"גמישות בשוק העבודה" - מבט מצד שמאל
מאת: אודי מנור :: 2004 / 08 / 23
תהיה זו טעות להניח שהמונח "גמישות בשוק העבודה" הוא אך ורק סיסמה בפי הימין הכלכלי המאורגן, כשם ש"ארץ ישראל השלמה" היא אמנם רק סיסמה ריקה בפי הימין המדיני שלנו. בכוונת דברי להציע התמודדות של ממש עם המונח הנדון, התמודדות היוצאת מהשמאל הכלכלי-חברתי ושבה אליו.
כמות עבודה שעושה היום פועל ייצור בשבוע, עשה מקבילו איש המאה ה-18 בארבע שנים. עובדה זו, בגרסה כזו או אחרת, לא רק ידועה, אלא היא היא העומדת בתשתית החזק שבטיעוני הימין הכלכלי: חלוקת עבודה משוכללת מביאה לשחרור כוחות ייצור גדולים יותר, ומכיוון שכך, אין אלא להעמיד לא רק את ההון ואת חומרי הגלם על יסודות של 'שוק חופשי', אלא גם – ובעיקר – את העבודה.
מכאן המרחק לדימויים שליליים הקשורים בעבודה המאורגנת לא רב: "שותי התה של הקומה החמישית"; "המורים הנהנים מ-90 ימי חופשה שנה"; "יושב ראש ועד הכורים באנגליה הממשיך לקבל משכורת למרות שהמכרה נסגר לפני עשרים שנה". ולעומת הדינוזאורים ("הלוויתנים") הללו? הנה הם באים אנשי 'ההיי-טק': קולים, סקסיים, תזזיתיים; מהירים; יצירתיים; ממציאנים. האחד אולי מסתפק במשכורת של 25,000 ₪ לחודש ורכב צמוד. לא רע. כך או אחרת, עמיתו מהפקולטה להנדסה כבר הספיק להנפיק עצמו בוול-סטריט במאתיים מליון דולר.
מהי 'כלכלת שוק'?
עיקר טענתי היא שאכן, בתנאי כלכלת-שוק המבוססת על חלוקת עבודה ועל פוליטיזציה ודמוקרטיזציה חברתית-תרבותית הולכת ומעמיקה, עקרון "הגמישות בשוק העבודה" הוא עקרון מכונן סוציאליסטי חשוב מאין כמוהו. על מנת להופכו לכזה, יש כמובן לרדת מעץ הדימויים לקרקע המהויות. מיניה וביה נשענת מסקנתי, כמו הדרך אליה, על ההנחה, שמדובר – כמו בנושאים רבים אחרים בהם אנו עוסקים כאן – בבעיה תודעתית.
ובכן, כמה הנחות יסוד: הכלכלה בימינו היא כלכלה-לא-טבעית. כפי שהסברתי בגליון 8 של 'חברה' (עמ' 28), 'כלכלת-שוק' (במישור המציאות ולא כמטבע פוליטית-אידיאולוגית בידי שטרסלר והימין), היא מציאות בה כל אדם, אבל ממש כל אדם, צורך את צרכיו מהשוק, ומי מאיתנו שמצליח להשיג עבודה כלשהי, מוכר את תוצרי עבודתו – ביצים, חלב, בתים או רעיונות – בשוק. במלים אחרות, בכלכלת שוק, השוק חוצץ בין שני צדדיה של הכלכלה הטבעית, שבמסגרתה רוב האנשים צרכו את שייצרו וייצרו את שצרכו.
לא כאן המקום לדון בשאלה כיצד התפתחה כלכלת השוק ומתי. חשובה לענייננו התובנה שזו המציאות בה אנו חיים. נקודה. הנושא החשוב באמת הוא שאלת האופן בו מאורגן השוק. כאן המחלוקת הפוליטית-האידיאולוגית, ולכן החברתית והכלכלית, הגדולה והמשמעותית ביותר ב-200 השנים האחרונות: האם יש לארגן את השוק על פי שיקולים של רווח, ורווח בלבד? או שמא יש לארגנו באופן כזה בו למרבית האנשים יובטחו מרבית צרכיהם? ובכן, למעשה, ובניגוד למה שנהוג לחשוב, כל המדינות המתועשות ללא יוצא מהכלל, קיבלו זה מכבר הכרעה ברורה: באף לא אחת מהן מועמד עקרון הרווח כעקרון יחיד.
אמנם במדינות המכונות 'קפיטליסטיות' עקרון הרווח הוא דומיננטי. תרבותית, פוליטית ולכן גם חברתית וכלכלית. אך שיקול הרווח איננו בבחינת בן-יחיד. שיקולים נוספים תמיד נלקחים בחשבון: שיקולי מדיניות חוץ, שיקולים אקולוגיים וכמובן – מה שנוגע לעניין שלנו – שיקולים חברתיים שנושא האבטלה הוא אחד המרכזיים שבהם.
אותי, כסוציאליסט, ההכרעה ההיסטורית הזו להגביל את שיקול הרווח איננה מספקת. לא רק מכיוון שמדובר פה ב'טובות' שעושים לנו 'הקפיטליסטים', דבר הפוגע בכבודי העצמי. אלא משום שהגבלת שיקול הרווח ממניעים לא-עקרוניים (כמו למשל חיסול האבטלה לצורך בניית מכונת מלחמה), פירושה מתן אישרור לקיומו של מנגנון שליטה חברתי-פוליטי ממדרגה ראשונה. ויסות שיעור האבטלה, תהא סיבתו אשר תהא, פירושו הפקדת – או ליתר דיוק: הפקרת - היחסים החברתיים בידי מיעוט של בעלי עוצמה כלכלית, פוליטית, ובדרך כלל גם וגם. הסיסמה "גמישות בשוק העבודה" מאפשרת לבעלי העוצמה ליהנות ממלחמת הכל-בכל, כלומר – מתחרות קשה בין מבקשי עבודה לבין עצמם. מציאות כזו של "הפרד – או הפרט – ומשול" תתכן כל עוד מתקבלת בקרב רוב האנשים התמונה ההיסטורית-הכלכלית הנכונה-חלקית-ולכן-כוזבת, לפיה 'חלוקת עבודה בלתי מופרעת' היא היא המקור לעושר המתרחב ומתפשט. אולם לא רק המושג 'כלכלת שוק', אלא גם מושגים אחרים, כגון 'חלוקת עבודה' ו'גמישות בשוק העבודה' צריכים לקבל פרשנות אחרת, סוציאליסטית במהותה.
דרכים לפתרון: 'אדם לאדם אדם'
ראשית, יש לשרטט תמונה היסטורית-כלכלית אמיתית יותר, המערערת על הפירוש הימני של המושג 'חלוקת עבודה'. כאמור, ראוי להתחיל בהבחנה בין חלקים נכונים לכוזבים בתמונה המקובלת. חלוקת עבודה משוכללת ומשתכללת היא אכן מנוף לרמת חיים טובה יותר. אולם הבסיס הנכון לארגון חלוקת העבודה אינו העקרון הימני המדיני, החברתי והכלכלי לפיו 'אדם לאדם זאב'. סוציאליסט, ואולי כל אדם הגון, יניח את ההפך: מכיוון שתוצרי כלכלת השוק תלויים בכל כך הרבה גורמים, ומכיוון שאין דרך אמיתית לדעת מי תרם יותר ולכן גם אין דרך בדוקה לדעת למי "מגיע" יותר, הרי שאין אלא לבנות את חלוקת העבודה המשתכללת על פי הנחת היסוד לפיה 'אדם לאדם אדם'.
על מופרכותו של 'עקרון הזאב' ניתן ללמוד מעיון פשוט בקיומו המעשי של כל מוצר. תחשבו למשל על שקית החלב שבמקרר: במה היא תלויה? בפרה? ברפתן? ביצרן מכונות הואקום המאפשרות לרפתן לעשות בפרה שלו מעשים? ואולי תלויה השקית בממציא הקרור המלאכותי? ואולי בלואי פסטר? או שמא במורה שלימד את הילד את תורתו של לואי פסטר בדרכו להיות ממציא שקית הניילון המאפשרת לשנע חלב רב בקלות וביעילות? מן הסתם בכולם – ובאנשים רבים נוספים (רובם אנונימיים) - גם יחד. המקרה הפרטי של שקית החלב הפרטית, מלמד אותנו שכל תוצריה של כלכלת השוק נובעים ממערכת שהיא כל כולה – ובאופן מוחלט – מחוברתת לחלוטין. וממציאות מוחלטת למוסר חברתי ואישי מוחלט: מה שפועל באופן משותף ראוי שישען על ערכים כאלו.
שיעור בחינוך: בין הראוי למצוי
העקרון 'אדם לאדם אדם' הוא בבחינת ראוי, אך לא מצוי. הסיבה לכך כרוכה בפרשנות הימנית, פרשנות שהיא מוטעית ומוטה, למושג 'גמישות בשוק העבודה'. אחראית מרכזית לכך היא מערכת החינוך שפוגמת ביכולות אמיתיות, אנושיות, לגמישות. ככל שעולה התלמיד בשלבי המערכת, כך הוא מוצא עצמו נתון בתחרות בלתי פוסקת בזולת. מהתחרות הזו "נהנים" גורמים רבים. למעשה, באופן מעוות למדי נהנים ממנה כולם: אלו שהגיעו "למעלה" ואלו שנותרו "למטה". תודעתם של אלו ואלו היא ש"ככה זה" וש"המעז-מנצח". וממילא, הלוזר יודע שגם הווינר הוא סוג של לוזר... ביחס לכתה אחרת; לשכבה אחרת; לבית ספר אחר; לאזור אחר; לארץ אחרת; לתקופה אחרת. כאשר כולם שואפים "למעלה", הדרך היחידה לדעת האם "התקדמת" הוא להביט למטה: לראות כמה "עקפת", עד כמה רחוק נמצא הלוזר הבולט ביותר. זהותך המקצועית, החברתית והאישית בנויה על שלילת מצבו של האחר. וכל זה בשם החירות, החופש, זכות ההגדרה העצמית והזכות לקניין...
אם כך, כיצד להפוך את הראוי למצוי? קודם כל על ידי הפניית המבט לא רק למעלה (שזה למעשה למטה), אלא בעיקר לצדדים. "המצויינות" המושגת כביכול באמצעות "התחרות", באה על חשבון הפסד עצום במונחים של הון-אנושי, שלא רק במדינת ישראל הוא המשאב הזמין הגדול ביותר, ועם זאת המבוזבז באופן השערורייתי ביותר.
המבט "לצדדים" אמור להתמודד עם הבזבוז הזה, דווקא על יסוד הידיעה שבני אדם שונים. הם שונים לא רק בנקודת המוצא הגנטית שלהם – את הסביבתית לא ניקח כרגע בחשבון, כי הנחת העבודה כאן היא שבמציאות ראויה-מצויה ההבדלים במישור זה יתבטלו – אלא גם בנטיות לבם ורצונותיהם. הכפפת רצונות ושאיפות אלו לסולם צרכני-רווחי הופכת נטייה לדברים כמו מוזיקה, בישול או שיפוצים לנחותה ביחס לנטייה למתמטיקה.
זאת ועוד: המבט לצדדים הרי מופנה גם פנימה. כך, יחפש התלמיד בתוך עצמו לא רק את אותן יכולות המבטיחות "הצלחה" על פי המפתח הקפיטליסטי, אלא את כל מה שימלא אותו סיפוק, כמו למשל היכולת להחליף רצועת הנעה במכשיר וידאו או לתקן צעצוע. גישה כזו הופכת אותו גם לפתוח יותר כלפי יכולות-סמויות-מהעין של זולתו. הפועל היוצא הוא כמובן יחיד-מחוברת עשיר יותר ולכן חברה עשירה יותר. במובן האנושי כמובן. לסיכום ההיבט החינוכי ניתן לומר בקיצור: "מצויינות", כן. אבל לא חד-ערכית (מה רווחי - ולכן צר אופקים יותר) אלא רב-מימדית (מה אנושי - ולכן עתיר אפשרויות יותר).
מי יצילנו מרעב?
עוד דרך להפוך את הראוי למצוי, עוברת בתחום יחסי העבודה. תנאי לכך הוא שכל ארגון עובדים יפעל על יסוד תודעה כפולה מנוגדת-לכאורה. מחד גיסא, הוא יפעל מתוך הנחה שחשיבות קיומו אינה מוטלת בספק מהבחינות הידועות – כל עובד הרי רוצה תנאי עבודה טובים יותר, בטיחותיים יותר, מעשירים יותר. מאידך גיסא, הוא חייב לפעול על יסוד הודאות שימיו ספורים. אין הם ספורים כי חברי כנסת זריזים ממהרים לבצע חקיקת אנטי-שביתה פופולרית (להבדיל מפופוליסטית!! הפופוליסטים בארה"ב של שלהי המאה ה-19 היו חברי תנועה פוליטית חשובה מאין כמוה!), אלא מכיוון שחלוקת העבודה המשתכללת, העומדת כאמור בבסיס קיומה של ציביליזציית כלכלת-השוק שלנו, טומנת בחובה את התובנה לפיה מיומנות חשובה של היום, תהפוך למיותרת מחר. ומכאן שעל ארגון עובדים לעסוק באופן מתמיד בלימוד שיטתי של המעשה הכלכלי.
אם הוא קיבל לשורותיו אנשים שעברו תהליך חינוכי כמו זה שתואר לעיל, הרי שגמישות העבודה מופנמת אצלם ברמות גבוהות ביותר, ואין לה כמובן שום דבר עם "גמישות העבודה" בפרשנותה הימנית. כך, עובדי הרכבת המפעילים כיום ביעילות ובשקדנות ציוד בן מאות טונות; המשנע 2000 נוסעים במהירות של 110 קמ"ש בין תל אביב לחיפה. הם מכירים את ההיסטוריה של הטכנולוגיה בכלל ושל הרכבות בפרט; ולכן הם גם יודעים שמה שרכבת העמק המיתולוגית עשתה בכמה שעות, תעשה הרכבת 'שלהם' תוך 20 דקות לכשיפתח שוב, בשנת 2008, קטע המסילה שבין חיפה לבית שאן; - ובכן אצל עובדים כאלו מופנמת הידיעה, שהציוד המשוכלל שנקנה בשנות ה-90' בדנמרק, יפנה את מקומו לציוד משוכלל בהרבה שייוצר אולי ברבע השני של המאה ה-21 בעיראק או בארגנטינה מסגסוגת טיטאניום ויונע במנועי קיטור-ממוגנט (עוד לא המציאו את המנוע הזה... אבל... אין לדעת מי עושה כרגע מה עם הקומקום שלו).
יתכן וציוד כזה יזדקק להפעלתו לפחות עובדים, ולכן ברור שתפקידו של ארגון, הקיים לשם הגנה על חבריו, לשקוד באופן שיטתי ומתמיד על מחשבת-צעד-אחד-קדימה, צעד שמעצם טיבו והגדרתו הוא סך הכל הצעד האחרון לפני זה שבא אחריו. ארגון עובדים כזה עוסק מעצם טיבו והגדרת תפקידו, בהמשך תהליך החינוך שהחל כבר בגיל הגן. תהליך זה לא רק שלא נפסק, אלא שלא יכול להפסק. הוא כולל תערובת מרתקת ועשירה של מיומנויות טכניות, כישורי חיים, תובנות היסטוריות, עקרונות כלכליים-פוליטיים, צילום, בישול, קריאוקי וכדורסל.
במקום סיכום
בינואר 1993 טיילתי בדרום צ'ילה. באחד הפארקים הקסומים שבמערב הרי האנדים, הזדמנתי לבקתה בה שהו, בין השאר, שני בחורים צעירים מספרד. לאחר שריחרחנו זה את ציוד המטיילים של זה, ולאחר שהחלפנו תה, קפה וסיגריות, עברנו לשלב השאלה הזהה. "ועד מתי אתם פה?" שאלתי אותם לאחר שסיפרתי להם שאני בדרכי חזרה לארגנטינה ומשם, בעוד שבועיים, אל חוסר הודאות של שוק העבודה הישראלי. "אנחנו מטיילים כאן חודש", הם אמרו, "ובשובנו לספרד כבר ישבצו אותנו במקום עבודה חדש".
"ישבצו??!" חשבתי ביני לביני, "ובספרד מוכת 17% האבטלה??!". "כן", הם קראו את מחשבותי, "אנחנו חברים בקואופרטיב של מונדרגון. עד עכשיו עבדנו במפעל שנסגר מחוסר ביקוש למוצריו. כל העובדים יצאו לחופשה ותוך חודש ישובצו כולם במפעלים אחרים".
נזכרתי. הרי למדתי את הנושא ואף ביקרתי במונדרגון שבחבל הבאסקים שנים אחדות קודם לכן... על השאלה איך זה שהפנמתי כה מהר את חוסר האמון 'הקפיטליסטי', נענה בפעם אחרת, למרות חשיבותה לעניין (שהרי חוסר האמון הוא התוצר הישיר – כמו גם האנרגיה הבלתי נגמרת – של תפיסת 'אדם לאדם זאב').
כך או כך, סיום נאה למאמר זה יהיו הנתונים הבאים: קואופרטיב מונדרגון, המונה כיום כ-200 מפעלים המעסיקים כמה עשרות אלפי ספרדים החברים בו, יצא לדרכו באופן צנוע בהרבה כאשר חמישה גברים הקימוהו בשנת 1959. למרות 'הגלובליזציה', 'איחוד אירופה' שעל פי 'הקפיטליסטים' היא הסיסמא העדכנית ל"גמישות בשוק העבודה" במתכונתה הימנית, לא רק שהקואופרטיב הצליח להתרחב תוך שהוא שומר על פערי שכר נמוכים בשיעור של 1:4, אלא שהוא שמר על זכותו של כל חבר לעבודה. במונח שטבע מקס ובר בהרצאותיו האחרונות לתלמידיו בשנת 1919, הקואופרטיב פשוט "שחה נגד הזרם". גורם שנתן לו סביבה עסקית תומכת, היה 'בנק הפועלים' המקומי (זהו שמו ממש. בבאסקית זה נשמע יותר טוב). מאות אלפי אזרחים, רובם ככולם לא חברי הקואופרטיב, מפקידים בו את חסכונותיהם ומשכורותיהם, מתוך אמונה שתפקידו של הבנק לשרת את האדם ואת החברה.
ומה יהיה אתנו?
ד"ר אודי מנור הוא חבר ביסו"ד, ממיסדי קיבוץ תמוז, מרצה בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת חיפה ובסמינר אורנים
חתימה על מנוי לכתב העתכל עבודת הכתיבה, העריכה וההפצה של 'חברה' נעשית בהתנדבות. חתימה על מנוי מסייעת למימון הוצאות העיצוב, ההדפסה וההפצה בדואר.
לחתימה על מנוי, נא לשלוח המחאה על סך 70 ש"ח (עבור 6 גליונות - שנה אחת) לפקודת 'עמותת קהילה' לכתובת: עמותת 'קהילה' רח' הנשיא 46 בית שמש 99037, ולציין שם, כתובת, טלפון ודואר אלקטרוני.
