטוי בכמיהה ל"מנהיגות" – בכל מקום צצות מדרשות למנהיגות, נכתבות תוכניות לימודים לבתי הספר שעוסקות בה, נכתבים ספרים עליה, מדברים כל העת על משבר המנהיגות. זאת לצד השתיקה הרועמת לגבי האזרח ומשבר האזרחות.

ביטוי אחר לירידת האתוס האזרחי הוא שהמילה פוליטיקה עצמה הפכה למילת גנאי, והיא הרי אמורה להיות חובתו של כל אזרח להשפיע. הפוליטיקה הפכה מויכוח עקרוני בכיכר העיר לעיסוק אישי וצהוב במנהיגים. לכן במקום שהאזרח יעסוק בפוליטיקה "המכוערת" טוב לו שישב בד' אמותיו ויבקש לו מנהלים שיארגנו את חייו.
ביטוי נוסף נמצא בהערצה ההולכת וגוברת בארץ לסינגפור, הנתפסת כמודל החינוכי והכלכלי המושלם, מודל טוב יותר אפילו מארה"ב; כך למשל שרת החינוך מתלהבת מהחינוך בסינגפור, וגם הח"כ אבישי ברוורמן קורא להדמות אליהם כי הם יודעים לנהל. אנחנו כמהים לסדר, לכך שמישהו יסדיר את עניינינו בשבילנו ולכן מוכנים ללמוד ממדינה שהיא דיקטטורית לחלוטין.

גם הפניה של ארגונים לשינוי חברתי למערכת המשפט במקום למאבקים ברחוב מחזקת (לא בכוונה יש להניח) את האתוס האנטי-דמוקרטי. השופטים נתפסים לעתים לא כבעלי תפקיד במערכת שאת תפקידיה מגדיר החוק הנקבע על ידי האזרחים אלא כמומחים אוביקטיבים לכל דבר. תפיסה זו מודגמת בדרישה הנרחבת לועדות בראשות שופט.

הניהול המקצועי חודר יותר ויותר למערכת הפוליטית. את הקו האידיאולוגי החליפה מערכת יחסי הציבור המקצועית. חברות יחסי ציבור הן שקובעות למפלגות את המצע שלהן. גם בארגונים יציגים נוספים מקומם של עורכי הדין ושל אנשי יחסי הציבור הוא מרכזי עד כדי קביעת המדיניות (אני נתקלתי בתופעה זו בהתאחדות הסטודנטים). גם את הגידול האדיר במספר הועדות הקרואות שמחליפות את המועצות המקומיות הנבחרות ניתן לקשר למהלך זה, וכמובן השיא הוא כוחו האדיר של משרד האוצר שכולו מורכב מ"מומחים" צעירים וחכמים היודעים את האמת הכלכלית – מלכים פילוסופים של ממש.

חירות ואינטרס
אבל, ישאל השואל, מה כל כך רע בדרישה הזו לניהול? וכי אין זה הגיוני לדרוש הנהגה ראויה, וכי אין צדק בטענה כי כלכלה או משפט או חקיקה הם עסק למומחים? אחרי הכל הציבור אינו מבין מספיק על מנת לנהל מדיניות.

התשובה לכך היא כפולה: ראשית הנחת היסוד לפיה קיימים "מלכים פילוסופים" כלומר אנשים שיכולים לדאוג לרווחת כולם כמומחים נייטרליים היא הנחה בטלה. היא הנחה בטלה לא בשל הטענה השחוקה כי "אין אמת" אלא מכיוון שאין אדם שיכול לנתק את עצמו לחלוטין מהאינטרסים שלו ושל סביבתו ולהתחשב ברווחת כולם. אין אדם שיכול לראות את המציאות מעיניו של מי שחי במציאות שונה מאוד מזו שלו. כלומר פקיד אוצר צדיק ככל שיהיה לא יבין לעולם מה פירוש לחיות כאם חד הורית המשתכרת שכר מינימום. לכן בעוד לרופא המטפל בחולה יש אינטרס הזהה לזה של החולה (גם זה לא נכון אבל נניח שכך הוא הדבר) למומחה המדיני יש תמיד אינטרס השונה מזה של הכלל – האינטרס הפרטי והאינטרס המעמדי שלו. הללו גם כאשר הם אינם מופעלים במודע פועלים תמיד בתת-מודע. יש לזכור כי גם כאשר חוק מוחל על כלל האזרחים באופן שווה הוא יכול להשפיע על אזרחים שונים באופנים שונים, ובעיקר יש לזכור כי כדברי הלורד אקטון: "כוח משחית וכוח מוחלט משחית באופן מוחלט". לכן יש לפצל את הכוח על פני כמה שיותר בני אדם ומוסדות.
הנקודה השניה היא ערכית. התפיסה המוסרית שעומדת בבסיס הדמוקרטיה היא תפיסת הנאורות הקובעת כי חירות האדם וכבודו פירושם היותו מחוקק לעצמו. כלומר האדם חופשי רק כאשר הוא שותף בקביעת החוקים על פי הם הוא חי. לכן חירות אינה רק שלטון החוק – כלומר הקביעה כי החוק עליון גם על השליט וכי החוק חל על כולם במידה שווה. חירות היא גם הזכות לשנות את החוק (עבור כולם כמובן).

מי הם "אויבי" העם? או "כרוניקה של מוות ידוע מראש"
מדוע, אם כן, האתוס הדמוקרטי נשחק בארץ, עד כדי כך שהקריאה לניהול ולצמצום הדמוקרטיה באה לא מהשוליים של הימין או השמאל, אלא מכל הכיוונים אפילו מראשי המפלגה הרואה בעצמה מפלגה סוציאל-דמוקרטית? אני אייחס זאת לכמה התפתחויות גדולות שקורות בארץ במקביל. האחת היא הזליגה של ערכי הכיבוש לתוך מערכת השיח הישראלית. השניה היא עליית האתוס הניאו-שמרני. השלישית היא חוסר היציבות של השלטון בארץ שגורם לחוסר איזון בין נבחרי הציבור למשרתי הציבור. האחרונה היא השפעת הגלובליזציה התאגידית.

לפני כמה שנים במהלך סיור לימודי בשטחים דיברתי עם חבר בוגר החינוך הדתי לאומי. ניסיתי להבין מהו החזון שלו לגבי השטחים. הוא טען שהוא רוצה דמוקרטיה יהודית בכל ארץ ישראל השלמה. כאשר שאלתי אותו למה הוא מתכוון, הוא ענה כי דמוקרטיה אינה דורשת כי לכולם תהיה זכות הצבעה. מספיק שהחוקים יהיו שווים לכולם ושהערבים יוכלו לפנות לבתי המשפט (אך לא יוכלו להיות שופטים) ובודאי שהיהודים שהם רחמנים בני רחמנים יעניקו להם חוקים טובים ומשפט צדק. אני נחרדתי מתשובתו, אבל חשבתי לתומי שזה נובע מכך שהוא למד בבית הספר אצל רב קיצוני במיוחד. כיום תפיסה זו אינה כל כך נדירה ביחס לערבים וקל להבין כיצד אפשר להחיל אותה גם על עניים למשל.
מאוחר יותר ראיתי שזוהי בדיוק טענתו של פרידריך פון האייק, אבי הניאו-שמרנות, בספרוThe Constituation of Liberty. חירות וליברליזם אינם מכילים לדעתו את הזכות להשתתף בשלטון. לזכותו (כפילוסוף רציני) יאמר שהוא לא הרהיב עוז לאמר שזוהי דמוקרטיה. הוא פשוט טען כי הדמוקרטיה אינה ערך לכשעצמו. לדעתו ברור ששופטים יכולים לשפוט באופן נטול פניות ועל כן אין כל חשיבות לשאלה מי מפרש את החוק ומי יקבע אותו. לכן יש לעסוק רק בשאלת הגבלת הריבון (שאלה חשובה גם לדעתי) ולא בזהות הריבון.
התפיסה הניאו-שמרנית פגעה בכמה מרכיבים חשובים נוספים של הדמוקרטיה: זכות ההתארגנות, זכות ההפגנה וזכות השביתה. גם כאן לא נאמרו הדברים בגלוי מעולם, אבל זכויות אלה הולכות ונשחקות גם בדעת הקהל וגם באמצעות פעילויות של השלטון. דומני שאין צורך להראות כיצד התארגנויות עובדים ושביתות נתפסות כפחות ופחות לגיטימיות. הפגנות עדיין נתפסות על ידי הציבור כלגיטימיות אבל כחסרות השפעה. לצד זאת ניתן לראות כיצד השלטון הישראלי פעל גם באופן ישיר לפגיעה בזכות ההפגנה למשל באופן שבו האלימות משטרתית כנגד מפגינים גוברת.
הבעיה המרכזית, כאמור, היא כיצד להגביל את כוחו של השלטון מלפעול באופן שרירותי. הדרך לעשות זאת היא באמצעות ביזור הריבונות ובקרתה אותה. זה קורה, כאשר מעניקים לציבור אפשרות למחות ולשנות מדיניות למשל על ידי הפגנות ושביתות, וכאשר מאזנים בין נציגיו הנבחרים של הציבור ובין משרתי הציבור המומחים. זהו העיקרון שאמור לפעול בארץ: מצד אחד הריבון הוא כל הציבור ומצד שני ריבון זה מוגבל על ידי מערכת המשפט ומערכת שירות המדינה. כך המערכות הנבחרות (כנסת וממשלה) מצויות באיזון עם המערכות של המומחים (בתי המשפט, משרדי הממשלה). הבעיה היא שאיזון זה בארץ מתערער והולך.
כאן אנחנו מגיעים למגמה השלישית שהוזכרה. מצד אחד בחירות תכופות המחלישות מאוד את יכולת הפעולה של נבחרי הציבור בשל קוצר הזמן בו הם מצויים בתפקידם; בעוד שר מתחלף פעם בשנתיים שלוש, במקרה הטוב, בכירים במשרד יכולים להשאר שנים. כמו כן, כפי שכתבתי למעלה מערכות מקצועיות שאינן קשורות למערך עובדי המדינה משפיעות מאוד על החלטות הדרג הנבחר. מן הצד השני שרים מתערבים עוד ועוד בעבודת הדרג המקצועי, גדל מספר המינויים הפוליטיים וחלה פוליטיזציה של משרדי המדינה. בעיה נוספת היא שחברי הכנסת רבים כבר לא חברים במפלגות בעלות מנגנונים מפלגתיים שנבחרים על ידי הציבור וגם במפלגות כמו מפלגת העבודה להם יש עדיין חברים רבים השטח הולך ונחלש. אי לכך גם המרכיב היצוגי של המערכת נחלש והולך.

התפתחות זו היא גלויה ומסוכנת יותר בתחום המשפט ובמיוחד בבג"ץ. מצד אחד כוחו של בג"ץ הולך וגדל לא רק בשל הדוקטרינה לפיה הכל שפיט (למעשה אני לא יודע עד כמה היא מיושמת בשטח) אלא בעיקר משום שהציבור, המיואש ממאבקים חברתיים ברחוב ובאמצעות הכנסת והמחפש הכרעה "אוביקטיבית", מגלגל בעיות רבות מדי לפתחו של בג"ץ. מן הצד השני התעסקותו של בג"ץ בשאלות רבות ורחבות יותר גוררת כלפיו שנאה והתנגדות הן מצד חלקים גדלים והולכים בציבור שהוא אינו מייצג והן מצד הפוליטיקאים אותם הוא מגביל. מצב זה מביא לתגובה סותרת. מצד אחד שאיפה ליותר מקצועיות, רצון לממשלת מומחים וכד'. ומצד שני דרישה לפוליטיזציה של בג"ץ והכפפתו לדרג הפוליטי. משני הכיוונים הדמוקרטיה הליברלית יוצאת ניזוקה.
התפתחות נוספת היא הגלובליזציה ובעיקר האופן בו תאגידי ענק משתלטים על יותר חלקים בשוק ומשפיעים יותר ויותר על חיינו האזרחים. בניגוד למדינה, שהיא אמנם ממסד חזק אבל יש לנו בכל זאת זכות ואפשרות להשפיע עליה, התאגידים הם ממסדים פרטיים ורחוקים, שאין לנו כאזרחים יכולת להשפיע עליהם. אחת התגובות הנפוצות למצב זה היא הדחקה והמנעות מפעולה. יתרה מזו הצלחתם המתוקשרת של התאגידים ושל מספר אוליגרכים גדולים לעומת כישלונה של המדינה כביכול עוזרים לחזק את האתוס של שלטון הטובים ביותר – המצליחים, החכמים והנדיבים שאולי יבואו להציל את המדינה מכישלונותיה. מובן שהתיחסות זו מתעלמת מהמציאות האפורה שאפשרה את עלייתם של כוחות אלה אולם זהו בדיוק כוחה של ההסתכלות הרומנטית על ההצלחה שמצליחה לפרק את האתוס הדמוקרטי.

אפילוג עם תקווה
המצב הזה הוא בהחלט מדאיג אולם אין למהר ולהתיאש. נדמה שבמסגרת המאבקים של העת האחרונה מסתמנת התעוררות של אתוס דמוקרטי. במאבקי הסטודנטים והמורים ניתן היה לראות אזרחים ששבתו ויצאו אל הרחוב, ערכו הפגנות ברחוב, ערכו שיעורים ברחוב, ערכו הרצאות ברחוב ועסקו בדיון פומבי משמעותי. השאלה היא האם התארגנויות אלה שבאו מהציבור, מההמון, יוכלו להחזיק מעמד גם אחרי השביתות? האם הן תוכלנה להוות בסיס לדמוקרטיה אמיתית? במידה רבה זו פעולה כנגד כוחות גדולים. זה מאיים על הארגונים היציגים, זה מאיים על הפוליטקאים המקצועיים, זה מאיים על הפקידים ובעיקר פקידי האוצר שרוצים לנהל וזה מאיים על התאגידים הגדולים. הם מעדיפים שההתארגנויות הללו יעסקו בצדקה. אבל זה אולי הסיכוי היחיד של מדינת ישראל לחזור לדרך המלך של הדמוקרטיה.

יואב רובין הוא סטודנט לתואר שני בתוכנית אישית במדעי הרוח, חבר קהילה בבית ישראל וחבר יסו"ד.

המצב הקיים:
על פי המצב הנוכחי הקיים בישראל, זכותה (לא חובתה) של כל רשות מקומית להגדיר את היקף שירותי רפואת השיניים לתלמידים בתחומה: "סל בסיסי", "סל מקיף", או לא כלום. בפועל, כ- 25% בלבד מתלמידי המדינה נהנים משירות כלשהו. אין בישראל שירות רפואת שיניים ממלכתי לקבוצות גיל אחרות, למעט שירותים מצומצמים לקבוצות חולים מוגדרות ומצומצמות (לדוגמא השתתפות המדינה במחצית עלות טיפולי שיניים לחולים אונקולוגיים הנמצאים לפני טיפול כימותרפי/קרינתי והשתתפות מלאה אחרי הטיפול).

תקציב:
כ- 10% מההוצאה הלאומית על שירותי בריאות בישראל (מעל 4 מיליארד ₪ ) הינו על רפואת שיניים. 95% מסכום זה מוצא מכיסם הפרטי של אזרחי המדינה. לאור נתון זה, העובדה כי קיים פער עצום בין הוצאות העשירונים העליונים על רפואת שיניים בהשוואה לתחתונים (כמעט פי 2.5) אינה מפתיעה. מרבית השכבות החלשות אינן יכולות לשאת בעלויות הגבוהות של שירותי רפואת השיניים הפרטיים.

ניתן לשער (ואף לקוות), שלו השירות היה ממלכתי, אפשר היה לפקח על המחירים (בדומה לרפואה הכללית); להבטיח שהשירות יהיה בהישג יד לכל ואף להשפיע על תוכנו של השירות: הדגשת רפואה מונעת, החוסכת כסף וסבל בעתיד ומקדמת את בריאות הפרט והציבור.

דוגמת תחנות "טיפת חלב":
ב'טיפות החלב' השירות הינו ממלכתי ומיועד לכלל התושבים אך איננו כולל (ברמת החובה) בריאות שיניים. במחקר בקרב תינוקות יהודים בירושלים מצאנו 15.3% עם "עששת של הגיל הרך". במחקר בקרב תינוקות בדואים בסביבות ירושלים מצאנו 18% "עששת של הגיל הרך". כן נמצא קשר לגודל המשפחה: במשפחות גדולות קיים סיכון גדול פי עשרה לעששת בגיל הרך.
מכלל התינוקות שמגיעים לטיפול שיניים תחת הרדמה כללית בבי"ח הדסה ירושלים אצל 84.2% הסיבה היא עששת, אותה ניתן היה למנוע. הגיל הממוצע של התינוקות הנ"ל הוא 4.4 שנים. הרדמה כללית נמשכת בממוצע 2.7 שעות ועלותה הגיעה עד לעשרות אלפי שקלים. ברור, אם כן, כי תחנות 'טיפת חלב' היו יכולות להוות נקודת התחלה אידיאלית לקידום בריאות השיניים.

סיכום:
ברור לכל, כי חלק גדול מהאוכלוסייה בישראל אינו יכול לעמוד בעלות טיפולי רפואת שיניים ולכן פשוט נמנע מטיפול. ידוע לכל איש העוסק ברפואה, כי בריאות הינה מושג הכולל גם את בריאות הפה והשיניים.
תמוה הדבר, ואף אינו עולה על הדעת, כיצד ממשלת ישראל מצאה לנכון להתעלם מחלק שלם בגוף האדם: הפה והשיניים, וכיצד מצאה לנכון להשאיר את טיפולי השיניים בגדר "זכות" בלבד לרשויות המקומיות, במכלול חובותיה כלפי התושבים. תפיסה זו נראית בעליל כבלתי מוסרית, לא צודקת ואף לא חוקתית.
הטיעון המועלה לעתים, כי מחלות הפה והשיניים אינן מסכנות חיים הוא מוטעה. ניתן למות ממחלות פה לא מטופלות ואף היו דברים מעולם (רק לאחרונה דווחו שני מקרים בארה"ב). כמו כן, גם מרבית המחלות האחרות הכלולות בסל הבריאות אינן מסכנות חיים. ולבסוף: מדינה שאימצה את העקרונות הנאורים של "חוק ביטוח בריאות ממלכתי" איננה אמורה להגביל את דאגתה למניעת מוות - כי אם לקידום הבריאות הכללית.

פרופ' הרולד סגן-כהן
המחלקה לרפואת שיניים קהילתית, הפקולטה לרפואת שיניים של האוניברסיטה העברית והדסה, ירושלים.

חלק מהבעיות בפתרונות שהוצעו אחוז בעובדה שהם מבוססים על סגרגציה של מערכת החינוך הקיימת, הסגרגטיבית ממילא. זהו צעד שמרני בעליל, ויש להניח שמציאות שהוא יוצר היא הצעד החינוכי המשמעותי ביותר.
המטה השיתופי בתנועה הקיבוצית ניצב בפני אתגר, להציב מחדש חלופה משמעותית תחת הכותרת 'חינוך קיבוצי'.

כל זה בתוך מערכת חינוך משותפת לקיבוצים מתפרקים מפורקים ושיתופיים. מערכת חינוך שחלק גדול ממנה גם בצד התלמידים וגם בצד המורים כבר אינו חבר קיבוץ אלא בא מהעיר ליד או מההרחבה הקהילתית. דווקא בזכות תמונה מורכבת זו יש טעם נוסף לשאלה על מהותו של חינוך קיבוצי', ומה יחסו לחינוך סוציאליסטי?
כדי לענות על שאלה זו יש לשים אותה בהקשר הרחב שלה.
השאלה הזו הרי הטרידה מחנכים משכבר הדורות, וגם את מחנכי, עוד בימים בהם אני הייתי בצד של התלמידים. בשנות השמונים במערכת החינוך הקיבוצית הפורמאלית והבלתי פורמאלית התלבטו כיצד ל'חנך לקיבוץ'. כבר התברר שאוירת החצר הקיבוצית אינה מספיקה, וטיולים וכנסים אינם נותנים את המענה הדרוש. בית הספר בו אני למדתי התמודד עם אתגר זה בדרך אחת, אחרים בדרכים אחרות, כולן נפלו באותו כשל. בכל הניסיונות מה שהודגש באופן כזה או אחר היה הפרטיקולריות של הקיבוצים.

כשל חינוכי זה אינו מקרי וקשור בתהליכים אחרים שאפיינו את התנועה הקיבוצית בשנות השמונים, סופם כך נדמה בהפיכת קיבוצים לפרוייקט נדלן. אך גם בלי קשר לשאלה הרחבה הנסיונות נכשלו בדיוק משום שהן הפנימו לתוכן את הבעיה המרכזית של התנועה הקיבוצית - הפרטיקולריות וכך הן הפכו את התהליך החינוכי עצמו ללא רלוונטי. הרי אם ממילא מדובר בחינוך למשהו פרטיקולרי, שממילא אני כנער לא בחרתי בו, מה ענייני בייחודה של הדמוקרטיה הקיבוצית והאפשרויות שהיא פותחת בפני החבר, או סוגיות אחרות הנטועות עמוק במרקם החיים הקיבוצי המיוחד. הדשא והעננים, אני מודה, נראו מושכים הרבה יותר, ולא רק כאפשרות תיאורטית...

אותה שאלה עומדת היום חריפה עוד יותר בפני חברי הקיבוצים השיתופיים. הרי לחינוך קיבוצי אין משמעות מלבד חינוך לקיבוץ שיתופי, השאר, יכונה בשם כזה או אחר, מבקש ממילא להיטמע לתוך הישובים והשכונות הקהילתיות, כולל במערכת החינוך שלו.
טענתי שהכשל שהכרתי עוד כתלמיד, מלמד על הכיוון אותו צריך לאמץ עכשיו. אם הכשל היה בניסיון 'לחנך לקיבוץ' על ידי הדגשת המאפיינים הפרטיקולרים שלו, הרי שהתשובה נתונה במהלך ההפוך - הכנסת השאלות החברתיות של מדינת ישראל כגרעין החינוך הערכי בבית הספר. שאלות חברתיות- כלומר תהליכי ההפרטה, חלוקה מחדש של העושר החברתי במדינת ישראל, פערים גדלים תוך ריסוק מעמד הביניים וכו' אותן שאלות המטרידות כל סוציאליסט בישראל ובכלל.
לכן ניתן לטעון שהכיוון לחינוך הקיבוצי הוא הפיכתו לחינוך סוציאליסטי כללי. ומה שנכון בחינוך הקיבוצי נכון בכל מסגרת המבקשת לעגן בתוכה ערכים סוציאליסטים.

שאלות אלו הנוגעות בהתנהלות כלכלת השוק, בישראל ובכלל, שנראו בעבר מעט רחוקות וזרות, ולעיתים אף ממש לא מובנות, הרי שהיום, הן נמצאות בכל מקום. אחד ההישגים של המדיניות השמרנית של העשורים האחרונים, היה הנחתן של שאלות אלה לפתחם של בתים רבים בישראל, גם כאלו שבעבר היו משוחררים מההתמודדות איתן. הצבתן של סוגיות כואבות אלו לדיון בין המורים [מורות בעיקר], לבין תלמידיהן, יעלה שאלות קשות, על הפערים בין התלמידים, על יחס הקיבוץ לשאלות אלו כפי שהן מופיעות בחברה הישראלית ועוד. שאלות שגם אם למורה לא תהיה תשובת בית ספר עליהן, ואולי דווקא בזכות כך, יהוו כר פורה לשיחה אמיתית בכיתה. דווקא בחיבור של הקיבוץ מחדש לחברה הישראלית מצויה הצדקת קיומו, הראשונית. דווקא בהצבתם המשותפת של המורה והתלמיד אל מול החברה, ניתן תוקף מחודש למעשה החינוך ההדדי.

אחד הכיוונים המאפיינים בתי ספר שונים, רבים מהם קיבוציים, היא להפקיד תחום זה בידיהם האמונות של חברי תנועות הבוגרים השונות. אלו באים מעבירים סמינרים שונים, [מעולים לרוב], מכינים למסע לפולין ועוד פעילויות חשובות. המאפיין את כולן שהן מותירות את המחנך [ת] בצד. מותירים אותה מחוץ לשיחה זו עם תלמידיה. היא צריכה להשגיח על התלמידים שיתנהגו יפה כשמישהו אחר מחנך אותם. בעיה זו המשותפת לכל מערכת החינוך בארץ, קובעת מידה רבה של עקרות לכל הפעולה. רק מה שניתן להטמיעו ביום יום הבית ספרי, בחדר המורים יכנס כמשמעותי לתוך סדר היום החינוכי. מעבר לכך מוותרים ומקפחים בכך את כל ציבור המורים ההופך ללא רלוונטי לפעולה החינוכית.
אם כן התשובה היחידה היא הכנסת המחנכים, אל תוך ליבו של תהליך חינוכי שיבקר את התהליכים בחברה הישראלית, ויעלה את השאלות הערכיות הנגזרות מהן.
המאפיין של חינוך קיבוצי, צריך אם כן להיות כמו זה של החינוך הסוציאליסטי התמודדות ביקורתית עם החברה. התמודדות ביקורתית זו דווקא בשעה שהתשובות אינן ידועות בבטחון לאף אחד מהמשתתפים בשיחה היא בעלת פוטנציאל חינוכי אדיר.

העובדה שהמחנה הסוציאליסטי מפולג היום, ולא ניתן לאתר מנהיג ברור ואף לא מפלגה הנושאת איתה את המסר, הוא בעייתנו הפוליטית. מבחינה חינוכית זהו יתרון גדול. מבוכתו של המחנך בתור אדם פוליטי, היא הזדמנות חינוכית. ההתלבטות בין אופציות הפעולה השונות, כדי לקדם את ערכינו, היא כר מושלם לשיחה חינוכית. העובדה כי זה מגדיל את התעוזה הנדרשת מהמחנך, כשהוא מתייצב מול התלמידים, רק תהפוך אותו למחנך טוב יותר, ותעזור לו לקבל את אמון תלמידיו, בכנותו באמונתו בשאלות שהוא מציג להם, ולו עצמו.

יותר מכך עשייה כזו מטיבה שהיא תעורר שאלות קשות, השותפים הטבעיים להתלבטות, הם העמיתים בחדר המורים. שיחה כזו בין המורים תעזור להפוך את הקלישאות השחוקות של 'החינוך לערכים', לכלל תוכן עמוק ומהותי של המעשה החינוכי.

לבסוף, כדי שלא יתקבל הרושם המטעה שמדובר כאן בקריאה לאתגר שהוא למעשה רחוק מהמציאות ובלתי ניתן ליישום, אציין שהדברים נכתבים כאן על בסיס של נסיון בהפעלת תוכנית נבחר"ת העושה בדיוק את המתואר, בבתי ספר שונים ומגוונים בחברה הישראלית, כבר כמעט עשור. כלקח מרכזי של התוכנית ניתן לטעון שניתן להעביר תכנים אלו בכל בית ספר, באופן מהנה ומאתגר וכן שההתמודדות עם תכנים קשים אלו מהווה חוויה בונה ומעצבת עבור המחנכים והתלמידים. יותר מכך השיחה שנבנית בכיתה, משפיעה גם הרבה מעבר לתחומי השיעור או המפגש ותכניהם הקונקרטים. בזכות המקום השווה בו עומדים התלמיד והמורה אל מול החברה הישראלית, בזכות היותה שיחה הדדית על בסיס שווה ומשתף.

רן רביב
חבר קיבוץ תמוז
ומרכז של תוכנית נבחר"ת - נוער בונה חברה אחרת.
[גירסא ערוכה של מאמר זה הופיעה באתר שווים של הזרם השיתופי]

בימים אלה ירד המסך על סאגה ארוכה, כאשר היועץ המשפטי לממשלה החליט שלא לתת ארכה נוספת להוצאת כלובי הדגים מים סוף. מבלי להיכנס לשאלה האם הכלובים מזהמים את הים (הם לא) או שמא אינטרסים זרים השפיעו על המאבק (הם כן), הרי שהתנהלות עמותת "צלול" (הארגון שהוביל את המאבק נגד חוות הדגים) והתנהלות ממשלת ישראל פותרת בעיה אחת על-ידי יצירת בעיה שניה (לשם גילוי נאות נציין שהכותב הוא חבר קיבוץ יטבתה, המחזיק 20% מחברת 'ערדג' ומשמש כדירקטור בחברה).
כלובי הדגים הוקמו בסיוע משרדי הממשלה, הן בכסף והן במחקר ופיתוח, ועל ידי הסוכנות וגופים ציוניים נוספים. בזמן הקמתם לא עלתה כלל סוגית זיהום מי המפרץ. והנה – שנים אחרי תחילת הפעילות החליט מי שהחליט שהכלובים מסכנים את השונית. ממשלת ישראל קבעה כי על הכלובים לצאת מהמים בתוך שלוש שנים. על פיצוי לחקלאים לא דובר. ליתר דיוק, הממשלה החליטה לסייע לחקלאים "באמצעים הקיימים" ובלי לפרוץ את מסגרת התקציב. זה הספיק למימון חלקי למתקן-מחקר אחד, שיחפש פתרונות חלופיים לכלובי הדגים שבים. התוצאות, אם יהיו כאלה, יגיעו הרבה אחרי שאחרון הכלובים יוּצא מן המים. על יצירת מקומות עבודה חדשים לעובדים לא דובר. כך סתם – לסגור וללכת הביתה. את עמותת צלול, ואת אלו שהפגינו מול מסעדות המגישות דניס בת"א, לא הטריד גורל העובדים בחוות, גורלם של קיבוצי הערבה והקושי במציאת מקומות עבודה בערבה הדרומית.

2. הפסקת פיטום האווזים

באמצע שנת 2006 קבעה ועדת החינוך של הכנסת (האחראית על חוק צער בעלי חיים) כי פיטום האווזים יפסק לאלתר. אין חולק על כך שפיטום אווזים, לצורך הגדלת הכבד שלהם לממדים מפלצתיים, הוא אכזריות שאינה ראויה. ברם, גם במקרה זה – הוחלפה ההתאכזרות לבעלי החיים בהתאכזרות לחקלאים.
ענף הפטם הוקם בסיוע ובעידוד של הממשלה, בהדרכה ובמענקים. המדינה נהנתה ממטבע החוץ הרב שנכנס (היות ורוב כבדי האווז שווקו לאירופה). הפסקת הפיטום היתה במקומה, אך איש לא חשב שיש צורך לסייע לכ-400 משפחות שמצאו עצמן בוקר אחד חסרות תעסוקה. ועדת החינוך של הכנסת דווקא דרשה מהאוצר לדון עם החקלאים על פיצוי, אך ספק אם מישהו שם האמין שהאוצר ירים את הכפפה. האוצר, מגובה בעמותות כמו "אנינומוס" ו"אדם טבע ודין", השיב ששלוש שנים שניתנו לחקלאים להתארגן, מאז הפסיקה הראשונה של בג"ץ ב-2003, הן די והותר. פקידי האוצר לא ידעו לומר מה צריכים היו מפטמי-האווזים (רובם ככולם תושבי הפריפריה) לעשות באותן שלוש שנים.

3. ייקור המים המוּשָבים

כל אזרח בישראל תורם מדי יום ביומו ליצירת מים מזוהמים. מים אלה זורמים למתקני טיהור, ולאחר טיפול משמשים כמים לחקלאות. החקלאים נהנים ממים זולים יחסית, ואילו אזרחי ישראל נהנים מחסכון גדול בעלות הטיפול במים. אלמלא היו המים משמשים לחקלאות היה צורך להתקין מתקני טיהור גדולים ויקרים בהרבה, ולהשקיע אנרגיה רבה בהולכת המים למקומות איגום. לאחרונה קבע משרד הבריאות כי יש צורך בטיהור נוסף של המים המושבים, ותיקן תקנות בעניין. נותרה רק השאלה מי אמור לשלם בעבור תוספת הסינון, שמוערכת בכ15 אגורות לקוב. אפשר היה לגלגל את העלות על המזהמים – כלל אזרחי ישראל – באמצעות אגרת ביוב (היטל אשר היה יוצר מוטיבציה להקטנת השימוש במים, כלומר: להקטנת כמות המים המזוהמים). משרד האוצר החליט להטיל את העלות הנוספת על המשתמשים, קרי – החקלאים, בטענה שממילא הם מקבלים מים זולים. ומניין ישלמו החקלאים את הגידול בכ-40% מעלות המים? מן הרווחים העצומים שלהם? ארגוני הירוקים מברכים, כמובן, על הקטנת הזיהום הסביבתי. הרבה פחות תשומת לב מוקדשת לסכנה שבצמצום השטחים הפתוחים בישראל, אם לא יוכלו החקלאים להמשיך לעבד את האדמה...

4. הרפורמה במשק החלב

עד עתה ראינו כיצד נדרשים החקלאים לשאת במלוא הנטל הכלכלי של ההגנה על איכות הסביבה. אבל מסתבר שהמדינה יודעת גם לעשות את הדברים אחרת. הרפורמה במשק החלב, שמסתימת השנה לאחר שמונה שנים, היא דוגמא לטיפול מערכתי בבעית איכות סביבה חמורה במגזר החקלאי שלא על גב החקלאים לבדם.
לרפורמה במשק החלב היו שתי מטרות. הראשונה היתה התיעלות בענף החלב על-ידי צמצום מספר הרפתות. מהלך זה נעשה על-ידי מתן מענקים בגובה 30% מההשקעות לצורך התיעלות בענף (איחוד רפתות, מכוני חליבה חדישים, בנית סככות ועוד). המהלך הביא לסגירת רפתות שאינן רווחיות ומיזוגן לרפתות גדולות יותר. כדי למנוע השתלטות בעלי הון על הענף, הוגבלו מספר הרפתות היכולות להתאחד (עד שלוש) והמרחק הגאוגרפי המקסימלי של רפתות המתאחדות.
המטרה השניה והעקרית של הרפורמה היתה טיפול במפגעים הסביבתיים של הרפתות בארץ. רוב הרפתות נבנו בשנות החמישים והשישים, בתקופה של חוסר מודעות לבעיות איכות הסביבה. הרפתות השתמשו במים רבים ושפכו שפכים רבים, ברמת זיהום גבוהה, למערכות הביוב. שפכים רבים אחרים חלחלו דרך הקרקע למי התהום. בנוסף – ערמות הזבל בחצר הרפת היו מקור לריחות ובית גידול לזבובים. המדינה הכירה בעובדה שהחקלאים לא יוכלו להתמודד עם הבעיות הקשות לבדם, ובמסגרת הרפורמה ניתנו מענקים של 50% מההשקעות הנדרשות לצורך טיפול במפגעים הסביבתיים והסדרת הרפתות (מתקני טיפול בשפכים, ביטון חצרות, משטחי טיפול בזבל וכדומה).
התוצאות, נכון לסוף 2006, מרשימות. מספר הרפתות בארץ קטן בכ-30% ל1,025 רפתות. מתוכן 1,004 רפתות סיימו או שהיו לקראת סיום של תהליכי הסדרת הרפת מבחינת השפעתה על איכות הסביבה, ורק 21 רפתות אינן עומדות בדרישות. במהלך הרפורמה הושקעו למעלה ממיליארד שקלים בשיפור איכות הסביבה. כ-45% במימון המדינה והשאר במימון החקלאים. עוד כ-850 מיליון שקלים הושקעו בהתיעלות הרפתות כשחלקה של המדינה בהשקעות נמוך אך במקצת מ-30%. בסך הכל כללה הרפורמה השקעות עתק בסך מיליארד ו-850 מיליון שקלים. מעט למעלה ממיליארד השקיעו החקלאים ואילו המדינה השתתפה בסכום של 850 מיליון שקלים.
יש לציין כי גם כאן היו החקלאים לא פעם קורבן להתעמרות מצידם של פקידי האוצר, וכמה החלטות תמוהות של האוצר יתבררו בבתי המשפט. ובכל זאת, התמונה הכללית מעודדת: הרפורמה ברפתות הביאה לצמצום משמעותי בנזק הסביבתי, מבלי לשבור את מטה לחמם של החקלאים.

ירוק על ירוק – שוחרי איכות הסביבה והחקלאים

ראינו, אם כן, מספר דוגמאות לטיפול בבעיות איכות הסביבה במגזר החקלאי בישראל. לצערנו הנורמה הנהוגה היא של הטלת כל העלויות על החקלאים, גם אם אלה הקימו את עסקיהם בעידוד המדינה ובתמיכתה. פעמים רבות, החקלאים אינם יכולים לעמוד בעלויות הנוספות, או שנאסר עליהם לחלוטין להמשיך בעבודתם, והם נותרים ללא מקור פרנסה בו השקיעו עמל וכסף רב. למרבה האירוניה, בחלק מהמקרים, הדבר מביא לנטישת שטחים חקלאיים ויבושם, ומכאן לצמצום השטחים הפתוחים של מדינת ישראל – סכנה אקולוגית ברורה.
מנגד – ראינו כי רפורמה הנעשית בשיתוף של המגזר החקלאי והמדינה יכולה להביא לתוצאות סביבתיות מצוינות, מבלי לחסל את פרנסתם של החקלאים. אם ארגוני איכות הסביבה רוצים לפתור באפן אמיתי את בעיות הסביבה בישראל, עליהם להתיצב שכם אל שכם עם החקלאים כדי ללחוץ על המדינה לפתור את הבעיות ביחד. ארגוני הירוקים צריכים לצאת מאתרי-ההפגנות של תל-אביב וליצור הידברות עם החקלאים, שרבים מהם חובבי טבע בעצמם. נחוצה פעולה משותפת למען סביבה נקיה ובריאה יותר. את מחיר הדאגה לסביבה צריכים לשלם כל אזרחי ישראל, ולא רק המגזר החקלאי.

זה ממש משגע, כל פעם שיוצא לי ללמד על כלכלה וחברה, ומגיעים לנקודה מסוג מלחמת ששת הימים והצמיחה שבעקבותיה (או מלחמת העולם השניה), תמיד קופץ מישהו ואומר: "זה ברור, הצמיחה באה תמיד אחרי המלחמה".
בהתחלה כשנתקלתי באמירות האלה חשבתי שמדובר באיזה מתחכם, "אוברחוכם" של הפוך על הפוך, "ביקורתי" רחמנא ליצלן....אבל בהדרגה ראיתי שזוהי האמונה הרווחת, ואילו אני בדעת מיעוט.

החלטתי לבדוק, בהתחלה פשוט עוררתי את הנושא בשיעורים וחיכיתי לתגובה הסטנדרטית כדי לעסוק בה, ומאז אני שואל: "מאיפה שמעת את זה?" בד"כ אף אחד לא זוכר להגיד מאיפה שמע על הטענה לראשונה, או איפה קרא על זה.. זה פשוט "ידוע".

החלטתי אפוא לקדש מלחמה על ה"ידוע"
קודם כל כי זה מסוכן: מלחמה היא רע מוסרי, וטיעון שכזה יכול להתגלגל בהדרגה לאחת מהצדקות המלחמה. (תזכרו כמה רחוק ומוזר נראתה לנו התפיסה שהשתלטה לנו על החיים כיום – שהמדינה לא צריכה להיות אחראית לאזרחיה..)
אבל מה אם הטיעון נכון? אז זהו, שהוא לא.
התוצאה של כמעט כל המלחמות היא שפל כלכלי ולא צמיחה.אם בודקים את ישראל, מגלים נתונים מעורבים: השנים שאחרי 1948 ו-1967 היו מלוות בצמיחה כלכלית. השנים שאחרי 1956 ו-2006 המשיכו את הצמיחה הקודמת. מנגד, השנים שאחרי 1973, 1982, ו-1987 היו שנים של מיתון כלכלי.
על כך אמר אחד הסטודנטים – "טוב, אז כנראה שהטיעון נכון בעיקר ביחס למלחמות שמנצחים בהן".
אבל כאן צריך לזכור שאם יש צד מנצח יש גם צד מפסיד, והוא בטח לא חווה צמיחה, אז בוודאי שאי-אפשר להגיד שרוב המלחמות מביאות עימן צמיחה.

אז מה – מלבד כאב אנושי גדול - מביאות עימן מלחמות ברמה המאקרו-כלכלית? כנראה שבעיקר צרכים רבים, ואולי אף אפשרות של בניה מודרנית יותר של מערכות במשק במקום אלו שנהרסו. אך
ההחלטה אם למלא את הצרכים ובאיזה אופן היא החלטת מדיניות. לאחר מלחמת העולם השניה התקבלו החלטות טובות (תכנית מרשאל, הקמת מדינת הרווחה) – הפוכות מאלו שהתקבלו לאחר מלחמת העולם הראשונה – ולכן המערב חווה צמיחה קבועה ויציבה מ1945 עד 1970, להבדיל מן המשברים הכלכליים שבין 1918-1939.

מדיניות. זה כל הסיפור.
המלחמה דווקא מביאה שינוי אחד עיקרי והוא "הסרת הבלמים" על קבלת החלטות. לטוב ולרע.בזמן מלחמה מהלכים רבים מואצים, מחסומים רבים על קבלת ההחלטות מוסרים, וכך מעיזים הגרמנים לנסות את הגז במהלך מלחמת העולם הראשונה (רע מאד);מנגד, כך יוצאות הנשים לעבודה במפעלים, ולאחר המלחמה אי-אפשר למנוע מהן את זכות הבחירה (טוב).
זה כל מה שהמלחמה עושה, לטוב ולרע, וכמובן הרבה רע אנושי ומוסרי.
אבל לא צמיחה. את זה עושה המדיניות.

השוק החופשי בכבישים
מצאתי אמצעי המחשה די מדויק לתיאור פעולת השוק - מערכות הכבישים.
נתאר לעצמנו את הציבור הרחב כבעל רצונות שונים, המבוטאים בדוגמא בכיווני הנסיעה השונים שלו. אם יש דבר שהשוק החופשי טוב בו, הרי זה שקלול אישי של הרצונות או הצרכים האישיים באופן טוב יותר מאשר שיטות אחרות. אך לשוק החופשי יש, כידוע, גם בעיות רבות...
ואיך זה עובד בכבישים? נקודת המוצא היא שכל נהג רוצה לנסוע לאן שהוא רוצה, ויודע טוב יותר מאחרים לאן הוא רוצה. הדרך? זו כבר שאלה מסובכת, כי מה קורה כאשר כל אחד נוסע לאן שהוא רוצה? מה קורה בהצטלבויות?
רוב הסיכויים שיהיה פקק.
מה קורה בפועל? אילו היינו בכלכלת-פיקוד כמו בברה"מ הסטליניסטית קרוב לודאי שסטלין היה בא לכל נהג ואומר לו לאן הוא רוצה לנסוע. לא רעיון מוצלח.
מה עושה מדינה סטנדרטית? שמה רמזור. לפני הרמזור היא שמה שלטים של "האט" "עצור", כי אולי לא כדאי ממש לעצור את התנועה בכיוון אחד אם אין הכרח, אולי יסתדרו ויצליחו להשתלב.
מתי קשה להשתלב? כאשר אתם על כביש צדדי וצריכים לחצות כביש ראשי וסואן למדי.
קשה להשתלב בגלל מהירות הנסיעה וצפיפותה. אתם שחקן זוטר ש"הגדולים" דורסים. מדינת רווחה שמה רמזור כדי לאפשר לאזרח להשתלב. זהו הויסות של השוק.

בואו נוסיף נדבך נוסף במודל. הרמזור לפעמים סתם בולם צד מסוים כשמצד אחר אין אף רכב. כיצד ניתן להזרים את התנועה טוב יותר? כיכר.
תחשבו רגע מדוע כיכר מאפשרת את הזרמת התנועה באופן כל-כך מוצלח. הכיכר היא פשוט מכשול שמחייב את כולם ל ה א ט, כלומר, המערכת מכריחה את ה"גדולים" להאט וכך יש זרימה של כ ו ל ם.
ממש סוציאליזם.

יש מקומות שבהם לא רוצים להאט את התנועה. להפך: רוצים שם נסיעה מהירה, ולכן קוראים לכך כביש מהיר. זהו כביש הסגור לתנועה עם גדרות, אך מותר להכנס אליו במחלף, במסלולים של "העדפה מתקנת" - אלו מסלולי ההשתלבות.
שימו לב מה קורה במסלול ההשתלבות – אתם מאיצים שם בהדרגה עד שאתם במהירות של כלל התנועה ויכולים להשתלב....
אפשר למצוא עוד הקבלות יפות שעוזרות להמחיש עד כמה השוק יכול למלא באופן מוצלח יותר את תפקידו, דווקא כאשר הוא עובר ויסות, דווקא כאשר מאטים את תאוצת ה"גדולים" וה"דורסנים"...
כאן עלתה מחשבה בראשי, האם זה מקרי שמערכת התחבורה נותנת הרבה דוגמאות לפעולה מיטבית של שוק? יתכן שהדבר טמון בנקודת המוצא היסודית של מחשבת מתכנן התחבורה - המשימה הניצבת בפניו היא "בנה את המחלף/כביש כך שיזרים את כלל התנועה הכי טוב".
ומהו באמת שוק מיטבי? כזה הבנוי לשם הזרמה הטובה ביותר בין כלל (או מירב) הרצונות הצרכניים והרצונות היצרניים, של כ ו ל ם.

במשך שמונה השנים האחרונות עבדתי – לסירוגין – כמעצב בחברות תקליטים ראשיות דבר אחד שתמיד הפריע לי שם היה הכמות העצומה של כסף שנראה כי בוזבז ללא כל מחשבה. בין אם היו אלה תקציבי הפקה מנופחים או ארוחות עסקיות שבינן לבין עסקים לא היה ולא כלום, תגובתי הראשונית היתה: "אז זו הסיבה שתקליטור עולה 18 דולר". תעשיה של הפרזה.

בימים ההם "פירטיות" היתה בקושי מילה בעולם המוסיקה. חברי ואני החלפנו קבצי MP3 ברשת המקומית, אך הם היו בודדים ובאיכות נמוכה. לא עלה על דעתו של אף אחד מאיתנו שקבצים דיגיטליים הם העתיד. אך מסתבר שהרבה נערים, בהרבה קולג'ים בכל העולם, שיתפו ביניהם קבצי MP3 ברשת המקומית, ובסוף, מישהו שם לב לעניין הזה והקים את נאפסטר. לפתע זה היה כאילו כל הרשתות המקומיות קושרו ביחד, ויכולת למצוא את כל החומר הגזעי הזה ברשת. זה היה יותר קל ויותר יעיל מחנויות תקליטים. זה נוהל ע"י אוהבי מוסיקה, וזה היה בחינם. לפתע פתאום, לא היית צריך לשלם 15 עד 18 דולר לכל אלבום, ולקוות שהוא טוב. יכולת להוריד מהאינטרנט מספר רצועות, ולבדוק אותן תחילה. אבל בסוף תמיד קנית את התקליטור אם אהבת אותו. הרי מי רוצה שכל המוסיקה שלו תהיה במחשב? אני בטח לא רציתי. אך לאט לאט, יותר ויותר אנשים כן רצו. וכך זה גדל, וגדל, והפך למיינסטרים, ואז חברות התקליטים התעוררו והבינו שמשהו חשוב קורה. בנקודה זו הם יכלו לראות את זה או כאיום או כהזדמנות. והם, ללא היסוס, החליטו שזה איום. זה היה איום כי בעצם מישהו המציא שיטת הפצה טובה יותר, חינמית, לתוצרת של חברות התקליטים. למען ההגינות, אפשר לתאר כמה מבלבל זה היה בשבילם – האם יש בכלל תקדים היסטורי לכך שלפתע אפשר, ללא עלות, לשכפל ולהפיץ את תוצריה של תעשייה כלשהי?

במשך זמן רב – הרבה אחרי רוב אוהבי המוסיקה בעלי גישה אוהדת לטכנולוגיה – התנגדתי לרעיון של גניבת מוסיקה. אנשים הורידו מוסיקה במסות, מפטמים עצמם במוסיקה כחזירים באבוס – וגרוע מכל, הם חשבו שמותר להם פשוט כי הטכנולוגיה אפשרה את זה. אבל זה לא היה בסדר – הרי, בואו נודה על האמת, זו גניבה.
האמנים איבדו שליטה על ההפצה: האם לא יכלו להוציא אלבומים כמו שרצו, בעטיפה אומנותית. הם לא יכלו להוציא לאור מוסיקה בצורה שהם רצו, כי פירטי מוסיקה השיגו את האלבומים ברשת, הרבה לפני תאריך ההפצה הרשמי. השליטה נלקחה מכל מי שהיה רגיל להחזיק בה. זו היתה תקופה מפחידה בטריטוריה בלתי מוכרת, כשלפתע מעריצי מוסיקה הפכו לאויבי האמנים והחברות שנשענו עליהם במשך שנים. קונדסי האינטרנט הקטנים האלה, הם לא מבינים שזה עולה כסף ליצור אלבום, ולהפיק אותו, ולקדם את מכירותיו. איך תהיה מוסיקה חדשה אם אף אחד לא משלם עבורה?

מעבר לכך, לא הצלחתי להתרגל לרעיון של ספרית מוסיקה בלתי נראית, שנמצאת במחשב שלי. איפה העטיפות? איפה האוסף שלי? אני רוצה את החוברות, את הקופסה... אני רוצה מדפים על גבי מדפים של אלבומים שלקח לי שנים רבות להשיג. שאוכל לברור מביניהם ולהרשים את חבריי. אני רוצה לדפדף, ולהחזיק את התקליטור בידי. כיוון שגדלתי בתקופה שאחרי התקליטים, תקליטורים היו כל מה שהכרתי, והם עדיין היו חשובים לי.
כל זה השתנה.

בכמה שנים קצרות, הכניסה האגרסיבית של הטכנולוגיה, במשולב עם התגובה היהירה של תעשיית התקליטים, שחקו במהירות את כל כוונותי הנאצלות להיצמד לשיטה הישנה, ודחפו אותי להתנגדות מלאה. אני מוצא את עצמי שקוע לחלוטין במוסיקה דיגיטלית, כמעט אף פעם לא קונה תקליטורים, ותמיד נגד השיטות של חברות המוסיקה הראשיות וה-RIAA (ארגון תעשית ההקלטה של אמריקה). ואני חושב שכדאי מאוד לתעשיית המוסיקה לשים לב למה – כי אני רק אחד ממיליון. ויהיו עוד מיליונים רבים כמוני בשנים הבאות. ויכול היה להיות אחרת.

ככל שחלפו השנים, הטכנולוגיה הפכה את הקבצים הדיגיטליים לדרך הנוחה ביותר, היעילה ביותר והאטרקטיבית ביותר להקשיב למוסיקה. החוקים והאבחנות התרבותיות בנוגע למוסיקה השתנו באופן דרסטי. אנו חיים בעידן האיי-פוד, שבו "אוסף" של תקליטורים משקשקים מרגיש ארכאי. ואם הייתי ממלא את כל 160 הג'יגה-בייט שבאיי-פוד החדש והנוצץ שלי בצורה חוקית, קונה כל שיר דרך האינטרנט ב-99 סנט – המחיר שהתעשיה קבעה – זה היה עולה לי בערך 32,226 דולר. האם זה הגיוני? לאחר שהתאחדו במה שכונה "קרטל לא חוקי", ותוך שימוש ב-RIAA ככלב התקיפה שלהן, חברות התקליטים פיזרו מיליוני דולרים בנסיון להפחיד אנשים שלא יורידו מוסיקה. וזה פשוט לא עובד. קהילת הפירטים ממשיכה להתחכם לשיטות המיושנות של חברות התקליטים, ומכירות התקליטורים ממשיכות לצנוח, בעוד החלפה של מוסיקה דיגיטלית דרך האינטרנט ממשיכה להרקיע שחקים. למה? כי מוסיקה זמינה לכולם בחינם, בכמויות גדולות, היא הנורמה התרבותית החדשה, והתעשיה לא סיפקה לצרכנים שום חלופה סבירה.

העיתונים הם דוגמה טובה: פעם אנשים קראו עיתונים בשביל החדשות. היתה שיטת הפצה, וחברות העיתונים שלטו בה. שילמת בשביל עיתון, וקיבלת את החדשות. ככה זה עבד. עד שבא האינטרנט, ודור חדש של יזמים יצרו אתרי אינטרנט, ולפתע כל אחד יכול להפיץ מידע, ולהפיץ אותו מהר יותר, טוב יותר, יעיל יותר, ובחינם. ברור שזה פוגע בתעשית העיתונים, אבל אין שום דבר שהם יכולים לעשות נגד זה, כי הם לא בעלי המידע עצמו – רק בעלי שיטת ההפצה. הברירה שלהם היתה לחדש ולמצוא דרכים להתחרות בשוק חדש. ואתם יודעים מה? עכשיו אני מקבל בחינם חדשות מעודכנות, בשידור ישיר, מאלפי מקורות באינטרנט – והניו יורק טיימס עדיין קיים. שוק חופשי קפיטליסטי במיטבו. זו לא דוגמה מושלמת, אבל זה חלק מאיך שהאינטרנט משנה כל צורה של מדיה מסורתית. זה קרה עם העיתונים, זה קורה עכשיו עם מוסיקה. טלויזיה וטלפונים סלולריים הם הבאים בתור. בכל המקרים הטכנולוגיה דורשת שהשינוי יקרה, זה רק שאלה של מי ימצא את הדרך להרויח מזה, ומי לא.

שלא כמו העיתונים, חברות התקליטים הן בעלות ההפצה והמוצר המופץ. לכן אי אפשר סתם לפתוח אתר אינטרנט שבו אתה מחלק את המוסיקה שבבעלותן. וזה כל הסיפור: הפצה. הרבה תומכי פירטיות טוענים שמוסיקה יכולה להיות בחינם כי אנשים תמיד יאהבו מוסיקה, והם ישלמו עבור כרטיסים למופעים, ומוצרי לואי, והשוק ישנה כיוון והאמנים ישרדו. ובכן, כן, זו אפשרות סבירה לחלק מהאמנים, אבל זה לא עוזר כלל לחברות התקליטים, כי הן לא עושות כסף ממוצרי לואי, או מכרטיסים למופעים. הן שולטות בהפצה ובבעלות, ועל שני אלה מאיימת הפירטיות. החברות הגדולות המעטות שנשארו הן חלקים מענקי מדיה – בבעלות חברות-על ענקיות, שעבורן אמנים ואלבומים הם רק מספרים על פיסת נייר. זו הסיבה שחברות תקליטים דוחפות לגרונך אשפת פופ במקום לקדם קריירות של אמנים: כי הן נותנות דין וחשבון למנהליהן ולבעלי המניות שלהן, ולאנשים האלה לא אכפת כלל אם ללהקה כלשהי יש פוטנציאל להיות באמת מצליחה, אם תתמוך בה כראוי למשך עשר שנים נוספות. הדבר היחיד שחשוב לתאגידים האלה הוא הרווח. נקודה. מוסיקה היא לא אמנות, כמו שהיתה בימים הראשונים של התעשיה, כשחברות הוקמו ע"י אוהבי מוסיקה – היא מוצר. חד וחלק.

בראש הרשימה עומד המבנה המיושן והלא הוגן של חוקי הקניין הרוחני הנוכחיים. חוקים אלה מאפשרים לחברות המוסיקה הגדולות להחזיק בזכויות היוצרים של המוסיקה, והם מאפשרים ל-RIAA לתבוע כל סבתא משתפת קבצים. מכיוון שחברות המוסיקה הגדולות הן בבעלות תאגידי ענק בעלי ממון, כוח והשפעה פוליטית לרוב, RIAA יכולה לשדל פוליטיקאים וסוכנויות ממשלתיות להשתמש בחוקי זכויות היוצרים לטובתן. התוצאה היא קנסות אבסורדיים בגודלם, וחוקים שבמקרים מסוימים מתייחסים לשיתוף קבצים כאל עבירה חמורה יותר משוד מזוין. זהו מקרה נוסף שבו אינטרסים פרטיים של תאגידים משתמשים בהשפעה פוליטית כדי להפוך את החוק כנגד הערכים המשתנים של האזרחים. אך כל מה שנשאר ל-RIAA וקבוצות אנטי פירטיות אחרות הוא תרגילים פוליטיים מלוכלכים, כי מספר האזרחים שהורידו מוסיקה באופן בלתי חוקי הוא כיום מאות מיליונים, ואי אפשר לתבוע את כולם. כרגע הם רק מנסים לתמוך במה שנשאר מהסכר לפני שהוא ייפרץ. הקורבן האחרון שלהם הוא אוינק, אתר טורנט פופולרי המתמחה במוסיקה.
אוינק היה לא רק גן עדן לאוהדי מוסיקה. הוא היה ללא ספק מודל הפצת המוסיקה הכי יעיל ומושלם שהעולם הכיר. אני אומר את זה בבטחה וללא הגזמה. הוא היה כמו חנות המוסיקה הגדולה בעולם, המבחר וההפצה אורגנו, סופקו והורחבו כולם בידי הצרכנים עצמם. אם תעשית המוסיקה היתה מוצאת דרך להשתמש ביכולת, בדבקות ובחדשנות של אוהדיה, כמו שאוינק הצליח, היא היתה פורחת עכשיו במקום לקמול.
תורידו את כל החוקים והמגבלות המשפטיות, כל ענייני הבעלות ושולי הרווח, וכמובן, התוצאה תהיה משהו שהוא רק עבור אוהבי מוסיקה, לשירותם, ומנוהל בידיהם. וזה אפילו יעזור למוסיקאים – שיתוף קבצים הוא "כלי השיווק הטוב ביותר שתעשיית המוסיקה השיגה מעולם".

והשאלה הבאה היא, מה עכשיו?

לחברות המוסיקה הגדולות, זה נגמר. זה פשוט נגמר. אתם תישרפו עד כלות, ואנחנו כולנו נרקוד מסביב למדורה. וזו אשמתכם. עמוק בפנים, בטח ידעתם שהיום הזה יגיע, נכון? כל התעשייה שלכם מבוססת על מודל עסקי לא הוגן שבו אתם בעלים של אמנות שלא אתם יצרתם, בתמורה לשירותים שאתם מספקים. זה מסודר ככה שאתם תזכו תמיד – אפילו אם האמנים מצליחים, אתם מצליחים פי עשרה מהם. זה עבד עד עכשיו כי אתם שלטתם במערכת ההפצה, אבל מעכשיו זה שוב בידיים של האזרחים, ואתם שמטתם את הכדור כשעוד יכולתם להשתנות.

עד שהחומות יקרסו כליל, אנחנו נמצאים במה שייראה במבט לאחור כתקופה מאוד מבולבלת ומוזרה בהיסטוריה של המוסיקה – מעריצים נעצרים בגלל ששיתפו מוסיקה שהם אוהבים, ואמנים רבים נותרו חסרי ישע, ללא יכולת לנסות מודלים עסקיים חדשים, כי הם כבולים בחוזי הקלטות עם חברות מוסיקה בעלות חשיבה מיושנת.

אז מה אני ואתה יכולים לעשות כדי לעזור לעולם חדש ואמיץ להגיע? זה הזמן להראות לאמנים שאין גבול למה שמאגר מעריצים מקוון ואנרגטי יכול להשיג, וכל מה שהם רוצים בתמורה זה עוד מוסיקה. וזה הזמן להראות לחברות המוסיקה שהם החמיצו הזדמנות פז כשלא אימצו את ההזדמנויות שנקרו בפניהן.

1. הפסיקו לקנות מוסיקה מחברות המוסיקה הגדולות. נקודה. הדרך היחידה לגרום לשינוי היא להכות את חברות המוסיקה במה שכואב להן – ברווחים שלהן.
2. תמכו באמנים בצורה ישירה. אם להקה שאתם אוהבים תקועה עם חברת מוסיקה גדולה, יש הרבה דרכים לתמוך בה מבלי לקנות את התקליטורים שלה. ספרו עליה לכולם. פתחו אתר מעריצים אם אתם באמת מעריצים אותה. לכו להופעות שלה, קנו חולצות שלה ושאר מוצרי לואי.
3. הפיצו את המסר לכמה שיותר אנשים. הפיצו אותו בבלוג שלכם, או במיי-ספייס. וחשוב מזה, ספר לחבריכם בעבודה, לבני משפחותיכם, אנשים שאולי לא מכירים את האינטרנט כמוכם. למדו אותם איך להשתמש בתוכנות טורנט, הראו להם מהיכן להשיג מוסיקה בחינם. הראו להם איך לתמוך באמנים בעוד אתם מרעיבים את חברות המוסיקה, ובמי הם צריכים לתמוך ובמי לא.
4. היו פוליטיים. המסלול המהיר לסיים את כל השטויות האלה הוא שינוי חוקי הקניין הרוחני. RIAA משדל פוליטיקאים לשנות את חוקי זכויות היוצרים לטובת האינטרסים שלה. אז מצביעים צריכים לשדל פוליטיקאים לטובת האינטרסים של האזרחים..

אני לא מודאג יתר על המידה – משהו אפילו טוב יותר יצמח מהאפר של אוינק, ו-RIAA יגיבו בתביעות נוספות, והגלגל יסתובב ויחזור על עצמו שוב ושוב עד שהתעשייה תדמם למוות. ואז הכל יוכל להשתנות, וזה יהיה בידים של המוסיקאים, ושל המעריצים, ושל דור חדש של יזמים, שיחליטו איך עסקי המוסיקה החדשים יעבדו. אם אתם מסכימים ואם לא, זו עובדה. זה בלתי נמנע – כי הרצון של המעריצים לשתף מוסיקה הוא הרבה הרבה יותר חזק מהיכולת של התאגידים לעצור את זה.

חובר ע"י: Rob@demonbaby.com
תרגום מאנגלית: אביתר כפכפי

המקור מופיע כאן

אטרים מספר התנצלויות לטענות שיופנו בוודאי בהמשך המאמר:
אני מאמין בחשיבותם של חיים של מעורבות של האדם בחברה ובפוליטיקה. וכן ביציאה מגדריי האני אל האחר כמעשה ראוי שמעניק משמעות גדולה לחיים. אני אפילו (רחמנא לצלן) חושב שגם למעשים שאינם חלק מפרויקט קידום הצדק אלא קרובים יותר לצדקה יש משמעות בהיותם קשובים לכאן ולעכשיו ובראותם פנים ואנשים בתוך המאבק ולא רק רעיונות ומחשבות. והתנצלות אחרונה, אני מודע לביקורות הפוסטמודרניסטיות על המודל המדבר על קיומו של "אני אותנטי פנימי".

התאגדויות רצוניות מלמטה
ובכל זאת, למרות כל האמור לעיל, יש לי נטייה וחיבה יתרה לכל אותם גופים שצומחים מלמטה בהתארגנויות וולונטריות שוויוניות שניתן לראות בהם “self-made”. כאלו שההתאגדות בהן נובעת תחילה מרצון המקימים לתקן את חייהם גופם או מרצונם להיאבק על זכויותיהם ורווחתם ושלאחר מכן או בד בבד מגיעה גם הבנה בדבר כוחה של ההתאגדות להשפעה החוצה על החברה בכללה ובדבר האחריות עליה. (גם לשם הצלחת תיקון החיים הפרטיים, אך גם כמטרה בפני עצמה.) במאמר זה אנסה להגן על הרעיון השיתופי עצמו כתכנית פעולה פוליטית שיש לה יסודות רעיוניים עמוקים וזכות קיום גם כשלעצמה. בכלל זה ברצוני להגן גם על צדקת הרעיון שציבור יאבק למען עצמו: זכויותיו ורווחתו.

הרבה פעמים כאשר אני נפגש עם מישהו, פעמים רבות מישהו שנמנה על המעגלים השמאל-חברתיים או אפילו הקבוצתיים, ומספר לו שאני חבר בקבוצה שיתופית אני מיד נשאל - בטרם הספקתי לומר דבר נוסף - "מה אתם עושים?". ובכן אני אומר ללא כחל ושרק ובלי כל התנצלות - אנחנו מתמודדים על חיי שיתוף! (מי שמחפש התנצלויות הן נכתבו מראש בהקדמה) כן, יש בינינו פעילים בגזרות השונות של החברה כאנשי חינוך ורווחה ואנחנו שותפים (לפעמים אפילו בין המארגנים) לקמפיינים פוליטיים שמאליים (הפגנות, שביתות וכו') או לפורומים שונים כגון יסו"ד, או שאנו חברי מפלגות שמאל, אבל כל אלה אין בהם כדי לענות על סיבת השותפות שלנו.

כבר כשני עשורים באופן הולך וגובר ישנה תחיה מחודשת של רעיון הקבוצה, כמו גם הופעה מחודשת של מושגים מתוך השיח הסוציאליסטי והסוציאלי בתוך השיח הכללי. תחיה קהילתית זו נראית בעיני רבים מקרב המעגלים השמאל-חברתיים, ובתוכם גם בעיניי, תגובת נגד כמעט טבעית נוכח התחזקות המגמות המפרקות הניאו-ליברליות והקפיטליסטיות שנחוות בעשורים האחרונים. ואולם, על אף מראית עין זו, יש להקפיד ולשים לב לדקויות ולראות את ההבדלים שבין ההתאגדויות השונות. על אף שיתכם כי תופעה חברתית זו של הופעת הקבוצות בנוף הישראלי אחידה מבחינת היותה תגובה לתהליך אחד היא אינה הומוגנית מבחינת היסודות הרעיוניים עליהן היא יושבת ומבחינת הכוונות והמטרות המיוחסות לקבוצה. לא כל ההתאגדויות הינן תגובת נגד סוציאליסטית, ישנן שמתפקדות דווקא כמנגנון משלים לתהליכי הפירוק החברתיים וכמענה פילנתרופי למדיניות ההפרטה. גם במישור של מאבקים ציבוריים, מצליחים פעמים רבות לבלבל בין תפישות סוציאליסטיות של קהילה לתפישות קהילתניות שמרניות.


זולתנות (אלטרואיזם) כמניפולציה קפיטליסטית

באחת הפעמים בהן היה בית הספר שלי אחראי על פעילות אוהל המחאה של המורים, נערכה במקום הפגנת שמיניסטים תחת הכותרת: "נלחמים למען החינוך". היה להם רצון לחזק את המורים ולהביע גם את דעתם כמי שנפגעים מן השביתה. המסר איתו רצו (זה היה משא אלונקות) היה כי בעוד המדינה יודעת לדרוש מהם להתגייס לצבא ולסכן את עצמם להגנתה היא מצידה אינה פועלת נמרצות לפתור את המשבר שהם יהיו בין נפגעיו הראשיים. ובמקרה שמעתי דיון בין מספר תלמידים שהתנהל סביב הכנת שלט להפגנה. בשלט היה כתוב: "נלחמים על החינוך למעננו". אחד החבר'ה לא אהב את הסיומת 'למעננו', הוא הרגיש איתה לא נוח ולבסוף שלף את הטיעון "אנחנו סוציאליסטים" – להבנתו (כך גם הסביר, לא על פי פרשנותי האישית בלבד) סוציאליזם פירושו זולתנות.
אפשר לומר שאני נטפל לדוגמא אחת של תלמיד תיכון שלא למד כראוי וכי אין לראות בבלבולו האישי עדות לבלבול רווח, אבל לתחושתי זהו אכן הכיוון בשיח החברתי היום. פעמים רבות מדי שמעתי מורים ומרצים המצהירים באופן מתריס כי הם אינם מתביישים לומר שהם נאבקים על שכרם, דבר המעיד כמובן כי הם דווקא כן מתביישים או חשים כי עליהם להתבייש. אנחנו רואים בעין יפה מאבקים שמהותם עזרה לחלשים (המוחלשים) על ידי בעלי הכוח. אבל הפעלת כוח עצמית של החלשים למען עצמם על ידי התאגדות, לב ליבה של ההיסטוריה הסוציאליסטית, מבוקרת באופן דמגוגי ומניפולטיבי כאגואיסטית ולא-ראויה. קל וחומר הפעלת כוח עצמית של מי שנמצא במעמד הבינוני שאינו נתפס (לעתים קרובות שלא בצדק) כחלש כלל.

קוים דומים נוכל למצוא אם נבחן את עולם הקבוצות. אחד החלקים הגדולים בתוך "עוגת" הקבוצות החדשות הן קהילות שח"ף. מי הן הקבוצות הנמנות על קהילות שח"ף? ומה בסיס השותפות שלהן?

"קהילת שח"ף היא מודל של התיישבות קבע חברתית, המוקמת על-ידי קבוצה של צעירים/ות באזורי פריפריה גיאו-חברתיים, אשר מטרתה יצירת שותפות עם הקהילה במקום, לצורך קידום נושאי חינוך, רווחה, תרבות וחברה"

המושג קבוצה המודגש במקור אינו מובהר, מה שמובהר הוא כי מטרתה של ההתאגדות קידום נושאי חינוך, רווחה, תרבות וחברה באזורים מוחלשים. חולשה זו מונגדת אל מול הקבוצות שחבריהן נתפסות במובלע כחזקות. חלק ממשמעותה של ההבחנה 'צעירים' משמעותה חוזק בשל האמביציוזיות, קל וחומר שצעירים אלו גם אינם 'בני השכונות', כמו כן חשוב לזכור שהם מלווים ובמידת מה גם מוקמים על ידי מוסדות אליטיסטיים וממומנים על ידי קרנות של בעלי הון – כלומר חיצוניים הבאים אל מוקדי המצוקה על מנת להביא שם לשינוי. אין כאן יומרות לשינוי הסדר החברתי, אלא לעשית מעשה טוב (דבר שלכשעצמו אין בו פסול, אלא שהוא אינו מהפכני). אם נזכור את מקורות המימון ניווכח כי אין כאן מגמה מהפכנית-פוליטית, אדרבא זוהי פעולה שמרנית-חברתית. תפישה שבבסיסה חמלה וקבלת הגזרה "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ". ניסיון לקדם את החלשים בתוך השיטה הקיימת ולא ביקורת על עצם השיטה והצבת חלופה לה. גם הקבוצות עצמן לא צמחו בהכרח על ביקורת חברתית ועל רצון לכונן חברה אחרת. בסיס ההתאגדות זולתני ולא עצמי, אין כאן רצון לחיות חיי קהילה, חיי שיתוף, אלא רצון לבצע משימה בחברה והקבוצה היא בבחינת כלי המאפשר ומקל את מימוש המשימה החברתית. ספק אם צורת חיים זולתנית, שאינה מביאה בחשבון במידה שווה גם את צרכיי בתכנון חיי, יכולה להוות דרך חיים לאורך זמן ולא מצב זמני בלבד, בפרט כשמקימים משפחה. ולכן על אף שכוונתם של קהילות שח"ף לכונן "התיישבות קבע חברתית", אני תוהה אם יצלח הדבר אם יתבצע באופן הזה. החולשה המרכזית, אם כן, של קהילות שח"ף היא חוסר האמונה שלהן בעצמן, בזכות הקיום שלהן כקהילות כמטרה בפני עצמה.
כל התהליך הזה מזכיר את דבריו של איליץ':

"הן העשירים והן העניים...כאלה כן אלה רואים... בלימוד עצמאי – לימוד שאינו מהימן, ובארגון קהילתי שאין הרשויות מממנות אותו [במקרה הנ"ל קרנות הון כמו קרן אורן וקרן סקט"א-רש"י צ.ג.], צורה של תוקפנות וחתירה. שתי הקבוצות מתייחסות בחשד להישגים עצמאיים..."

אדוארד ברנשטיין טען שהסוציאל-דמוקרטיה היא הליברליזם האמיתי, אני מסכים עם טענה זו. בסופו של דבר אני תופש את עצמי כליברל, במובן שאני מציב במרכז את חירות האדם, אלא שבניגוד לתנועה הליברלית אני סבור שאי-שוויון כלכלי אינו מאפשר שוויון במידת החירות הפוליטית. כמו כן, אני איני מכיר בדמות אדם מופשטת המבודדת ומנוכרת לסביבתה. האדם בעיניי הוא יצור קהילתי שאם נקלף ממנו את כל הגדרות הזהות שלו הקשורות לקבוצות ההשתייכות שלו לא יוותר ממנו דבר. אבל אני מעוניין להמשיך גם צעד אחד הלאה מברנשטיין ולומר כי האנרכיזם הקהילתי מה שמכונה סוציאליזם ליברטריאני (חירותני) או אנרכו-קומוניזם הוא הסוציאל-דמוקרטיה האמיתית. רק במסגרת שיבה אל המבנה החברתי הקהילתי, המצומצם שבו יש יחסי קרבה, אחריות כלכלית משותפת וריבונות משותפת יכולה להתקיים חירות אמיתית לאדם ושלטון אמיתי של העם. הצבת חלופה אמיתית למדינת ההמון הריכוזית ולפיכך גם לכל צורות הסוציאליזם הריכוזיות היא המהפכה האמיתית; בה היחסים בין בני האדם לא יהיו יחסי עצמה אלא קרבה והבנה והמערכת החברתית לא תציב מודל שרירותי של אי-שוויון או של שוויון אלא תתייחס לצרכיו הקונקרטיים של פרט "בעל פנים".

השפעת המשימתיות על תנועות הבוגרים
גם בקרב הזרמים הסוציאליסטים, צריך לערוך הבחנה בין תפישות שיתופיות שונות. נראה כי יחד עם תחיית הקבוצות שב וקם לתחייה גם הויכוח הישן בין הקיבוצים הארציים לבין הקבוצות. הויכוח בין תפישת ההתאגדות ככלי שמטרתו לרכז כוחות ולקדם פעולה משותפת החוצה למען שינוי הסדר החברתי והפוליטי בחברה כולה בבחינת ניצול כוחה של הקבוצה למען האחר, לבין תפישה הרואה בהתאגדות עצמה ובעצם קיומה מעשה פוליטי שיש בו לשנות את המציאות. לצערי נדמה לי כי קולם של הראשונים בשיח נשמע יותר וממסך על הגישות הסוציאליסטיות האחרות.

ברי לכל כי ללא שינוי המוסדות לא יקום תיקון האדם וללא תיקון האדם לא ישתנו המוסדות. ואולם החשיבות בה תופשות תנועות הבוגרים את העמדת עצמן וכוחן לשירות החברה מתוך אחריות לאומית מחד, ולקידום 'המהפכה' מאידך, גורמת לסידורן הפנימי באופן שאינו משקף את האידיאלים בשמם הן פועלות ואותם הן רוצות לקדם. רוצה לומר: מרוב שהן מנסות לקדם את המהפכה הן שוכחות את פישרה – חירות האדם ושינוי היחסים החברתיים – יצירת חברת מופת; העמדת כוחו של הפרט לצרכי הכלל ללא התחשבות ברצונותיו מקבלת ביטוי בתפישה המעמידה את התנועה לפני הקבוצות וממקמת את הפוליטיקה רחוק מן הפרט במסגרת שבה יכולת הניכוח שלו נמוכה והיכולת של החברה להכיר אותו בקשרי זיקה גם כן נמוכה. זהו תוצר של העמדת המשימה לפני החיים הקבוצתיים עצמם כך שהיא מקבלת משמעות זולתנית. המחשבה לכונן יצירה אחת ואורח חיים אחד לכל הקבוצות השונות החברות בתנועה, המקבלת ביטוי בטרמינולוגיה של התנועות ובז'רגון שלהן בכינוי הקבוצות והקיבוצים 'נקודות' במשמעות מקבילה לתפישת הקיבוץ המאוחד את קיבוציו השונים כמשקים של הקהילה הגדולה האחת – התנועה, מעידה כי אין לקבוצות השונות אוטונומיה וכי הן אינן נתפשות כשלם הבא בשותפות עם שלמים אחרים כי אם כצורות קיום חלקיות. מכך ניתן להסיק שהאוטונומיה שהפרט עמו נהנה ממנה נמוכה אף יותר. לפיכך, במקום להציב מודל חלופי של חברת מופת שוויונית ובת חורין המכוננת על קשרי זיקה, משכפלות תנועות הבוגרים את יחסי העוצמה ההיררכיים ומתנהלות בדפוס יחסים של אני-לז. הצבת המשימה הזולתנית במרכז הווייתן מעצבת את כל חייהן ויחסיהן באופן שמכפיף את הפרט לצו התנועה, האומה והמעמד באופן שסותר את מהות הסוציאליזם ממש כפי שנעשה לו בחברה הכללית.

סיכום
לסיכום, חשוב לעודד את האזרחים להתאגד ולפעול למען עצמם, ולא לראות במגזר הנאבק על האינטרסים שלו דבר פסול. הגשמה מלאה יותר של דמוקרטיה השתתפותית ולכן של צדק אפשרית במסגרת קהילות קטנות שיש בהן שיחה ואחריות הדדית. גם במישור הזה חשוב שהקבוצה תציב במרכז הווייתה את הפרט וצרכיו ולא תשתמש בו ובכוחו למטרות אשר מחוצה לו. חיי השיתוף מכוננים על מוסר צוויי ולא על מוסר תוצאתני-תועלתני הדבר נכון גם לגבי מסגרות חיים רחבות יותר כגון איגודי קבוצות. זכות קיומן אינה נקנית מתרומתן לחברה הכללית אלא מן המענים שהן מעניקות לקבוצות ולפרטים המרכיבים אותן. עליהן להציב במרכזן את הקבוצה ולאפשר את האוטונומיה שלה כך שתממש את חירות הפרט. באופן הזה נציב חלופה אמיתית לחברה ונקדם ביתר שאת את המהפכה החברתית. כפי שנאמר כבר בפתיחת המאמר, אני מאמין כי יש לחיות חיים של נתינה ושל עשייה במרחב החברתי והפוליטי, ואולם ישנו שטח אפור גדול בין זולתנות לבין אגואיזם.

עיני דואג לקובץ מצומצם של עובדים במקום לדאוג לכלל העובדים. מדובר בברית פוליטית שנרקמה בין שרגא ברוש נשיא התאחדות התעשיינים לבין עיני

אין ספק שאחת התופעות הבולטות של השנה האחרונה בתחום החברתי-כלכלי בישראל היא הברית בין שרגא ברוש לעופר עיני. ברית זאת מעלה לכאורה תמיהה גדולה: על פניו מדובר במי שהיו אמורים להיות יריבים מושבעים- הנציג המובהק של העבודה לעומת הנציג המובהק של המעסיקים וההון.

תשובה אפשרית ראשונה לסימן השאלה הזה היא שיו"ר ההסתדרות "מוכר את העובדים" למעסיקים. עיני מתפשר על האינטרסים הבסיסיים של העובדים ובכך נהפך ליקיר התעשיינים מביא להם "על מגש של כסף" את הפשרות במאבקי השכר השונים במשק. לתמונה זאת ניתן לצרף את העובדה כי עיני מגיע להסכמי פשרה שבהם הוא מתפשר על אינטרסים של העובדים מול אינטרסים של המעסיקים, את יחסיו הטובים של עיני עם פקידי האוצר (כפי שהם מתוארים מדי פעם בתקשורת), ואולי את העובדה המחשידה מכל – עיני זוכה מדי פעם למילים טובות בעיתון "הארץ" (וליתר דיוק-ב"דה מארקר"!!!). אם אכן זהו המפתח להבנת פעילותו של עיני, הרי שאין ספק שהוא דמות בעייתית ביותר להובלת העובדים בארץ וחשוב להיאבק בו כמיטב יכולתנו.

המאבק על שער הדולר

למספר מקרים שהעלו תהיות ביחס לתמונה הזאת הצטרף באחרונה המאבק על שער החליפין. לפני שאסביר כיצד מאבק זה שופך אור על השאלה בה פתחנו ראוי להקדים הסבר כלכלי קצר:

יצואן מוכר בארצות הברית את סחורתו-נאמר ב100 דולר. מאחר ומרבית הוצאותיו (שכר לעובדים, שכ"ד) נעשות בשקלים הוא נדרש להמיר את הדולרים לשקלים. אותם 100 דולר משמעותם עבורו בשער חליפין של 4.5 ₪ לדולר -450 ₪, ובשער חליפין של 3.6 ₪ לדולר 360 ₪. כלומר, כלפי אותן הוצאות בדיוק ומבלי שום קשר לפעולותיו הוא, הצטמצמו הכנסותיו של התעשיין האמור ב-20%. שינוי כזה יכול להעביר אותו, באופן שרירותי לחלוטין, מרווח של 10% ל-הפסד של 10%.על כן הירידה הדרמטית בשער הדולר (עד לפחות מ-3.6 ש"ח לדולר), הביאה להזדעקותם של התעשיינים ובראשם שרגא ברוש. התעשיינים טענו כי התעשייה והיצוא נפגעים קשות מההידרדרות בשער הדולר וקראו להתערבות בנק ישראל והממשלה בתחום באופן מיידי. הוצעו שתי צורות התערבות-אחת מיידית, הורדת ריבית, ושתיים ארוכות טווח יותר. חקיקת חוק חדש לבנק ישראל שיפקיע את סמכותו הבלעדית של הנגיד בקביעת שער הריבית ויחייב אותו גם ליעדים של צמיחה ותעסוקה ולא רק למלחמה באינפלציה. השני, מיסוי על תנועות הון ספקולטיביות, הוא מהלך שנועד להיאבק בספקולנטים שהם המרוויחים הגדולים מכל תנודות המטבע.

כנגד דרישה זאת של התעשיינים יצאו בחריפות הן שר האוצר בר און והן סטנלי פישר נגיד בנק ישראל (כמו גם מרבית הפרשנים הכלכליים). הם גרסו כי אסור להתערב ב"מצבו הטבעי" של השוק ובתנודותיו, ושלהתערבות כזאת אין כל סיכוי להצליח. נוסף על כך הם טענו כי הסכנה העיקרית שמאיימת היום על הכלכלה הישראלית היא האינפלציה ומשום כך צריך דווקא להעלות ריבית ולא להורידה.
במפתיע, התייצב יו"ר ההסתדרות לצידם של התעשיינים ואיים להשבית את המשק ליום אחד כדי לגרום לממשלה לפעול בנושא. לאחר מכן פרסמו ברוש ועיני את הצעת חוק בנק ישראל החליפית שלהם שאיימה כל כך על הנגיד וגרמה לו לכנס מסיבת עיתונאים מבוהלת שבו תקף אותם בחריפות.

מה ניתן ללמוד מסיפור זה? על פניו, דוגמה זאת רק מחזקת את הטענה שהבאנו בפתיחה ולפיה עיני "מוכר את העובדים" לאינטרסים של המעסיקים. הרי אף עובד אינו מוכר סחורה בארה"ב ולפיכך לא נפגע מירידת הדולר. אם כבר, העובדים שוכרים דירות בשכר דירה נקוב בדולרים או טסים לחו"ל (שתי הדוגמאות שחביבות על התקשורת כל פעם שהיא נדרשת לנושא שער הדולר) ומכאן שהוא מרוויח ולא מפסיד מירידת השער. אלא שטענה זאת מבוססת על אחת האשליות העמוקות של התודעה שעליהן מושתת המשטר הקפיטליסטי. אשליה זאת היא ההתייחסות לעובד למעשה כצרכן ולא כעובד (אחת הסיבות לאחיזתה של אשליה זו היא שהצריכה משותפת לכל ציבור העובדים בעוד שהעבודה נפרדת בין מקומות העבודה השונים –מפעל מסויים, מורה, חברת היי-טק וכו'). אלא שעובדת החיים המרכזית שקובעת באופן בסיסי את חייו של כל אחד מאיתנו היא עבודתו-קודם כל האם הוא עובד או מובטל ואחר כך מה הם תנאי עבודתו ושכרו-שמהם נגזרת לאחר מכן יכולתו לצרוך.

תמיכתו של עיני בדרישה להלחם בירידת הדולר מבוססת על ההבנה העמוקה כי משבר עמוק ומיתון שאליהם ייקלעו התעשיינים, ושיגרמו לצמצומי מפעלים ולפשיטות רגל, יביאו לפיטורים של עשרות אלפי עובדים. מצב זה ייפגע לא רק במפוטרים שכמובן יימצאו את עצמם במצב קשה, אלא גם במי שיישארו מועסקים ושתנאי עבודתם ייפגעו (גם אם הטיסה לחו"ל תעלה 100 ₪ פחות-יכולתו של העובד המפוטר לטוס תקטן ולא תגדל...). האינטרס של העובדים הוא ששער הדולר יאפשר לתעשיינים להמשיך לייצר, להרוויח ולהעסיק עובדים, ולא וששער דולר יפגע בתעשיינים באופן קשה ויגרום לצמצומים ופיטורים במפעלים.
כל זמן שמתקיים המשטר הקפיטליסטי [כלומר הרוב המכריע של אמצעי הייצור לא נמצא בידי העובדים אלא בידי בעלי ההון), תלויים העובדים בבעלי ההון האלה ובהצלחתם העסקית על מנת שתהיה להם עבודה. בתוך שותפות האינטרסים הזאת בהצלחת המפעל מתקיים מאבק נוסף ובעל משמעות וחשיבות על חלוקת הכנסות המפעל בין רווחת התעשיין לשכר העובדים.

תמר בן יוסף (כותבת מומלצת בחום-בנושא זה ובנושאים אחרים), תיארה בחדות את "השורה התחתונה" בנושא שער החליפין:

חשוב להבין היטב כי קביעת שער החליפין של המדינה, היא חלוקת הון וכוח, כמו סיבוב כל ברז כלכלי אחר
...
טוב לראות, שבסוגיית שער החליפין, ההסתדרות סופסוף גומלת לתעשיינים, ועופר עייני מאיים להשבית את המשק עקב משבר הדולר. בכך ההסתדרות מצטרפת לאיגודים המקצועיים המכובדים בעולם. לא רק תביעות שכר ותנאים נלווים, אלא גם הגדרה נכונה של שדה המאבק. להסתדרות יש אינטרס בקיום התעשייה – המעסיקה יותר מ-300 אלף עובדים, חלקם מאורגנים, בתנאים ההוגנים ביותר שניתן למצוא היום.

התאחדות התעשיינים וההסתדרות צריכות לגבש מאבק משותף על מדיניות שער חליפין תומכת צמיחה. זה אומר, סינון תנועות ההון לישראל וממנה, ומניעת אותן העברות כספים שעיקרן ספקולציה קצרת טווח. זה אומר, איסור מתן אשראי בנקאי או מוסדי אחר למטרת הימורי מטבע. זה אומר גם חזרה מסוימת של בנק ישראל לניהול שער החליפין.

הערה היסטורית קצרה וחשובה בנושא זה

כללי המשחק הקיימים בנושא שער המטבע-כלומר מטבע נייד לחלוטין בלי שום מגבלה, חשוף לחלוטין לספקולציות של הון, כללים שרוב הפרשנים מתייחסים אליהם כגזירת טבע, לאתמיד שררו כאן. למעשה, ב-1997 עמד נושא זה בדיוק בליבו של מאבק חריף שבו התנגדו התעשיינים לפתיחת שוק המט"ח, והדבר הגיע עד להתפטרותו של דן מרידור מתפקיד שר האוצר-בעוד נתניהו כראש הממשלה ופרנקל כנגיד בנק ישראל הכריעו על שינוי כללי המשחק ומתן "חופש ניוד מלא למטבע". שינוי שיש הטוענים שהוא החשוב והמכריע מכל השינויים שנעשו בכלכלת ישראל בשנים האחרונות.
נושא שערי החליפין של המטבעות השונים איננו "עוד נושא" בכלכלה. אבן הבריח של הסדר הקיינסיאני ששרר בעולם ב-25 השנים שלאחר מלחה"ע השנייה היתה מערכת מתואמת של שערי מטבעות והיא שאיפשרה את קיומן של מדינות רווחה המבוססות על "כלכלת תעסוקה מלאה". פירוקו של הסדר זה בתחילת שנות השבעים היה המפתח של מהפכת הנגד הניאו ליברלית. מעניין וחשוב לציין כי לאחר פירוק הסדרי המטבע, אחת ההצעות החשובות והבולטות כדי ליצור מערכת מגן חדשה כנגד הספקולציות במטבע היתה הצעתו של ג'יימס טובין להטיל מס על תנועות הון ספקולטיביות לטווח קצר (ידוע כ"מס טובין")-אותה הצעה שעצם העלאתה כעת על ידי שרגא ברוש מאיימת כל כך על נגיד בנק ישראל וחסידיו...

מה ניתן ללמוד מכך?

מה קורה כאשר אנחנו לוקחים את התובנות שהפקנו מנושא שער החליפין ומתבוננים דרכן על התמונה הכוללת?
מתברר שהתמונה של "אחדות ההון" שהצטיירה בתחילה (השותפות בין ברוש, בר און ופקידי האוצר ובינם לבין עיני) והחלה להתפרק בתיאור לעיל של "מאבק הדולר" ממשיכה להתפרק גם בצד השני של התמונה. מתברר שבעוד מגמתו המוצהרת והעיקרית של האוצר הוא לפרק את העבודה המאורגנת תוך פגיעה מתמשכת בזכויות העובדים, הרי יו"ר התאחדות התעשיינים הנוכחי דווקא יוצא ומדבר פעם אחר פעם בזכות הסכמים קיבוציים, תומך בזכויות עובדים ואף תמך בעליית שכר המינימום (לכאורה כנגד האינטרס הישיר של התעשיינים שצריכים לשלם יותר לעובדיהם). חשוב לציין כי דבר זה רחוק להיות מובן מאליו או נגזר מראש-עודד טירה, קודמו בתפקיד של שרגא ברוש, היה מתומכיו הנלהבים של בנימין נתניהו ומדיניותו.
על פניו, יש כאן אם כן ברית בין שני כוחות שמזהים את חפיפת האינטרסים בינהם ומבינים גם כי כל אחד מהם בפני עצמו נמצא בעמדת חולשה מכרעת במשק הישראלי היום. חיבור הכוחות ביניהם מאפשר להם ליצור כח שלא ניתן להתעלם ממנו.

"שברנו את העבודה המאורגנת בישראל" – האמנם?

האם עיני מחזק או מחליש את מקומה של העבודה המאורגנת בישראל?
כזכור לכולנו, מטרתה של "תוכנית נתניהו" היתה (ע"פ עדותו המפורשת של ראש אגף התקציבים, אורי יוגב) "לשבור את העבודה המאורגנת במדינת ישראל". התוכנית כוונה כנגד שני היעדים שנתפסו כבסיסי הכח העיקריים האחרונים של ההסתדרות: העבודה המאורגנת בשירות הציבורי וקרנות הפנסיה (שהופקעו בחקיקה מידיה). המהלך זיהה את ההסתדרות כנמצאת בנקודת חולשה היסטורית ונועד להוציא את ההסתדרות ואיתה את העבודה המאורגנת בכלל אחת ולתמיד ממפת מוקדי הכח שמעורבים בעיצוב המדיניות החברתית-כלכלית בישראל. אורי יוגב בראיון הפרישה שלו סיכם את "המהפכה ההיסטורית" הזאת כהצלחה מכרעת.
והנה, פחות מחמש שנים, לאחר "המהפכה" הזאת, הצליח עופר עיני להחזיר את ההסתדרות למקום מרכזי שבו היא מעורבת כמעט בכל עניין מרכזי בתחום הכלכלי פוליטי במדינה: ההסכמים עם המורים והמרצים (שניהם לא מאוגדים במסגרת ההסתדרות), חקיקה בכנסת (צמצומו הדרמטי של חוק ההסדרים וכניסתו לתוקף של חוק חברות כח האדם נעשו במעורבות ישירה של ההסתדרות דרך כוחה של מפלגת העבודה) ודוגמאות נוספות. ברור כיום שיו"ר ההסתדרות חייב להיות שותף מרכזי בכל מהלך כלכלי במשק. האיום הגדול שחש נגיד בנק ישראל, שבעקבות פרסום כתבה בעיתון(!) על יוזמת החקיקה של ברוש ועיני הזדעק עוד באותו בוקר לכנס מסיבת עיתונאים דחופה שבו תקף אותם בחריפות, מעיד אולי יותר מכל על הכח שצברו ברוש ועיני בשנתיים האחרונות (למרות שבשום פנים אסור לחשוב שהם הגיעו לעמדת הגמונית כלשהי).
להבנתי אחד המפתחות העיקריים לבניית כוחה הפוליטי של ההסתדרות מחדש היה הברית עם התעשיינים שיצרה גורם שאי אפשר להתעלם ממנו ושיכול לקבוע את סדר היום הכלכלי בישראל.

אם באמת הפרשנות המוצעת להלן למהלכיו של עופר עיני היא הנכונה וזהו המפתח להבין את פעולתו הרי שזהו מהלך שמחזיר את העבודה המאורגנת וההסתדרות לעמדת כח והשפעה משמעותית, מהלך שיש לו את הסיכוי הגדול ביותר להשפיע על כיוונה של מדינת הרווחה בישראל.
כל זה אינו אומר,לדעתי, שלא צריך לבחון כל פעולה של עייני לגופה-ובנקודות מסויימות לחלוק עליו (כמו שראוי לעשות תמיד לכל פעילות של מנהיג פוליטי, ששדה האינטרסים שלו תמיד שונה משלנו). זה כן אומר שבאופן העמוק המהלך שעיני מוביל הוא להבנתי מהלך רב חשיבות להעצמתה מחדש של העבודה המאורגנת בישראל ומבחינה פוליטית חשוב לנו לתמוך במהלך זה ולחבור אליו.

על מנת לענות על השאלה הזאת יש צורך בהתבוננות מסוימת על נסיון העבר, על טבעו המיוחד של הסוציאליזם הישראלי. הרבה דובר על ההשפעות החיצוניות, שהביאו לחיסולה של מדינת הרווחה ולהיסחפותה של ישראל במערכת הקפיטליסטית הכלל עולמית. השאלה שלעניות דעתי לא נשאלת מספיק, היא השאלה הפנימית - מדוע מה שהיה לנו לא החזיק מעמד? עלילות הצלחתו של הנאו-ליברליזם בזירה הבינלאומית ידועות ומוכרות, אך מה בדבר הסיבות להצלחה כאן, במקום בו היו לסוציאליזם הישגים מרשימים? מתוך הנחה כי ניצחון הקפיטליזם הדורסני הזה לא מחויב המציאות ושפירוק מדינת הרווחה אינו מעיד על אידיאולוגיה בלתי אפשרית, כפי שנהוג לטעון היום, יש מקום לבחון בצורה מפוקחת – מה היה חסר? על מנת להביא לשינוי כיום, לא די בזיהוי האויב - יש צורך לבחון את החולשות שלנו, חולשות שנוצלו לקידום תהליך פירוקה של מדינת הרווחה.

מנקודת מבט דתית, התשובה מונחת בשתי הנחות היסוד של הציונות הסוציאליסטית החילונית: המטריאליזם המרכסיסטי, והשאיפה לנורמליות (עם ככל העמים) שבאה לביטוי ברעיון שלילת הגולה. למטריאליזם המרכסיסטי, הרואה את יחסי הייצור ואת הפריזמה הכלכלית כחזות הכל, ישנם יתרונות בלתי מבוטלים. על כוחות הכלכלה בעיצוב חיינו אין מערער, ועל הבורות רחבת ההיקף בנושאים אלה, בורות הנובעת בין היתר מחוסר הפופולריות של החשיבה המרכסיסטית, חייבים כולנו להסכים. אך העמדת הכלכלה כזווית ראייה לגיטימית יחידה, מצמצמת את הקיום האנושי לרובד החיצוני ביותר, רובד הקיום הפיסי. בצורה דומה, שלילת הגולה וחלום הנורמליות, כוללת מרכיבים חיוניים, לעניות דעתי גם מפרספקטיבה דתית. אין ספק כי יצירת כלים ממשיים, מן הסוג שלא היו בגולה, הם תנאי הכרחי למימוש האידיאל של "תיקון עולם במלכות שדי". אבל חלום הנורמליות החילוני כרוך בבנאליזציה מסוכנת, שטומנת בחובה הגיון פשוט של הליכה עם הזרם. הנורמליות היא בקשת מקור לגיטימיות חיצוני ולכן ברגע שנורמלי זה כלכלת שוק נאו ליברלית, הרעיונות החברתיים נזרקים לפח. תרבות הצריכה הנוכחית היא אם כן תוצר, מעוות אמנם, של שתי הנחות היסוד האלה. שיטוח המציאות על ידי ראייה מטריאליסטית היא התכחשות למורכבותו של האדם ושל העולם הסובב אותו. התוצאה היא חברה בה רובד הקיום הפיסי תופס מקום מרכזי ומקודש, ומכונה "איכות חיים". הרצון להיות נורמליים, כולל התכחשות לכל מה שהוא ייחודי בנו ולכל נסיון העבר היכול לשמש אותנו. במובן זה, הרצון לנורמליות, אינו רק שלילת הגלות כמצב אלא שלילת היהדות כולה ושלילת העבר ההיסטורי כלא רלבנטי. זוהי מגמה אנטי אבולוציונית משום שהיא אינה מאפשרת לבנות על בסיס מה שכבר התרחש ומשום שהיא מובילה היישר אחורה – אל הפראיות והאכזריות של כלכלת השוק הנאו-ליברלית. בעיני, האידיאולוגיה החילונית של אנטי-רוחניות, "המקדשת" את נקודת המוצא המטריאליסטית ואת החתירה לנורמאליות היא המרכיב המרכזי ברטוריקת השוק החופשי שאנחנו חשופים לה השכם והערב.

הדגש של הסוציאליזם הישראלי בעבר על קולקטיביות ראה בכל התפתחות אישית, מעשה אנטי קולקטיבי ומכאן גם פסול. ניתן לטעון כי לדיכוטומיה זו הצדקות היסטוריות, ובכל זאת התוצר הוא הפרדה מלאכותית בין האישי לקולקטיבי כשני אלמנטים הסותרים זה את זה. זוהי לדעתי הפרצה שאפשרה לסחף הקפיטליסטי להציף את כולנו. המלאכותיות של הניגוד הזה נראית גם כיום מן העבר השני. הפוסט מודרניות והפוסט ציונות שוללות כל מחשבה קולקטיבית כדכאנית ובשם האישי מאפשרות את שגשוגה של המערכת הקפיטליסטית. הנטייה הנוכחית לשלול את הקולקטיביות לטובת אינדיבידואליזם, (נטייה שניכרת גם בעולם הדתי), היא תגובת נגד קיצונית להפרדה המלאכותית בין האישי לכללי.

היהדות אינה מפרידה בין תיקון האני לתיקון העולם ורואה את שניהם כחלק מתהליך אחד. דבר זה ניכר במיוחד במצוות הנהוגות בארץ המוטלות על כל יחיד וכן על החברה כולה. במובן זה צדקה הציונות החילונית - היהדות של הגלות אינה מתעסקת עם תיקון עולם במובן הרחב. רק בארץ ישראל יש אפשרות לבנות חברה צודקת. דבר זה ניכר במיוחד במצוות השמיטה, הכוללת שמיטת חובות כל שבע שנים ורפורמה אגררית מקיפה בדמות החזרת האדמות לבעליהן המקוריים על פי חלוקה שוויונית. כל אלה על בסיס ההבנה כי הבעלות האמיתית על הארץ שייכת לריבונו של עולם ולא לאדם פרטי. אך לעקרונות קולקטיביים אלה נוסף גם אלמנט רוחני אישי. על פי חז"ל מטרה נוספת של שנת השמיטה היא לאפשר לחקלאים שנה של לימוד תורה, בתום שש שנים של עבודה קשה. במילים אחרות, המצב המתוקן הכללי מכיל ומאפשר גם מצב מתוקן אישי, על פי ההנחה כי לכל אדם יש זכות לא רק לרווחה כלכלית אלא גם לחיים פנימיים. חיים פנימיים כאלה אינם מתקיימים בחלל הריק – על מנת לפתח אותם יש צורך בפנאי, בחלוקה נכונה של משאבי הזמן והמקום. לשם כך יש צורך, כיום יותר מתמיד, במאבק מן הסוג הסוציאליסטי, מאבק על זכויותיהם של עובדים ושל צרכנים, של חלוקת משאבים צודקת וסדר יום לאומי שונה לגמרי. אך אלה חייבים לבוא בד בבד עם תביעה להתפתחות אישית ורוחנית המתרחשת גם ברמה הפרטית. החברה איננה כפי שצטט פרופ' גוטווין את מרגרט ת'אצר רק אוסף של יחידים. אך באותה מידה גם לא ניתן להתכחש לכך שהיא בסופו של דבר מורכבת מיחידים שהם, עם או בלי ההפרטה, עולמות בפני עצמם.

אז למה בכל זאת סוציאליזם? רבי נחמן מברסלב אמר "אם אתה מאמין שאפשר לקלקל תאמין שאפשר לתקן". האמונה שחסרה לנו כיום היא זו - האמונה כי ביכולתו של האדם לתקן את סביבתו, ולבנות חברה צודקת יותר. היא עומדת בניגוד מוחלט לרטוריקה הרווחת בדבר "טבע האדם" מבית מדרשו של מילטון פרידמן, טבע שהוא בעיניים יהודיות, טבע בהמי המונע אך ורק מצרכים ורצונות אנוכיים. הוגי הסוציאליזם האמינו באמת ובתמים, כמוני, כי האדם מכיל גם כוחות אחרים, גבוהים יותר. במובן זה המהפכה היא המהפכה – האמונה כי יש אפשרות לפרוץ מן האידיאולוגיה האכזרית הזאת לקראת משהו נשגב יותר. הגשמה של הרעיונות האלה טמונה בהנחת יסוד אחרת מן ההגות הסוציאליסטית הקלאסית בדבר קיומה של מציאות אמיתית מתחת למציאות הנוכחית המדומה. עקרון זה הוא רלבנטי במיוחד היום לנוכח המתקפה הפוסט מודרנית על המושג אמת, מתקפה שמשמשת כסות למגוון רחב של פשעים, בשם הרלטיביזם התרבותי. הדגש המרקסיסטי על הנחלת תודעה, על חתירה לאמת, חייב להיות עדיין נר לרגלינו. אינני מקבל את התפיסה כי תודעה מעמדית או הבנת היחסים הכלכליים היא האמת הצרופה והאולטימטיבית, אך נדמה לי שניתן להסכים על מה שהוא בוודאי רחוק מן האמת – חלום הצריכה האינסופית והרעיון שמה שטוב "לכלכלה" טוב לכולם.

אני מדגיש את המשותף לא רק על מנת לסבר את האוזן. מטרת המאמר הזה אינה להתנצח עם הסוציאליזם החילוני על ההיסטוריה, אלא להעיד על נחיצותה של הסכמה רחבה, למרות המחלוקות המהותיות. מטרת הדיון על העבר היא לעורר תשומת לב לעובדה כי יתכן מאד כי סוציאליזם יהודי, עלול להוות מענה על חלק מן הפגמים של המודל הקודם. תהליך ההתפוררות של רטוריקת הצדק של הצרכנות כבר בעיצומו אבל על מנת להחיש אותו ובעיקר על מנת לקשר בין התפוררות זאת לשינויים חיוביים, עלינו לפעול בדרך התרגום: בהצבת מטרות הנוגעות למהות השיטה, על ידי תרגום מדוקדק ונגיש של רעיונות הנמצאים כבר בשפתנו הישנה (ולפעמים הישנה מאד), לשפת היומיום של העידן הפוסט מהפכני. כפי שציין יואב רובין בצדק, היהדות שלנו נמנעת לעתים רבות מלהרים את הכפפה הזאת (על הזיהוי השלילי של חסידות ברסלב בהקשר זה אני מרגיש צורך להגן אך אאלץ להמתין להזדמנות אחרת) אבל יש לדעת, כי ביהדות טמונים כוחות מהפכניים גדולים ועצומים שיכולים לבוא לביטוי, היום יותר מתמיד. אלה כוללים לא רק אחריות חברתית בנוסח "צדקה" המעורר את לעגם של הסוציאליסטים, אלא גם שלילה עקרונית של הנחות היסוד של הקפיטליזם הנוכחי – קדושתו הבלתי מעורערת של הרכוש הפרטי, ותפיסת השוק החופשי כסוג של סדר טבעי בלתי נמנע. "הפרטת המחאה" שפרופ' גוטווין התייחס אליה מונעת מאיתנו שיתוף פעולה רב-מגזרי. הרחבה והעמקה של נושאים אלה היא חיונית על מנת ליצור חזית רחבה ככל האפשר נגד אויב מתוחכם ורב עוצמה.

מהיכן נובעת "האמת" הזו? כדי לרדת לשורש העניין, לאם כל הסיבות, יש לנפות טיעונים מתעתעים בעד התחרות החופשית, שאנו מוזנים בהם לרוב. אלה כוללים אמירות כגון: חוסר תחרות מוביל לבולשביזם של הממשלה, או מטעמה, בהיותו של השוק נתון, בכל תחום ותחום, לחסדיו של "בעל בית" יחיד המכתיב את רצונו וצרכיו; שוק ללא "תחרות בריאה" מייצר פרזיטים, שהרי אין מי שיאיים על מקום עבודתם של האנשים וידרבן אותם להתאמץ.
אחר כך צריך לנפות טיעונים המוצגים כ"פתרונות בית ספר" בספרי הכלכלה, לפיהם התחרות החופשית יוצרת את האיזון הנכון בין היצע לביקוש; או שהיד הנעלמה מכתיבה שווי משקל רציונאלי של השוק.
בדרך אל סיבת הסיבות ראוי להתעלם גם מכשלי התחרות: למשל את אלה שלא עומדים, לעתים, בכללי המרוץ הנוקשים ונותרים מוטלים לצד הדרך; או את צידו השני של אותו המטבע – חבירה של כמה גופים מתחרים – באמצעות מיזוגים, רכישות ומחירי היצף זמניים - לתאגיד אחד גדול המבטל כמעט את התחרות. הוא עושה זאת בין אם כמונופול, בין אם כחלק מקרטל בתהליך שאפשר לכנותו – "בולשביזם קפיטליסטי" או שלטון "הברונים השודדים". זהו מצב שקבוצה לא גדולה של בעלי הון משתווה בעצמתה – בעזרת השוק "החופשי" – לעצמת הממשלה, אם לא למעלה מזה, ומתחילה להכתיב את כללי המשחק בתהליך שבו התחרות מובילה לביטול התחרות.

וכך, לאחר שמסירים את הקצף המכסה את המים, וצוללים אל תחתית הבאר, מגלים שחזרנו אל שאלת היסוד בדבר טבע האדם. האם אדם לאדם זאב, או אדם לאדם בן אנוש. האם האדם הוא יצור החושב רק על עצמו או שהוא מחויב גם לזולתו; לא רק לצאצאיו, אלא גם לחברה הסובבת אותו ולמדינתו. פעם, בימים רחוקים, קראנו בחוברת הדרכה תנועתית בשם "האדם מהו". היא אבחנה את האדם כמי שחי מעבר לזמנו – כלומר יוצר תשתיות ונכסים ראויים גם לדורות הבאים; ומעבר לעצמו – כלומר דואג לא רק לצאצאיו הישירים, אלא מחויב גם לסביבתו – לחלשים שבה, לאלה שאינם "מדביקים את הקצב".
בעל החי, נכתב שם, מסיים את מחויבותו, ברגע שהצאצא סיים להישען על אספקת המזון של הוריו, עומד על רגליו וחי בזכות עצמו.

***
אנחנו חיים בתקופה בה ה"מעבר לעצמו" ו"מעבר לתקופתו" הומרו ב"אני", "כאן" ו"עכשיו". ניצחה התפיסה הרואה את האדם כזאב; חובותיו מצטמצמים רק לבניו למשפחתו הקרובה, מקסימום – לשבט הקטן. כל השאר – יעמדו לגורלם. היחס אליהם הוא כאל אויבים הנלחמים על אותה חלקת טרף, על אותו מזון ולפיכך יש לגרשם ולהדחיקם, או להיכנע מפני כוחם ועריצותם. והעריצים, מרגע שניצחו, עושים בנו כבתוך שלהם. האחרים הם כעורבים וכעיטים המנקרים במעט הבשר שנותר על שלדה של החיה הניצודה. במכבסת המילים השאריות הללו נקראות "תרומה לחברה". החברה נתרמת רק לאחר שהזאב מילא את כרסו והלך, לא רגע לפני כן.

בכשלים ועיוותים הנוצרים כתוצאה מהשקפת עולם – ולא צריך לטעות, כל השקפת עולם מיטיבה עם מישהו – יש להיאבק באמצעות דיון על השקפת עולם. לרדת את תחתית הבור, אל המקום ממנו נובע האבסורד, לא אל התוצרים שלו. דיון על תוצרים, החשוב כשלעצמו, הוא דיון על פרומילים של ריבית ופרומילים של יעד גרעון ועל רגולציות. לא על הליבה. לפיכך, בראשית כל ויכוח יש לומר: לא נולדנו להיות זאבים.
אמת, בלא מעט תחומים אין פסול בדחף התחרותי. בספורט, למשל, הוא מצמיח הישגים, בוחן את גבולות היכולת; רעב תחרותי יכול להרחיב התפתחות מדעית, להניב תגליות ארכיאולוגית. לא ראוי לשלול כל תחרות, מה שחשוב לשאול הוא תחרות בשביל מה. שהרי בימינו, גם מה שראוי לתחרות, יותר משהוא נועד להניב הישג, נועד להרבות ממון לשם ממון לבעלים. מכאן גם רוב הכשלים ההופכים גם תחרות ראויה לכאילו תחרות שמתגלגלת לניצול.

בימים אלה נדון במפלגת העבודה, נושא ביטול הפריימריס - אותה תחרות של תפוס כפי יכולתך שבה המתמודדים על תפקיד כלשהו כותשים זה את זה בזירה המעניקה את רוב הסיכויים לבעל הכוח ומקורות המימון. על סדר היום עומדת ההצעה לחזור לוועדה המסדרת – לא פתרון מושלם, אבל צעד שבכוחו ליצור איזונים ובלמים, לדאוג למניעת קיפוח ולשרת מגזרים חלשים. השאלה, כמובן, אם לכך "התכוון המשורר", מה שכלל לא בטוח. שהרי גם בתקופות שהיו, לכאורה, פחות נשכניות לחברי הוועדה המסדרת היו מקורבים והעדפות ואמביציות אישיות. צריך להיזהר מפונדמנטליזם של ועדה מסדרת שהוא, לעתים, מסוכן לא פחות מהפונדמנטליזם של השוק החופשי. עריצות של ועדה או עריצות של שוק הם היינו הך.
מאחר שאת הפריימריס, על הרעלת הפוליטיקה שיש בשיטה ואת עדות הזאבים שהיא מצמיחה למדו הכל להכיר, עדיף להיאבק על כללי המשחק בתוך הניסיון לסידור עבודה, הגם שברור שזהו לא סידור עבודה "קיבוצי". רחוק מכך. ואולם הצלחה, ולו חלקית, של תהליך בחירה מתואם – כזה או אחר – יכולה להכניס מימד של שפיות לפוליטיקת הג'ונגל הנוכחית.

בעקבות השינוי, כבר אין לנו מקום שלו אנחנו קוראים "העיתון" וזו ההזדמנות שלנו ליצור לנו "עיתון" משלנו
מכל המקורות האפשריים ברשת.
אתרים שהוקמו בשנים האחרונות כוללים תכונה בשם RSS - Real Simple Syndication
התכונה הזאת מאפשרת לנו לראות את העדכונים האחרונים מאותם אתרים מבלי להיכנס אליהם. התכונה הזאת מאפשרת לאתרים אחרים לרכז עדכונים מכמה אתרים בדף אחד.
הסימן לכך שיש לאתר אפשרות RSS היא אייקון כתום קטן שמופיע בשורת הכתובת של הדפדפן.

איך עושים? נכנסים לגוגל ולוחצים על הקישור iGoogle שמופיע למעלה. עכשיו לוחצים על "היכנס" ומכניסים את שם המשתמש והסיסמה שלכם ב Gmail. (אין לכם? צרו לכם חשבון בקלות). עכשיו אתם נמצאים בדף הבית של העיתון שלכם. לחצו על הקישור "הוסף דברים" כדי להוסיף תכנים לעיתון.
אם אתם רוצים להוסיף לעיתון שלכם עדכונים שוטפים מאתר "יסוד" לחצו על הקישור "הוסף עדכון או גאדג'ט" והכניסו את הכתובת של אתר יסו"ד – yesod.net
כאשר תחזרו לדף הבית של iGoogle תראו שם את העדכונים מאתר יסו"ד. כמובן שתוכלו להוסיף לעיתון שלכם עדכונים מעוד הרבה אתרים כגון עבודה שחורה, העוקץ וגם עדכונים מאתרים של העיתונות המסחרית.
עכשיו, אתם כבר לא תלויים באתר אחד כדי לקבל את המידע שלכם, ולא צריכים לשוטט בין הרבה אתרים כדי לדעת "מה חדש".
עכשיו אתם מתקדמים לעבר השינוי החברתי על ידי שינוי הרגלי צריכת המידע שלכם.