'ועדת דברת' - מה מגיע לכל ילד ?
מאת: ניר מיכאלי :: 2004 / 08 / 31
בראשית חודש מאי פורסמו מסקנות הביניים של 'כוח המשימה הלאומי לקידום החינוך בישראל', המוכר יותר בשם 'וועדת דברת', תחת הכותרת: "התוכנית הלאומית לחינוך – כי לכל ילד מגיע יותר". הפרסום גרר בעקבותיו גל של תגובות. מצד אחד, הציבור הרחב הרעיף סופרלטיבים ותשואות בסגנון: "סוף סוף, הגיע הזמן!" או "כל הכבוד לדברת וללבנת שעושים את מה שמזמן היה צריך לעשות". מצד שני, 'חברתיים' מכל הסוגים והמינים יצאו מיד כנגד כל המסקנות, יהיו אשר יהיו. תגובה ממשית לתוכנית מחייבת התבוננות מעמיקה ומורכבת יותר: מחד יש להוריד את הכובע לתוכנית המקיפה והכוללת ולניתוח המעמיק והמפוכח עליה היא מתבססת. מאידך ברור כי המסקנות מייצרות בעיות שיש להתריע ולהיאבק כנגדן.
התוכנית של 'ועדת דברת' נבנתה על תשתית ניתוחית, ותפישה מדויקת למדי של מכלול מערכת החינוך על מרכיביו, חולשותיו, כשליו וליקוייו. על בסיס אלה סימנו והדגישו חברי הוועדה יעדים וחזון שמטפלים במגוון היבטים של המערכת – מבניים, חוקיים, חברתיים, כלכליים, תרבותיים, השכלתיים ועוד. יעדים אלה מנוסחים אמנם כסיסמאות אבל הרבה מאיתנו, החברתיים, היו חותמים על אלו בשמחה. אחרי שברכנו עלינו לבדוק עד כמה מתאימות ההמלצות המעשיות ליעדים הכללים. זאת אומרת - באיזו מידה המלצותיה של הועדה יקדמו מערכת חינוך שוויונית- ציבורית- איכותית אותה שרטטה כמטרתה?
ברצוני להסב את תשומת הלב לשתי סתירות מהותיות בין ההצהרות להמלצות המעשיות של הועדה, אותן אני מוצא כצורמות במיוחד.
"החינוך הציבורי חייב להיות עמוד השדרה של מערכת החינוך..." (דו"ח דברת, עמ' 38)
דו"ח הביניים של ועדת דוברת מעלה על נס, אם כך, את הצורך לחזק את החינוך הציבורי. צורך זה מנומק בהיותו של החינוך הציבורי כלי מרכזי לצמצום פערים, לקידום השיוויון ולדאגה להעלאת ההישגים של כלל תלמידי ישראל.
הצהרות אלה באות לידי ביטוי גם בהמלצות המעשיות: הקפאת פתיחת בתי ספר ייחודיים למספר שנים ושמירה על מספר קטן ומוגבל של ביה"ס כאלה בכל איזור ואיזור; מעבר ליום לימודים ארוך, עד השעה ארבע אחה"צ; הרחבת חינוך חינם לגילאי שלוש; יצירת רצף שש שנתי בביה"ס העל יסודי ככלי לצמצום הנשירה/הנשרה ועוד.
לכאורה יש לברך על המגמה, שאיננה מובנת מאליה בימינו, בדבר הצורך בחיזוקו של החינוך הציבורי. ניתן היה, אם כך, להסב אחורה בסיפוק למשמע גווני קולנו החברתי בדו"ח. אבל מתברר כי בצד הטרמינולוגיה וההמלצות המיישמות אותה, המסקנות מכשירות כמה שרצים אנטי-חינוך-ציבורי בתפריט המערכת:
בתי ספר ייחודיים – אמנם מדובר בדו"ח על צמצומם, אבל אין כל הגדרה מספרית מגבילה. חמור הרבה יותר - מתן אוטונומיה חינוכית למינהלים האזוריים, חלק עיקרי בדו"ח, תאפשר להם להחליט באופן בלבדי על פתיחתם של מוסדות חינוך פרטיים במימון ציבורי באזור עליו הם אחראיים. הרצון להגביר הישגיות שניתנת למימוש מהיר ונוח בעיקר בקרב האוכלוסיות החזקות תגברי את המוטיבציה שלהם להקים בתי ספר כאלה דווקא באזורים "חזקים". כך, בפועל, מרחיב הדו"ח את התופעה נגדה הוא יוצא.
חוזים אישיים ותגמולים דיפרנציאלים למורים ולמנהלים – החלת היגיון ההעסקה של השוק על מערכת החינוך תוביל בטווח המיידי לפיטורי כעשרים אלף מורים (עפ"י הערכות, שלא לומר תקוות, פקידות האוצר). בטווח הארוך היא תייצר מחויבות להוראה בעלת פוטנציאל להניב הישגים מדידים, ובריחה מזירות 'אפרוריות' שההצלחה בהן מוטלת בספק ותלויה בתהליכי עומק ארוכי טווח. הפערים שהוועדה מתיימרת לצמצמם לא זו בלבד שלא יצטמקו אלא אף יטפחו שכן המורים יעסקו בהוראה בלבד ויעדיפו תלמידים טובים עם הישגים טובים.
מעבר לחמישה ימי לימוד – בהמלצות הועדה קיימת אשליה של הארכת יום הלימודים. בפועל מועברות שעות הלימוד מיום ו' לשאר ימות השבוע. הדו"ח לא מתייחס כלל ליום השישי בלוח השבועי של התלמידים והוריהם. כיצד יום זה יתמלא? באילו תכנים? באחריות מי? במימון מי? די ברור כי לא מדובר כאן על לקיחת אחריות ממלכתית אלא על פתרונות מקומיים שמן הסתם תלויים בהיצע הכלכלי סביבתי וכן ברמת הפניות של ההורים. מי יוכל לממן פעילות חינוכית משלימה? ככל הנראה אותם הורים מהמעמד הבינוני הגבוה שממילא עובדים חמישה ימים ובכל זאת מעוניינים לשמר את בילויי הקניות ובתי הקפה של יום ו'. אלו המועסקים בענפי ייצור ומסחר יידרשו להמשיך לעבוד בימי ו', והכנסתם לא תאפשר לילדיהם להנות ממסגרות חינוכיות משלימות. מה יעשו הם?
לא פחות מטרידות השעות שיתווספו לימי הלימוד בשאר ימות השבוע. יש להניח שלא ילמדו בהן (כמה אפשר...). הזמן יוקדש לארוחת צהריים, מרכזי למידה וולונטריים, שיעורי בית ושאר ירקות. כלומר בפועל הילדים יזכו לפחות שעות הוראה. גם כאן, הנפגעים העיקריים הם התלמידים המתקשים והשכבות המוחלשות.
ביטול חטיבות הביניים – אלה נוסדו עם הרפורמה הכוללת הקודמת במערכת החינוך הישראלית שנהגתה בשנות השישים ובעצם מעולם לא הוגשמה במלואה. תפקידן של החטיבות היה ליצור מסגרת שתאפשר לילדים המגיעים מאוכלוסיות חלשות הזדמנויות משוות לפני שיגיעו ללחץ ההישגי של בית הספר התיכון. לא כאן המקום לנתח את הבעיות הקיימות בחטיבות הביניים, אך בביטולן מבטלים למעשה את היומרה המשווה והמאחדת שעמדה בבסיסן. ביטול חטיבות הביניים, כשהוא משולב בפתיחת אזורי הרישום ובחירה חופשית למדי של בתי הספר התיכוניים, תיצור פערים גדלים והולכים בין בתי הספר.
"כוח המשימה לא יעסוק בנושאים החורגים מהמנדט שקיבל, ובהם: תוכניות לימודים ...ושיטות הוראה..." (דו"ח דברת עמ' 19)
הדו"ח מדגיש שאינו עוסק בנושאים הקשורים לתכנים ולדרכי ההוראה והלמידה במערכת. לרגע נדמה כי אמנם כותבי הדו"ח מותירים את הזירה בידיהם האמונות של אנשי המקצוע במערכת, אנשי חינוך. אבל בפועל משרטט הדו"ח קווי מתאר מובהקים שלא מותירים מרחב תמרון כלשהו למורים ולמחנכים. הדגש על סטנדרטים מדידים, הישגים לימודיים ומצוינות תוביל את המערכת לסחרחורת אשר תשאב ותינוק כל חלקת אנרגיה לחור השחור של מבדקי ההערכה ומבחני הבגרות. תגמול אנשי החינוך בהתאם לתוצריהם, בבדיקה מתמדת ומנגנון הערכה עצמאי, והצבת סטנדרטים נוקשים ואחידים – כל אלה יחישו את המורים להתרכז בתכני הוראה מדידים, ופחות ופחות בלימוד לשמו או בחינוך.
כל דבר שאינו מקדם הישגיות בגרותית יעלם.
מבנה ההכשרה וההעסקה של המורים המוצע בדו"ח רק יחמיר את התמונה. אלו צפויים ללמד יותר שעות בכיתות, ולפגוש יותר תלמידים בכל שבוע עבודה נתון. במצב זה קשה להניח שתיוותר בידיהם כל אפשרות להוראה מותאמת או יצירתית. חמור מכך, תמונה זו תגדע כל פוטנציאל ליצירת קשר עמוק של המורים עם תלמידיהם, שמהווה בעיני תנאי יסודי ומכריע לכל תהליך חינוכי משמעותי. חטיבות הביניים שימשו עד כה חממות ליצירתיות פדגוגית כיוון שהיו שמורות מפגעי בחינות הבגרות. התוכנית החדשה תכניס גם אותן, ובעצם גם את בתי הספר היסודי, בגלל ביטול חטיבות הביניים, לסד ההתכוננות המתמדת, ההישגיות המדידה.
כפי שהמחקר והתיאוריה החינוכיים מוכיחים - כל עיסוק במבנה ארגוני, תמים ככל שיהיה, משליך באופן ישיר על המימדים הפדגוגים תכניים של הפעולה החינוכית. להמלצות ועדת דוברת צפויה ההשפעה טוטאלית ובעלת עוצמה גדולה ביותר.
תעשיית החינוך של דברת
הרפורמה המוצעת בדו"ח דברת תקדם את שדה החינוך בישראל לכדי תעשיית חינוך, את בתי הספר לפסי ייצור של תעודות ואת המורים לבנקאי חינוך (ביטוי שתבע המחנך הברזילאי פאולו פרירה בספרו "פדגוגיה של שחרור").
במציאות זו הפערים בין בתי הספר יתרחבו ויתרבו. האוכלוסיות החזקות יוכלו לבחור בין בבתי ספר בעלי תביעות של הישגיות ומצוינות גבוהים במיוחד לבין בבתי ספר אחרים המציעים אלטרנטיבות שבהם הלימוד ההישגי ייוותר משני. אנו צפויים לפריחה של יוזמות דמוקרטיות, אומנותיות, טבעיות, ניו אייג'יות ועוד כיד הדימיון הטובה. המשותף לכולם הוא העמדת הדגש על החינוך ולא על הלימוד, על הקשר החם והאינטימי בין המבוגרים לילדים, על ריבוי פעילות יצירתית, על גיוון דרכי ותכני ההוראה ובעיקר על דחיקה של הלימוד הבגרותי – פונקציונלי ליחידות זמן מוגדרות וצדדיות. אבל בחירה זו בין שתי אפשרויות לא רעות תעמוד רק להורים החזקים. האוכלוסיות החלשות בערים ובפריפריה יוותרו חסרי יכולת בחירה אמיתית ויוכלו לכל היותר לבחור בערי מקלט חינוכיות בדמות מכווני לימוד בגרותי יבש. במסגרות אלה צפויה פריחה של כל אותן תוכניות בגרותיות ייעודיות פרטיות – אומ"ץ, מיכא"ל, בגרות 2000, וכיוצא באלה, שימשיכו לנסות ולהדביק את הפער החינוכי בשיטות תעשייתיות.
ולבסוף: וועדת דברת הוקמה לאור הסתירה הקיימת, לכאורה, בין ההישגים הנמוכים לבין התקציב הגבוה במערכת החינוך הישראלית. אנשי הכלכלה שמונו לעמוד בראש הוועדה היו אמורים ללמד את אנשי החינוך איך אפשר לעשות יותר הישגים בפחות כסף. וראו זה פלא: לא זו בלבד שהמסקנות אינן מסייעות בהקטנת התקציב הציבורי, אלא שיישומן תובע תוספות אדירות של מיליארדי שקלים. זאת ועוד - ההמלצות החיוביות של הוועדה נשענות על החלטות ותוכניות שכבר התעצבו אך לא יושמו עקב היעדר תקציב.
עם אישור התוכנית בישיבת הממשלה בחודש מאי, הזדרז ביבי להקציב, שני מיליארדי שקלים והבטיח להוסיף תקציבים נוספים בהמשך.
האם הקברניטים הפנימו בטעות מתוך הפעולה של עצמם את מה שאנחנו צועקים כבר שנים – בדבר הצורך להגדיל את ההשקעה הציבורית בשירותים חברתיים?
אל דאגה לא התחוללה בקרב קברניטנו תפנית אידיאולוגית. אין כל סתירה בין הקיצוצים המתמשכים במערכת ובין ההקצבה הנדיבה ליישום מסקנות הוועדה. כפי שהראתי כאן - הממשלה ממשיכה את מדיניות ההשקעה בפרויקטים המקדמים את מיסחורם של חיינו והפיכתם לפונקציונליים, מדידים ותחרותיים. מדיניות זו משולבת כמובן בפרוק כל ארגון ציבורי ובכלל זה ארגוני עובדים.
שני ציטוטים מהימים הראשונים שלאחר השקת התוכנית יכולים להמחיש בצורה טובה את המגמה הכללית הזו: "מי שסבור שהם [ארגוני המורים] יאפשרו את הרפורמה המקטינה מאוד את כוחם, טועה. לכן יש לצפות למאבק קשה וממושך... כאן יתברר אם לימור לבנת קורצה מחומר המנהיגות... צריך רק לחכות ולראות אם תעמוד במאבק מול ארגוני המורים – לטובת החינוך ועתיד עם ישראל" (נחמיה שטרסלר, הארץ, יום ו', 21.5.04)
"ארגוני המורים כבר לא רלבנטים... אולי הגיע הזמן לבטל אותם... "( רונית תירוש מנכ"לית משרד החינוך, חדשות ערוץ 10, 19.5.04)
שטרסלר ותירוש הצביעו לא רק על המפסידים מהתכנית אלא גם על אלה שצריכים לעמוד בקו הראשון כנגד המגמות הפדגוגיות והארגוניות הטמונות בתוכנית שמאיימות על קיומו של חינוך ציבורי אמיתי בישראל.
חתימה על מנוי לכתב העתכל עבודת הכתיבה, העריכה וההפצה של 'חברה' נעשית בהתנדבות. חתימה על מנוי מסייעת למימון הוצאות העיצוב, ההדפסה וההפצה בדואר.
לחתימה על מנוי, נא לשלוח המחאה על סך 70 ש"ח (עבור 6 גליונות - שנה אחת) לפקודת 'עמותת קהילה' לכתובת: עמותת 'קהילה' רח' הנשיא 46 בית שמש 99037, ולציין שם, כתובת, טלפון ודואר אלקטרוני.
