עבודה זרה - מפנקסו של מתנדב בקו לעובד
מאת: עופר קוט :: 2004 / 08 / 20
בסוף חודש דצמבר התקבלה במשרדי "קו לעובד" פניה טלפונית נואשת של תשעה עובדים תאילנדים (עובדים זרים ברשיון), המועבדים בפרך באחד ממושבי עמק יזרעאל. הם סיפרו שאדון כהן, המעסיק שלהם, מאלץ אותם לעבוד 18 שעות ביום, ללא יום מנוחה שבועי, 30 ימים בחודש, וכי הם "מרגישים שהם הולכים למות" וכל שאיפתם היא לעזוב את המקום הנורא בו הם נמצאים ולחזור לביתם בתאילנד. הם פנו לשגרירות התאילנדית ולחברת כח האדם שהביאה אותם לכאן, אך ה"עזרה" היחידה לה זכו היתה המענה שעליהם לעבוד בדיוק כפי שמורה להם הבוס, בלי תלונות.
ענת גונן, ראש סניף חיפה של עמותת "קו לעובד", טיפלה בפנייתם. לאחר שפניותיה ליחידת האכיפה במשרד העבודה והרווחה נענו באדישות מוחלטת, ושום פקח לא עשה דרכו למשק של אדון כהן לבדוק את התלונות, החלטנו לבקר במושב בעצמנו, על מנת שנוכל להגן על זכויותיהם באמצעות בית המשפט. היינו חמישה. ענת ואנוכי, מתנדב ב"קו לעובד", האחראים על הצד המשפטי, ג'נג – המתורגמנית שלנו, ובעלה שחר, שניהם פעילים אמיצים לזכויות עובדים זרים, ואור, כתב טלוויזיה שהגיע חמוש במצלמת וידאו. בלילה קר וסוער יצאנו לדרכנו.
זהו סיפור מאורעות הלילה
21:45 שלוש המכוניות שבהן הגענו חונות בפאתי המושב. הגשם היורד בלי הפסקה מאלץ את כולנו להתכנס בתוך אחת המכוניות, שהופכת לחדר המצב הזמני. על כוס קפה (מתרמוס) אנחנו מסכמים מה תהיה דרך הפעולה שלנו: נחכה לסיום העבודה, ואז ניגש למגוריהם של העובדים, נשמע את בקשותיהם ונגבה מהם תצהירים, עימם נוכל לגשת לבית משפט.
22:00 שיחת טלפון מהעובדים התאילנדים: הבוס עדיין בשטח, משגיח עליהם. אנחנו מחליטים לערוך "סיבוב הכרות" עם המושב. לפי ההסברים שקיבלנו, אנו מאתרים את המשק של משפחת כהן. הבעיה היא, שגם המשק הסמוך נושא את השם 'כהן' בגאון. וגם זה שאחריו.
22:15 אנחנו חוזרים לנקודת המוצא ומתקשרים לעובדים. כל השיחות עימם, אגב, נערכות באמצעות ג'נג, שדוברת אנגלית ותאילנדית. העובדים אינם מדברים אנגלית, וגם התאילנדית שלנו היא, איך לומר, חלשה במקצת. מסתבר שהלילה עוד ארוך עבורם, והם מעריכים שיסיימו לעבוד רק בסביבות השעה אחת או שתים לפנות בוקר.
22:20 אנו מתייעצים ומחליטים שכיוון שכך, אין טעם להמתין עוד. ניגש לבית האריזה שם עובדים התאילנדים, הגם שהמעביד שלהם נמצא בשטח.
22:30 אנחנו מנצלים החלשות קלה של הגשם ומבקשים מאחד העובדים לצאת לכביש ולסמן לנו את מקום המשק. שפוף ונחבא אל השיחים הוא ממתין לנו בצד הדרך. כשכולנו יורדים מהמכונית הוא אומר משהו לג'נג: הוא מציע לנו לחנות במקום פחות בולט, אם שלמות הצמיגים שלנו יקרה לליבנו, ואני מזיז את האוטו לאתר בנייה חשוך.
22:35 העובד מוביל אותנו אל בית האריזה. שם עובדים לאור מנורות חשמל שמונת חבריו. תוך שניות מרגיש אדון כהן בנוכחותנו, והוא מסתער על הכתב בקריאה נוקבת: "באת לצלם אותי כי אני מזרחי, נכון?". הוא נרגע כאשר אור נענה לבקשתו להפסיק לצלם, ואף מזמין אותנו לקפה אצלו במשרד.
22:40 בינתיים, העובדים יוצאים כאיש אחד אל המגורים בצורה הפגנתית. אנחנו מיהרנו בעקבותיהם וכמובן שהמעסיק בעקבותינו, בנסיון נואש להפריד בינינו לבין העובדים. העובדים מראים לנו את הקרוון בו הם דחוסים, שישה בחדר קטנטן (אם הייתי ציני הייתי מעיר שלא נורא, זה רק לחמש שעות ביום, בשאר הזמן הם ממילא עובדים), בתנאים עלובים. אור חוזר ומצלם וגם ג'נג שולפת מצלמה קטנה, והאדון כהן מתחיל להשתולל. ולאיים. ולקלל. "אתם לא יודעים עם מי הסתבכתם", "אני אכנס בכם" הוא צועק, כאשר הוא דוחף את ג'נג ואותי בידיו. אני מציע לו בשקט, אבל בתקיפות, להוריד את הידיים. הוא מקבל את הצעתי, מרפה ממני ותופס גרזן בידו הימנית, ומניף אותו מעל ראשה של ענת. האמת – די מפחיד. האיש פשוט באובדן שליטה, עיניו מזרות אימה והוא מניף את הגרזן לכל עבר. בשלב הזה אנו מחליטים לצאת לכיוון הכביש ולהמשיך לדבר שם עם העובדים, אלא שהוא סוגר את הדלת מאחורינו ולא נותן לתאילנדים לצאת מהקרוון. יחד עם העובדים הוא כולא גם את ג'נג. כנראה שמבחינתו כל התאילנדים הם אותו דבר. ענת מתקשרת למשטרה: כליאת אדם בניגוד לרצונו היא עבירה פלילית. בסופו של דבר העובדים מצליחים לצאת החוצה.
22:50 אנו עושים את דרכנו לכיוון הכביש. כל תשעת העובדים התאילנדים באים איתנו. מכל עבר מגיעים בני משפחת כהן לדורותיה, מקללים אותנו ומאיימים עלינו. חלקם מנסים להפריד בין העובדים ולשכנע אותם, במילה ובאחיזה "ידידותית" בצוואר, שלא כדאי להם להמשיך ללכת. כאשר אדון כהן מבחין שאור מצלם את המתרחש, הוא אוחז מטאטא ומתנפל עליו, מאיים להכות אותו.
22:55 המשטרה מגיעה. סוף סוף. יש קצת תחושה של הגנה. האיומים המילוליים לא נפסקים, אבל לפחות למטאטאים ולגרזנים שלום. השוטרים מפרידים את הכוחות ועושים ככל יכולתם לרסן את האלימות המתפרצת של אדון כהן וקרוביו, שמספרם גדל מרגע לרגע.
23:05 העובדים התאילנדים מספרים לג'נג כי הם ניהלו רישום מדוייק של שעות העבודה שלהם בכל יום, וכי יומנים אלו נשארו במגורים שלהם. רישום כזה עשוי להוות ראיה חשובה ביותר בדיון משפטי בבית הדין לעבודה. הבעיה היא שאנחנו בחוץ, על הכביש, והיומנים – בפנים. אנו רוצים להיכנס למגורים אך השוטרים אינם מאפשרים זאת, מחשש שדבר זה עלול "לחמם" עוד יותר את אדון כהן ובני ביתו. הופתענו: הרי מדובר ביומנים פרטיים של העובדים, וזכותם המלאה להעבירם אלינו. אולם גם להצעתנו שאחד השוטרים ואחד העובדים יכנסו לחצר המשק ויביאו את היומנים סירבו השוטרים, וזאת למרות החשש שבזמן שעובר המעסיקים יכנסו לקרוון המגורים וישמידו את הראיות. כל שנותר לנו הוא לקוות שכהן ומשפחתו לא יעלו בדעתם לחפש במגורים.
23:10 אנו מסבירים לצמד השוטרים כי כל מבוקשנו הוא לשוחח עם העובדים התאילנדים, שמעוניינים בסיוענו המשפטי. כהן לא מוכנים לאפשר לנו זאת, ומצווים בקול מזרה אימים על תשעת העובדים להיכנס מיד למגורים שלהם. המהומה מתגברת. עוד ניידת מוזעקת למקום. כל אותה עת עומדים התאילנדים בשקט מוחלט, בצד הדרך. עיניהם מושפלות, נראים מפוחדים אך יחד עם זאת מאוחדים ונחושים. השוטר שמנהל את האירוע נכנע ללחץ המסיבי של משפחת כהן וצועק לתאילנדים לעשות מה שהבוס שלהם אומר להם ולהיכנס מיד למשק. ענת מבהירה לשוטר כי העובדים התאילנדים, אף שעובדים זרים הם, עדיין זכאים לזכויות אנוש בסיסיות ובהן החופש לעמוד איפה שהם רוצים. העובדים לא רוצים להכנס חזרה למשק, וענת מבהירה לשוטר כי היא תעמוד על זכותה כעורכת דין להיפגש עם לקוחות המבקשים את שירותיה.
23:30 לבסוף, מושג "הסדר" לפיו נוכל להחתים כל אחד מהעובדים על יפוי כח, אך רק אחד מהם יורשה לתת לנו תצהיר. ענת מבקשת ממני להביא את המכונית, כדי שנוכל לשבת בתוכה ולעבוד. 23:45 אני מתניע ומשלב הילוך אבל האוטו לא זז. הגשם של השעות האחרונות הפך את הקרקע לעיסת בוץ, והרכב תקוע. בלית ברירה אנחנו משתמשים במכונית הקטנה של שחר וג'נג כמשרד זמני. אחד אחד מגיעים העובדים לענת, עם צילום הדרכון (המקור מוחזק אצל המעסיק, כהן, ענין לא חוקי כשלעצמו), ובאמצעות ג'נג מוסבר להם הצד המשפטי והם חותמים על יפוי כח. לאחר מכן, מגיע אחד מהם למסירת תצהיר. עקב הצורך בתרגום והתנאים הקשים מנשוא (מכונית רנו קטנטנה אינה מותאמת ביותר לעבודה משפטית), העניין כולו אורך למעלה משלוש שעות. שעות ארוכות מאוד, בהן אנו "זוכים" לשמוע קללות גסות ואיומים מצד החקלאים הסובבים אותנו. אדם אחד הבטיח "לטפל בנו טוב טוב" ואדון כהן הבטיח (במילים יותר "עממיות") לבצע בי מין אנלי. את הדברים שהושמעו לכיוון הנשים שבחבורה בחרתי שלא להעלות על הנייר.
01:00 אנו מנסים לחלץ את המכונית התקועה אך ללא הצלחה. עכשיו יש קצת פחות בוץ בחוץ והרבה יותר בוץ באוטו, אבל הרכב עדיין תקוע וחברת הגרירה שאנו מתקשרים אליה מתמהמהת.
01:25 מסביב מתהלכים שני גברתנים מבני משפחת כהן, אחד לוחש איומים על אוזנינו כאשר השוטרים לא רואים והשני מצלם אותנו ללא הפסקה במצלמה דיגיטלית. בהתחלה שועשעתי מהתחביב הלילי שלו, אבל אחרי כמה פלאשים ישר לתוך העיניים, ממרחק של 40 ס"מ, התחלתי להצטער שהוא לא בחר בתחביב פחות אגרסיבי. איסוף בולים למשל.
02:30 בריצה מבין השיחים מגיע עובד תאילנדי נוסף – ובידיו היומנים שהצליח להבריח מתחת לאפם של מעסיקיו. הוא ממש מתחנן ומתעקש שנדבר גם איתו ונגבה ממנו תצהיר. כמובן שאנו לא יכולים לסרב לו, וכך, על אף הלחץ המתגבר שמופעל עלינו, שכולל מכות על שמשות המכונית ונסיונות לפתוח את הדלת ולהוציא את העובד בכוח, אנו שומעים את התיאור של חייו במשק. מגובה ביומנים בהם רשמו הוא וחבריו את שעות עבודתם בכל יום, הוא מספר לנו כי במהלך שנת עבודתו אצל אדון כהן הוא נח מעבודה רק ארבעה ימים, בחגים לאומיים של תאילנד. על המושג "יום מנוחה שבועי" הוא מעולם לא שמע. יום עבודה רגיל מתחיל בשעה 6:45, שאז עליהם להתייצב בפתח הקרוון של "הבוס", כהן, ונגמר כאשר נגמרת העבודה שיש לאותו יום. יום "קצר" מסתיים בשעה עשר בלילה. יום רגיל מסתיים בחצות ו"אם יש הרבה עבודה עובדים גם עד אחת, או שתים, או שלוש לפנות בוקר". אם עובדים אחרי השעה שלוש, יש למחרת "צ'ופר" מיוחד – מתחילים לעבוד רק ב 7:45.
דפדפתי ביומנים, ונחרדתי. יום, אחרי יום, אחרי יום, 30 יום בחודש, ממוצע של 18 שעות עבדות ליממה. במהלכן הם מקבלים שתי הפסקות של 15 דקות כל אחת, לאכילה. אין מנוחה. כאשר הם ביקשו לנוח או לעבוד פחות, התשובה היתה ש"יש הרבה עבודה וצריך למלא את כל ההזמנות. באתם לפה לעבוד אז תעבדו ותעשו מה שאומרים לכם". והשכר – בין 3000 ל 4000 שקל. פשוט עבדות מודרנית.
03:00 אנו מסיימים את גבית התצהיר השני, ואיתו את עבודתנו ללילה זה. כולנו מותשים לגמרי, קפואים מקור, ואז אנו מתבשרים על ידי השוטרים שעלינו לגשת לתחנת המשטרה בעפולה לחקירה, שכן אדון כהן הגיש נגדנו תלונה על תקיפה והסגת גבול. האבסורד בהתגלמותו. האיש שהרים עלינו יד, וגרזן, ומקל – בלי שהגבנו בחזרה – משקר במצח נחושה ומתלונן עלינו.
03:10 אני מקבל טלפון מהמוקדנית של חברת הגרירה. היא מתנצלת על העיכוב, הגרר יוצא עכשיו מהקריות ויגיע אלינו עוד 40 דקות. אני אדיש, ממילא הלילה עוד נראה ארוך. כשאנחנו מגיעים לתחנת המשטרה, מופתעים שם מבואנו. אף אחד לא סיפר להם שהוזמנו לחקירה, ואנו מתבקשים לחכות בצד.
04:00 אחרי 45 דקות של "לחכות בצד", השוטרים מודיעים לנו שאין להם מי שיגבה מאיתנו הודעות עכשיו. מציעים לנו ללכת הביתה, ומחר יתקשרו אלינו עם הוראות נוספות.
04:15 אני מתקשר שוב לחברת הגרירה ושואל מה עם הגרר, שהיה אמור להגיע כבר לפני חצי שעה. "הוא נמצא בצומת העמקים, עוד עשרים דקות הוא אצלכם."
05:15 חיל הפרשים הגיע. עבדאללה נהג הגרר אוסף אותנו מעפולה ואנו נוסעים בחזרה למושב, מתפללים שאיש לא גילה את האוטו עד עכשיו ושכל חלונותיו שלמים. עבדאללה מארח אותנו בתא הנהג בחיוך גדול, החיוך הראשון שראינו בכל הלילה הארוך הזה, ומספר לנו על חוויותיו כנהג גרר.
05:30 הרכב בריא ושלם, תודה לאל. אני משחיל את וו הגרירה ועבדאללה מחלץ את האוטו בשניות. אחר כך הוא מדריך אותנו איך להוריד את הבוץ הרב שעל הגלגלים.
05:50 בדרך חזרה לחיפה, משאית שנוסעת אחרינו מהבהבת באורות גבוהים. מה היא רוצה? האם זה מישהו מהמושב שעוקב אחרינו? אנחנו עוצרים בצד, שהמשאית תעקוף, ובינתיים מוזגים קפה מהתרמוס. עדיין חם, כמה מפתיע. הנהג שמאחורינו עוצר גם כן – ומסתבר שזה עבדאללה, שרק רצה לברר שהכל בסדר איתנו.
סוף דבר. בבוקר המחרת העובדים שבתו ולא הסכימו להמשיך לעבוד עבור אדון כהן. לפי דרישתם, באה חברת כח האדם והבטיחה למצוא להם מעסיק אחר, בדרום הארץ. בינתיים שיכנה אותם החברה במשרדיה אשר בחבל לכיש, ללא דרכונים וכסף למחיה. במקביל החלה שוב מסכת לחצים כדי שיחזרו לכהן, שכללה אי מציאת מעסיק אחר וביקור "מקרי" של משטרת ההגירה במקום. אנשי קו לעובד הגיעו לחלץ אותם. בימים אלה, משוכנים תשעת העובדים במשרדי קו לעובד בת"א ועו"ד החל לטפל בעניינם.
חתימה על מנוי לכתב העתכל עבודת הכתיבה, העריכה וההפצה של 'חברה' נעשית בהתנדבות. חתימה על מנוי מסייעת למימון הוצאות העיצוב, ההדפסה וההפצה בדואר.
לחתימה על מנוי, נא לשלוח המחאה על סך 70 ש"ח (עבור 6 גליונות - שנה אחת) לפקודת 'עמותת קהילה' לכתובת: עמותת 'קהילה' רח' הנשיא 46 בית שמש 99037, ולציין שם, כתובת, טלפון ודואר אלקטרוני.
