הופ – למה לא
מאת: תמר גולדמן :: 2010 / 03 / 2
ערוץ "הופ" הוא הערוץ "החינוכי" של הכבלים. לזכות הוגיו ומפעיליו יאמר שיצרו ערוץ חופשי ממיניות ומאלימות. בכך הם מציבים אלטרנטיבה לערוצים אחרים המכוּונים לילדים, ומלאים בכל הרעות של הטלוויזיה למבוגרים. אבל היוצרים של "הופ" בחרו להיות אלטרנטיבה חלקית בלבד.
ערוץ "הופ" מקבל את הנחת היסוד שתפקידו המרכזי של ערוץ טלויזיה לילדים הוא לשמש כבייביסיטר. הוא רק לא מנסה להיות בייביסיטר יותר "חינוכי" מהמתחרים שלו. צופי "הופ" הצעירים אינם בוחרים לצפות בתוכנית זו או אחרת. הם פשוט "רואים הופ". כל התכניות נראות ונשמעות פחות או יותר אותו דבר. כהורים, נוח לנו לומר לעצמנו שזהו זמן מנוחה והתרגעות עבור הילד. הרי גם אנחנו בוהים בערב מול הטלוויזיה בתוכנית מתח טיפשית או קומדיה קלילה, בוחרים במודע לוותר לזמן מה על חשיבה ביקורתית ויוצרת, ולהתמסר למסרים השגויים המגיעים אלינו מהמרקע. אבל לא כך הדבר לגבי הילדים. אצלם זו אינה בחירה מודעת, וככל שהם מקבלים מאתנו מסר שהבהיה במסך היא פעילות לגיטימית, נפגעת היכולת הביקורתית העדינה שכבר הצליחו לפתח.
כמה מלים על התוכן
בואו נגיד משהו על המסרים. "הופ" אינה "דודי שמחה" וגם לא "חתול תעלול", המתפרעים עם הילדים שעליהם הופקדו ומאיימים (לכאורה) על הסדר הטוב. אנשי "הופ" נאמנים לתפקידם ה"חינוכי". האנרגיה של היוצרים אינה מופנית ליצירת אומנות טובה, אלא להעברת מסרים "דידקטיים". לחלק מהתוכניות אופי "לימודי" שבו התוכנית מנהלת דיאלוג-לכאורה עם הילד. שואלת שאלה, מחכה לתשובה ואז נותנת משוב על התשובה (כמובן התוכנית מניחה שהילד ענה תמיד נכון, או מה שהיא תופסת כנכון). ברור שלא באופן זה הילדים לומדים אנגלית, חשבון או זיהוי צבעים. לעומת זאת, ההאנשה של הטלוויזיה מסוכנת כי היא מחנכת את הילדים מגיל צעיר לקבל אל חייהם את הדיאלוג המזויף. במקום דיאלוג עם הורים, מחנכים ושאר מבוגרים בשר ודם הם הילדים מקיימים דיאלוג-לכאורה עם ישות חזקה, שלעולם לא תתפס בטעות או בהתנהגות לא נאותה. חמור מכך: הישות הזאת מכירה רק תשובה אחת לכל שאלה. אין אצלה מקום לטעויות, למורכבויות לחשיבה יוצרת או לרעיונות חדשים. חמורות במיוחד התכניות שבמרכזן גיבור בשר-ודם כמו "רינת הזמרת" או "יובל המבולבל". כאן לא מדובר על דמות מצוירת אלא על דמות של מבוגר מתיילד, עם הרבה יותר יכולת שיכנוע. (אגב, סביב הדמויות הללו מתנהל עסק קפיטליסטי המנצל בציניות את כוח הקניה של הילדים).
מסרים אחרים הרווחים בתכניות "הופ" הם מתחום הרגשות והערכים. לפי "הופ", יש שדה מצומצם מאד של רגשות ומחשבות שמותר להחזיק בהם. רגשות אחרים, שליליים, מותרים רק לרגע, כדי שישמשו נקודת מוצא לתיקון חינוכי בתוך עשר דקות התכנית. אפשר שגיבור התכנית יחטא לרגע בעצלות, קנאה, שנאת הזר, או חוסר כבוד. אבל עד תום התכנית הגיבור, ואיתו הילד הצופה, יתעשתו ויגיע למסקנה החינוכית המתבקשת.
וכמה מלים על הצורה
יותר מהכל מפריעה לי הרדידות האומנותית. נראה שיוצרי התוכניות כלל אינם תופסים את עצמם כאמנים. אם מושקעת בתכנית תשומת לב אומנותית כלשהי, היא ניתנת להיבט החזותי בלבד. התוכן, כלומר העלילה, הדמויות, הדיאלוגים וכו', נתפסים כנטולי חשיבות. הדיבוב של כל הסדרות נעשה על ידי אותם קריינים. הקולות שטוחים, ומנעד גווני ההבעה שלהם מצומצם להפליא. אמנות טובה מצליחה לדבר אל ילדים ומבוגרים כאחד. אבא שלי היה מוכן לקרוא לי יום יום את ד"ר אויזמר, ואני מוכנה שוב ושוב לספר לילדי ולאחרים את "תירס חם". יצירות לילדים שהם באמת יצירות אומנות מצליחות לגעת גם ברגשות שלי, והם מוסיפות יופי ומורכבות לאינטראקציה שלי עם ילדי. אבל כשאני מנסה לצפות ב"הופ" אני לא מצליחה בכך יותר מכמה דקות. השעמום והעלבון שנגרם לחושי גוברים עלי...
אז מה האלטרנטיבה? ראשית צריך לזכור, כי כמו בכל התמודדות עם עולם הצריכה והמכונות המשומנות שלו, גם כאן האלטרנטיבה חלקית. אלו מאיתנו שבחרו להישאר בתוך החברה ולהתמודד עליה, ולא בחרו באופצית האסקפיזם, תמיד ימצאו עצמם מושפעים ולא רק משפיעים. כשזה נוגע לילדינו, הדילמות מחריפות. אנחנו מרגישים שהם צריכים לחיות את הבחירות שלנו, ולשלם מחירים על מה שלא בחרו בו (ומבלי שיש להם את הכלים לבחור). קשה לנו כשהם מרגישים נחותים מול קבוצת השווים שלהם, שאינה פועלת לפי אותם כללים. בנותי הבוגרות סיפרו לי לא מזמן כמה מאמץ השקיעו, כילדות, בלהסתיר מחבריהם את העובדה שאין להן מושג מי הם גיבורי ערוץ הילדים.
אנחנו לא רוצים ש"הופ" ודומיו יהפכו עבור הילד ל"גן עדן אסור", ולכן חשוב לאפשר לילדים לצפות בתכניות הללו במינון מינמלי. רצוי לשבת עם הילד ועם לוח המשדרים ולבחור מה לראות. זה מצמצם קצת את הפאסיביות וההתמסרות. חשוב לראות עם הילדים לפחות חלק מהתוכניות ולתת ביטוי לחשיבה ביקורתית. ילד בן שלוש מתחיל לשאול את עצמו האם באמת הדמות בטלוויזיה יכולה לדעת מה הוא חושב. כהורים יש לנו אפשרות כבר בגיל הזה לעזור לו לפתח את החשיבה הביקורתית שלו.
ולמי שבכל זאת זקוק למסך כביביסיטר: יש אלטרנטיבות טובות יותר מ"הופ". יש סרטי טבע מקסימים, וגם בשלל סרטי הזבל ניתן למצוא פנינים נהדרות הראויות להיות על מדף הקלטות שלנו (כמו למשל העיבודים לסרט של סיפורי אריק קרל). אבל זכרו: גם אם הילד שלכם רואה סרטי איכות, הוא לא ילמד לצפות בהם באופן אקטיבי, משתתף וביקורתי, אם לא תקדישו זמן לצפיה משותפת בסרטים הללו.
