"להילחם על כל ילד"
מאת: ניר מיכאלי :: 2004 / 09 / 7
ראיון עם עו"ד אריה ברנע, המנהל הפורש של ביה"ס התיכון 'הגימנסיה הרצליה' בתל אביב
בסוף שנת הלימודים החולפת התחוללה בגימנסיה העברית 'הרצליה' שבתל-אביב סערה מתוקשרת סביב התפטרותו של מנהלה בשלוש השנים החולפות, עורך דין אריה ברנע. ברנע הודיע על התפטרותו בעקבות פעילותה של קבוצה קטנה מתוך צוות הגימנסיה, שביקשה לשוות למוסד אופי סלקטיבי ואליטיסטי, ושהפריעה לעבודת ההנהלה בדרכים נוספות. ראיון עם ברנע על התפטרותו מהגימנסיה ועל מערכת החינוך בכלל.
ברנע, שהוביל במסגרת תפקידו מדיניות אינטגרטיבית, טען שאינו יכול לעמוד מאחורי 'מסמך עקרונות' המשקף המגמות הסלקטיביות והאליטיסטיות בגימנסיה (מסמך שהודלף לעיתונות), ושאינו מוצא עוד את הקונסנזוס הדרוש לעבודתו. לכן החליט להתפטר. ברקע הדברים עומדים נתוני ההרשמה של בוגרי כיתות ו' בתל-אביב, שהצביעו על ירידה חדה במספר הנרשמים לגימנסיה מקרב תושבי רמת אביב ג' ועל נדידה המונית של תלמידים "צפונים" לבית-הספר 'אליאנס'.
הפרשה כולה זכתה לסיקור נרחב בתקשורת הארצית והמקומית והגיעה עד כדי דיון מיוחד בוועדת החינוך של הכנסת. היו שראו בפרשה ביטוי חמור למדיניות פתיחת אזורי הרישום ועידוד התחרות בין בתי הספר, והזהירו כי זוהי מעין הקדמה למציאות הקודרת שתיווצר כאן בעקבות יישום דו"ח דוברת.
בחודש הבא אמורה ועדת דוברת (כוח המשימה הלאומי) להגיש את הדו"ח המסכם שלה, שיכלול עיבוד מעשי של דו"ח הביניים שאישרה הממשלה בחודש מאי. יישום הדו"ח יהיה, מן הסתם, הרפורמה המקיפה והמרוכזת ביותר שידעה מערכת החינוך הישראלית מאז היווסדה. האמנם פרשת התפטרותו של מנהל הגימנסיה היא בבחינת "סנונית ראשונה" של המציאות החינוכית המצפה לנו? ומה אפשר ללמוד מן הפרשה לגבי העתיד?
הזמנו עצמנו לשיחה עם גיבור הפרשה, המנהל הפורש עו"ד אריה ברנע.
מהיכן הגעת לניהול הגימנסיה 'הרצליה'?
לגימנסיה הגעתי לאחר שש שנים של ניהול בית-הספר התיכון 'דנמרק' בירושלים. השקפת עולמי, שאותה פיתחתי גם בתפקידי השונים, מתחילה בזכויות אדם ומסתיימת בתפישה חברתית. על רקע תפישה זו הוזמנתי לשמש כמנהל 'דנמרק' בירושלים, ואחר-כך כמנהל גימנסיה 'הרצליה' בתל אביב. קראו לי לתפקיד אנשים במערכת החינוך של תל-אביב, שחשבו שיש לחולל בה שינוי בכיוון של יתר אינטגרציה וקידום אוכלוסיות חלשות.
עיריית תל-אביב מגלה פנים לכאן ולכאן במדיניות החברתית-חינוכית: מחד גיסא היא השקיעה תקציבים גדולים מאוד (שאין להם אח ורע בשום רשות מקומית אחרת) בשיעורי עזר לתלמידים מאוכלוסיות חלשות ובהקטנת שיעור הנשירה מבתי הספר. מאידך, בעיר מתגבשים בתי ספר צפוניים ודרומיים מובהקים. הדבר נובע מתופעת 'בחירת ההורים' – פתיחת איזורי הרישום המאפשרת להורים לבחור באופן חופשי את בית-הספר של ילדיהם. כך, החזקים מצליחים להתכנס ולהתגדר בעצמם, והחלשים נותרים לבדם. כתוצאה מכך נוצרים בתי ספר אליטיסטיים בצפון העיר, ובקרב החלשים שבדרום מתפתחת "גאווה שכונתית", שמאוחר יותר גורמת לכך שאינם מעוניינים להשתלב באוכלוסיות החזקות גם כשהשתלבות כזו מתאפשרת.
מהם הישגיך הבולטים בתקופת כהונתך?
בשלוש שנות כהונתי בגימנסיה קידמתי שלוש מגמות חברתיות:
ראשית – העלאת שיעור ההתמדה. הרחקנו לצמיתות רק חצי אחוז מהתלמידים מדי שנה, וגם זאת - רק לאחר שידענו לאיזו מסגרת חינוכית אלטרנטיבית יועבר התלמיד. ביטלנו את הרחקת התלמידים על רקע רמה לימודית או מתוך שיקולי יוקרה.
שנית – הענקת מלגות לימודים על פי הצרכים, לא על פי הצטיינות ולא בהתאם לתרומות מזדמנות. הקמנו מנגנון של זיהוי הצרכים ושל גיוס הכסף הדרוש למילוים. אנו מגייסים מאות אלפי שקלים בשנה למימון המלגות. אני רואה בכך כוח מוסרי גדול מאוד.
שלישית – מסר חינוכי מוצהר ומעשי של שוויון הבא לידי ביטוי בכל תחומי החיים בבית-הספר. לדוגמה: התלמידים החלשים מהבחינה הלימודית משולבים בבית-הספר ומקבלים אפשרות להצליח בתחומי פעילות אחרים. דוגמה נוספת: מעמדם של עובדי המינהל והמשק בבית-הספר. עמדתי על כך שיוקם ועד עובדים, ושהעובדים המנהליים ישתלבו בכל הפעילות הבית-ספרית.
מהן הנסיבות שהובילו למשבר בסוף שנת הלימודים ולהתפטרותך?
לאורך כל תקופת כהונתי פעלה, גם באופן בלתי פורמלי, קבוצה קטנה של מורים שהתנגדה לדרך ולמדיניות שהתוויתי. הוויכוח עם אותה קבוצה הגיע לשיאו בדיון בשאלת העזרה לתלמידים חלשים. בסופו של דבר הגעתי למסקנה שלא אזכה לשיתוף הפעולה הדרוש, ולכן החלטתי לפרוש. לשמחתי, גורמים אחרים במערכת הגיבו בצורה אוהדת לקו שלי: רוב חברי הוועד המפקח קראו לי לחזור בי מהחלטתי. ועד ההורים המוסדי הביע בי תמיכה, וכמוהו עשו הרשויות: ועדת החינוך של הכנסת, העיריה ומשרד החינוך. גם הילדים עצמם, שהבינו שהקו שקידמנו מתחשב ברצונם ובצרכיהם, הגיבו למתרחש בצורה מרגשת מאוד והפצירו בי להישאר איתם.
אני מקווה שבעקבות התפטרותי הגימנסיה תבור מחדש את דרכה. יש לי אמון במנהלת שהחליפה אותי (הגב' חנה נאמן, ששימשה עד למינוי כמנהלת האגף לחינוך על-יסודי במשרד החינוך. נ.מ.). אני מקווה שהמשבר יוליד דווקא יתר דבקות בקו החברתי. לא יכולתי לצפות שכך יקרה אילו נשארתי בתפקידי ושמרתי על 'שקט תעשייתי'.
האם אי-אפשר לראות בקו האליטיסטי חלק מההיגיון של המדיניות העירונית (ובעצם גם הממלכתית) של פתיחת איזורי רישום, של קידום תפישת הניהול העצמי ושל הגברת התחרותיות במערכת?
חשוב לשים לב לגילויי הדעת של עיריית תל-אביב, של משרד החינוך ושל ועדת החינוך של הכנסת. אני לא הזמנתי מהם כל תגובה, ושלושתם הביעו תמיכה בקו שאני ייצגתי והובלתי. בבית-ספר בעל מבנה אחר יש למנהל כוח החלטה והובלה רב. כשבית-ספר נמצא בבעלות חברה, לדירקטוריון שלה יש סמכות ואחריות בלתי מבוטלות, גם "על-חשבונו" של המנהל.
לעניין פתיחת איזורי הרישום: אני חושב שעברנו את נקודת האל-חזור בנוגע לסוגיה זו. מבחינה מעשית, לא ניתן לחזור לשיבוץ תלמידים המכוון בלעדית על ידי הרשויות.
לפני כשלושים שנה ניתן פסק-דין קרמר לגבי ביה"ס דנמרק, שלפיו העירייה ומשרד החינוך רשאים לקבוע מדיניות מחייבת בנוגע לשיבוץ תלמידים בבתי ספר. בימים אלה מתנהל דיון בבג"ץ של הורים מרמת אביב נגד עיריית תל-אביב בעניין דומה. בהחלט ייתכן שהמגמה המשפטית תתהפך על פיה. מבלי להתייחס להיבט המשפטי, ההיפוך פירושו קפיטליזם בחינוך והפקרת החלשים. המאבק לביטול האינטגרציה יוצר שיתופי פעולה מוזרים: בית-הספר 'קדמה', למשל, הוא דוגמה לברית בין בעלי גאווה מזרחית המבוססת על תחושת קיפוח עמוקה ומוצדקת של שני דורות, לבין ישראל השבעה שרוצה שילדיה ילמדו – כפי שהקיצונים שבין ההורים מנסחים זאת – ב"בית-ספר לבן" (ביטוי מזעזע!).
אבל אתה טוען שיש לקבל את בחירת ההורים כהכרחית. כיצד, אם כן, אפשר להגן על האינטרסים החברתיים של שילוב החלשים ושל קידומם?
לדעתי, אפשר לראות בבחירת ההורים אחד היסודות במערכת שדואגת גם לחלשים וגם לחזקים, וגם למפגש ביניהם.
אני מציע להפעיל בתי ספר על-יסודיים בשכונות מצוקה, כך שכל אחד מהם יתמחה בשדה מסוים: מדעים, אמנות, ספורט. הקמתו של בית-ספר כזה בלב השכונה תהפוך אותה למרכזית יותר ותחייה אותה. מהבחינה הכלכלית הדבר יוזיל את ההחזקה עבור הרשויות. ילדי השכונה יתקבלו לבית-הספר השכונתי ללא תנאים, ולאחר שיעברו בכיתות הגבוהות של בית-הספר היסודי הכשרה בתחום ההתמחות של בית-הספר העל-יסודי. ילדי שכונות אחרות יתקבלו על בסיס מקום פנוי ובהסתמך על ויסות סוציולוגי שייעשה בידי הרשות. חשוב שהרישום לא יתבצע על פי קריטריונים של מצוינות בלבד: לבית-ספר למדעים יוכלו להירשם תלמידים שאוהבים מדעים, ולא רק "מדענים בפוטנציה". דגם כזה מאפשר מיזוג של יתרונות ההכוונה עם בחירת ההורים. אין צורך למחוק את עקרון בחירת ההורים כדי לדאוג לאוכלוסיות חלשות ולשילוב חברתי.
איך אתה רואה את המלצות ועדת דוברת בהקשר זה?
אני רואה בדו"ח הוועדה מספר החלטות חיוביות, בעיקר בסוגיות של מינהל חינוכי. עם זאת הייתי מצפה לכך שהוועדה תעסוק גם בתכנים חינוכיים, בהיבט הערכי. התייחסות כזו מועטה מאוד בדו"ח.
עוד חסרה בדו"ח דוברת התמקדות בקבוצה החלשה בחברה מהבחינה הסוציו-אקונומית. אמנם בשלב ההצהרות יש לכך התייחסות, אך בשלב ההמלצות המעשיות היה ראוי שהדו"ח יתייחס לשאלות האינטגרציה, מניעת הנשירה והמלגות (סיוע בתשלומי הורים). אלה לא יכולים להיות נתונים לשרירות ליבם של בית-הספר או של הרשות המקומית. פתיחת איזורי הרישום ללא הבנייה של שילוב חברתי היא מתכונת לשסע.
המלצות הוועדה עלולות, תחת פרשנות מסוימת, שחזקה על הוועדה שלא התכוונה לה, להוביל לפגיעה חמורה בחלשים. את החשש שלי מפרשנות כזו אני גוזר מכמה המלצות:
- העברת סמכויות לדרגי השטח
- 'בחירת הורים' (פתיחת איזורי הרישום)
- הקמת ועדים מנהלים לבתי הספר
- ניהול עצמי במובן הכלכלי
כל אחת מההמלצות הללו, כשהיא עומדת בפני עצמה, יכולה להיות חיובית ומועילה, אך את חיבורן ניתן לארוג למשנה אנטי-חברתית. משנה זו תכלול הפיכת בית-הספר לתאגיד כלכלי המנוהל על-ידי הקהילה המקומית, התכוונות לרווחיות של בתי הספר ועוד. במציאות כזו, בתי הספר ישאפו למקסם הכנסות על ידי משיכת אוכלוסיות חזקות, ולמזער הוצאות על ידי דחייתם של תלמידים צורכי תמיכה וסיוע. פרשנות כזו של הדו"ח תוביל לאסון חברתי עד כדי פריצתו של מרד עניים בישראל.
מה, לדעתך, צריך להיעשות כדי להימנע מתסריט כזה?
יש לחולל שינויים בשלוש רמות: ברמה ההצהרתית, ברמה התקציבית וברמה החקיקתית. יש לדאוג לכך שפרשנות מהסוג שתיארתי לעיל תהיה בלתי חוקית. בבית-הספר 'דנמרק' קלטנו בזמנו 36 תלמידים שעלו מאתיופיה. אנשי משרד החינוך הודו לנו על כך בהתרגשות. הסתבר שבתי ספר רבים לפנינו סירבו לקבל אותם תלמידים. יש לדאוג שסירוב כזה יהיה אסור מבחינה חוקית.
לסיכום, מה אנשי חינוך שוחרי חברה יכולים לעשות כדי לקדם סדר-יום כזה במערכת?
יש להפוך את ארגוני המורים לחיל-חלוץ לשינוי חברתי. אז יתייחס אליהם הציבור ביתר אהדה גם בשעת מאבקי שכר.
ברמת בית-הספר, מנהלים צריכים להציב את הקליטה ההטרוגנית, ההתמדה והסיוע לחלשים כיעדים מרכזיים. את ההישגים יש למדוד ולהעריך גם על פי יעדים אלה.
ברמת המורה בכיתה, הוא חייב להילחם על כל ילד. אינני מקבל את הטענה שאי-אפשר לחנך במציאות וסביבה אנטי-חינוכיות. דווקא במציאות כזאת עבודת המורים חיונית הרבה יותר, לשם יצירת אלטרנטיבה ראויה. אישיות חינוכית יכולה לחנך לערכים בלי קשר להתנהגותו של חבר-כנסת זה או אחר. מורה ומחנך הוא מנהיג של קבוצת תלמידים. ככזה אסור לו לצפות שהעולם יבוא על תיקונו מעצמו. עליו להוביל את התיקון. לא "קודם הם", אלא "קודם אני".
חתימה על מנוי לכתב העתכל עבודת הכתיבה, העריכה וההפצה של 'חברה' נעשית בהתנדבות. חתימה על מנוי מסייעת למימון הוצאות העיצוב, ההדפסה וההפצה בדואר.
חתימה על מנוי, במחיר סמלי של 70 ש"ח בלבד (עבור 6 גליונות - שנה אחת) באמצעות כרטיס אשראי, ניתן לעשות - 24 שעות ביממה - בטלפון: 03-9533398 או באתר 'לתרום.קום'
לקבלת פרטים נוספים ניתן לשלוח אימייל לרכז ההפצה של כתב העת, דודי נתן.
