טעות האינטרס
מאת: מיכה אשחר :: 2008 / 08 / 18
הספר "פואימה פדגוגית", מאת א. מאקארנקו בתרגומו של שלונסקי (הוצאת ספריית פועלים), מספר על הקמתה ופעילותה של פנימייה לנערים פושעים, מנקודת מבטו של המייסד והמנהל הראשון, הלא הוא המחבר. לכל מי שמתעניין בחינוך, אני ממליץ לנסות ולהשיג עותק של הספר.
בין היתר מספר המחנך על ההתנגדות שנתקל בה, כשניסה להשתמש בשיטה של מתן שכר כספי סמלי, לנוער. התקופה המדוברת היא השנים שלאחר המהפכה הקומוניסטית בברית המועצות. המפקחים על מערכת החינוך היו ברובם, כמובן, אותם אנשים ששימשו בתפקידים אלה קודם לכן. אלא שעתה השתנו פני הדברים והם התייחסו לשיטות של מאקארנקו ביחס של "מומרים חדשים" – יותר צדיקים מהאפיפיור. בשום פנים לא הסכימו לאפשר שימוש בשכר כספי:
"כל אימת שדובר על כמות מבוטלת של רובלים לתשלום שכר-עבודה או למתן פרס לבחורים, היתה מהומה-של-שערורייה בפועל-ממש מתחוללת ב"אולימפוס". הוגי-הדעות בפדגוגיה היו מאמינים אמונה שלמה, כי לא נברא הכסף אלא על ידי השטן [...] יחסם אל הכסף ואל שכר-העבודה היה של חרדת-בהלה רבה כל כך, עד שלא היתה שום אפשרות לבוא אליהם בטענה של הגיון"...
בהמשך דווקא נעשה שימוש בשכר:
"מתן שכר-העבודה הונהג בין הקומונארים כאילו אין שום פדגוגיקה כלל, ולא שטן-המשחית ולא יצר-הרע. כשהרצו המחנכים לפני סולומון בוריסוביץ' את הבעיה הפדגוגית שבשכר-העבודה, היה סולומון בוריסוביץ' טוען לפניהם: - הרי עלינו לחנך, מקווה אני, אנשים פקחים. וכי איזה איש פקח הוא זה, אם עובד הוא שלא על מנת לקבל פרס? - סולומון בוריסוביץ', והאידיאות, לדעתו, אינן ולא כלום? - אדם כשהוא מקבל שכר, מיד מנצנצות בלבו אידיאות רבות כל-כך, שאינו יודע מה לעשות בהן. וכשאין לו כסף, הרי אין בליבו אלא אידיאה אחת: היכן להשיג גמילות-חסד? ..."
במאמר מוסגר אומר, כי אותה טעות מופיעה בהבנה של מושג הקיבוץ. אינני עובד למען משהו חיצוני לי, כשאני מנסה להשיג תוצאות יותר טובות בעבודה; אלא, אני מזהה את האינטרס שלי בתוך הדברים. אינטרס איננו דבר מגונה. מה שקובע הוא, לאן האינטרס מוביל אותנו.
במאמרים שאני קורא מאת דני גוטווין, טעות מסוג זה היא כמעט קו מנחה.
במאמר שיצא ב"שווים" ב- 1 ביולי, כותב דני:
"...לפי עמדה זו [ה"חברתית"], שמירה על רלוונטיות פוליטית מחייבת לבחור בין 'האופציות הריאליות' העומדות להכרעה כאן ועכשיו, ולא להאבק על עקרונות ורעיונות שסיכויי הגשמתם במציאות הקיימת קלושים. מהגיונה של טענה זו נובע כי מאחר שכאן ועכשיו מי שקובע את חוקי המשחק הוא הניאו-ליברליזם הרי שלא תיתכן פעולה פוליטית ממשית – להבדיל מצדקנות אוטופית – אלא בטווח האפשרויות שיוצר ומגדיר משטר ההפרטה ומתוך בחירה רק בין הדרכים שהוא מציע. ואולם, בדרך זו הופכת 'הראליות הפוליטית' מהתמודדות עם האילוץ הניאו-ליברלי, לעמדה שמרנית הנכנעת לו ומאשררת את משטר ההפרטה, תוך הצגה של כל ניסיון – של תומכי מדינת הרווחה, למשל – לפרוץ את גבולותיו, כחסר סיכוי. כך מתגלגלת 'הריאלית הפוליטית' של החברתיות לכדי מנגנון המשכפל את הטענה הניאו-ליברלית ולפיה הגם שמשטר ההפרטה מאפשר חלופות שונות בתוכו, הוא עצמו נטול חלופות. עולה אפוא, שדווקא במקום שבו מתיימרת החברתיות להיות פוליטית היא הופכת לא-פוליטית..."
אנסה להתמודד עם הטעות של דני על-ידי ניתוח הטקסט של מאקארנקו.
מה בעצם טוען מאקארנקו?
הסיטואציה של נוער עבריין היא בעייתית לא בגלל הגדרות כאלה או אחרות של מעמד, או של תודעה או דימויים, הממלאים את מוחו של הנער. אלא, ניסיון החיים הממשי של הנער הוא כזה, שאין מקום כלל לתודעה, דימוי וכולי – אחרים מאשר אלה הקיימים. למשל, הבעיה נמצאת בכך, שהשגת סיפוקים מיידיים היא הדרך היחידה לגרום לאותו נער לעשות מעשה, איננה תוצאה של הכרתו הפנימית. להיפך – ניסיון החיים הממשי של הנער, הוא זה שהביא אותו להכיר בכך שאין כל תוחלת במעשה פרודוקטיבי כלשהו. מעשה פרודוקטיבי כזה, מטבעו מתגמל רק כעבור זמן רב, יחסית לעולם המושגים של ילדי-הפקר.
כדי לשנות את הכרתו הפנימית של הנער, אין דרך אחרת אלא אם הפרס סמוך וקרוב ממש. כך, תוך זמן אפשר להראות לו, כלומר – ליצור אצלו ניסיון אחר, לפיו קיים תגמול גם במעשים מסוג חדש.
אם אני לוקח את מה שאני מבין מדברי דני, אז אני מסכים דווקא, כי לא תיתכן פעולה פוליטית ממשית, אלא בטווח האפשרויות שיוצר ומגדיר המשטר הקיים – יהיה זה משטר ההפרטה או אחר.
בייחוד, אין דרך לשנות את המציאות הקיימת, אלא מתוך התייחסות אליה כנקודת-מוצא. אחרת המעשה איננו פוליטי, אלא הוא מהווה נקיטת עמדה מוסרית ותו-לא.
ההגדרות המילוליות והפרדיקאטים המוסריים שאנחנו מחילים על המציאות, אין בכוחם כשלעצמם, לשנות את אותה מציאות. האחריות שלנו צריכה להיות קודם-כל, כלפי תהליך שעשוי ליצור מציאות חדשה, ולא כלפי פראזות, שמצידן אין להן אחריות כלפי דבר.
הטעות הגדולה יותר של דני היא בזיהוי מנגנוני הפעולה של הפוליטיקה. אין הפוליטיקה נקבעת על ידי פראזות; כיוון ההתקדמות בוודאי לא נקבע על ידי נקיטת עמדה המנותקת מהכרת המציאות הקיימת.
דני מתאר דבר, שהוא קורא לו בשם "ריאליות פוליטית" (מרכאות במקור), כעמדה הנכנעת לאילוץ הניאו-ליברלי, לעמדה שמרנית, מאשררת את משטר ההפרטה וכולי וכולי. מה לעשות, שהדבר שקובע איפה נמצא הכוח, מה גודלו ואיך ניתן למצוא בו נקודות-משען לצורך קידום מדיניות מועילה יותר, איננו טיעון כזה או אחר על מידת הצדק שיש בו.
אהוד ברק בעת כהונתו כראש ממשלה, הביא לממשלה לאישור את רפורמת המס של בן-בסט, שהיה בה מס על ירושה, מס על רווחי הון ועוד מרכיבים.
עמיר פרץ קרא לאותה רפורמה "אנטי-חברתית", בגלל מיסוי על קרנות ההשתלמות. פרץ לא פעל רק לביטול אותו מרכיב של הרפורמה, שהתנגד לו. במקום זאת, פרץ נתלה בו כדי להשתלב במאבקו של המאיון העליון נגד מיסוי ההון.
לעומת זאת, כאשר עלתה לדיון רפורמת המס האחרונה שהביא לממשלה שר האוצר רוני בר-און, עופר עיני הצליח לבטל בדיוק את המרכיב הזה – מיסוי על קרנות ההשתלמות. הוא עשה זאת תוך שילוב התעשיינים כבני-בריתו במאבק. לדוגמה, כשההסתדרות איימה בשביתה כללית, המעסיקים הודיעו כי לא יבקשו כלל הוצאה של צווי-ריתוק!
ברור, כי מי שאמון על חלוקת העולם לטובים ורעים לפי פרמטרים אידיאולוגיים, עשוי לראות בשיתוף פעולה עם המעסיקים בבחינת "צלם בהיכל". עופר עיני, כנראה לא קרא את אותם כתבי-קודש.
אותו "מנגנון המשכפל את הטענה הניאו-ליברלית" כדברי דני, הוא מעניין, אבל הוא איננו העיקר.
לשיטתי, עד כמה הטענה הניאו ליברלית משתכפלת או לא, זו בעיה של פילוסופים, ואינני מזלזל בה. אבל זו איננה בעיה של פנסיה, שערי מטבע, מחיר החשמל ומע"מ על מזון.
דני מקפיד שלא להתייחס לאינטרסים, שהם אלה שבסופו של דבר קובעים, את התייחסותו של גורם כלשהו, כלפי שאלה שעומדת על הפרק. אינטרסים אלה הם קונקרטיים עבור סובייקטים ממשיים, קונקרטיים לחייהם. הניתוח של דני שם ללעג את החיים של אותם בני אדם, משום שהוא מניח במשתמע כי אין בחייהם חשבונות לתשלום, אין קיבה שצריך למלא מדי פעם ואין צורך להניח את הראש על מיטה מתחת לקורת גג יציבה ולא דולפת.
אני נזכר בדבריה של שן-טה, מתוך "הנפש הטובה מסצ'ואן":
"איך אהיה טובה, כשהמחירים גבוהים כל-כך?"
