אם כל כך טוב, אז למה כל כך רע?
מאת: עזרא דלומי :: 2004 / 08 / 19
הטובעים בעושר
יש לי ידיד רחוק שהוא מאוד עשיר. מליאן גדול. היי-טק, אופציות וכל זה. בפרסומים התקופתיים על רשימת עשירי ישראל הוא במקום לא רע. דווח כי הונו נאמד בלמעלה מ-200 מיליון דולר. מיליארדר בשקלים. פעם שאלתי אותו מה עושים עם כל כך הרבה כסף. הוא הסביר לי שבמיליון-שניים הוא מתגלגל בשוטף, השאר זה מספר. ככה יודעים כמה הוא שווה.
כידוע, צבירת הון היא מזמן לא לצורך החיים עצמם. גם לא לצורך סידור הבנים, הנכדים או אפילו הנינים. שהרי בשביל לסדר באקסטרה לארג' דור יורשים שלישי ורביעי מספיקים מיליונים בודדים. אז בשביל מה הצבירה? בשביל מה אנשים מתכתשים, מתחבלים, שוכרים פרקליטים? מה?! רק בשביל שאני אדע שהם עשירים ושהם יוכלו לספר לחבר'ה?
זאת לא היתממות. לי למשל חשוב להתקיים ברמת חיים ממוצעת ולאפשר לילדי התחלה סבירה של קיום עצמאי.
אבל, כידוע, זהו לא האתוס של החברה הישראלית המתפתחת. ובכל זאת, לצד הדרישה למדד של חיים בכבוד, נחוץ לקבוע מהם חיים בכבוד רב מדי. רמת חיים שמה שמעליה הוא בבחינת מותרות, ראווה, שחיתות ונצלנות.
גליון 'דה מרקר' האחרון דיווח על שי שהעניק עידן עופר לדירקטוריון של 'החברה לישראל' ולכל מי שהיה מעורב ברכישת מניות המדינה בצים על-ידי החברה. השי הוא "עט מונט בלאן יוקרתי מדגם 'בוהם דואו' שעלותו 3000 דולר" (חזור: שלושת אלפים דולר!). מה עושים בעט כזה אנשים שאת מכתביהם מקלידות מזכירות. מה לעזאזל הם עושים בו ולמה הוא נחוץ?
גם לעושר צריך להציב גבולות. לא גבולות פיזיים, אלא גבולות תודעתיים. כאלה שהסגתם תיצור תחושת אי נוחות, לא גאווה ויוקרה. צעד ראשון בהצבת הגבול הוא לבוז ולא לקנא במי שקונה עטים ב-3000 דולר היחידה.
חממת הצדקה
שפע מלל נשפך בוויכוחים על תכנית ויסקונסין "למאבק באבטלה". כך גם על הפרטת בתי הסוהר. נתונים על מובטלים שיחזרו (או לא) לעבודה ועל עבריינים שישוקמו (או לא) בעקבות המהפכה החדשה. כל צד והנתונים שלו.
בעיקרון אין זה דיון על יעילות המאבק באבטלה או על יעילות בתי הסוהר. זהו מאבק על חלוקת משאבי החברה והמדינה ובקיצור, בעד או נגד הפרטתם. חלק מהמספרים מבלבלים את הדעת, הופכים את הדיון לטכני-אריתמטי במקום לערכי-פוליטי. זה כל-כך מובן מאליו, עד שמפתיעה דלות הטיעונים הפוליטיים מול חירוף הנפש הפסבדו מדעי. תכנית ויסקונסין תתבצע ובתי כלא יופרטו, אם יהיה לממשלה כוח פוליטי לעשות זאת. הסיפור האמיתי איננו טובת האסירים והמובטלים.
המשחק המרכזי איננו על הנתונים, אלא על פרשנותם. כי גם אם תהיה אבטלה של 25% יטען אידאולוג של הפרטה שהמובטל בטלן.
התבהרות התמונה לא עושה את ההתבוננות בה לקלה יותר. להיפך, היא מפחידה. זו התבוננות תובענית המחייבת מעשה פוליטי כתנאי הכרחי, לא כתנאי מספיק. כי אם נמשיך להסתנכרן, כלומר להתיישר, עם "השווקים הפיננסיים" (מונח בריוני באצטלה כלכלית-מדעית) המכתיבים את התנהלותה הנוכחית של הכלכלה הישראלית, שהרי אז כמעט ולא עשינו כלום.
הפוליטיקה היא הנקודה הארכימדית. את תכנית ויסקונסין ואת הפרטת בתי הסוהר יש לראות כמשל.
אין ספק, המחשבה על הכוח העצום הנדרש כדי לחולל מפנה פוליטי, עלולה לייאש. אבל מה החלופה? שהרי אם אנו סוחבים את הוויכוח אל הנתונים, ובמקביל בורחים אל הצדקה ואל המתן הגלוי בסתר, אנחנו פשוט מתאימים עצמנו ל"מציאות המשתנה" במקום להפוך אותה על פניה.
עזרא דלומי הוא חבר ביסו"ד
חתימה על מנוי לכתב העתכל עבודת הכתיבה, העריכה וההפצה של 'חברה' נעשית בהתנדבות. חתימה על מנוי מסייעת למימון הוצאות העיצוב, ההדפסה וההפצה בדואר.
לחתימה על מנוי, נא לשלוח המחאה על סך 70 ש"ח (עבור 6 גליונות - שנה אחת) לפקודת 'עמותת קהילה' לכתובת: עמותת 'קהילה' רח' הנשיא 46 בית שמש 99037, ולציין שם, כתובת, טלפון וכתובת דואר אלקטרוני.
