אם כל כך טוב, אז למה כל כך רע ?

מאת: עזרא דלומי  ::  2004 / 09 / 3

קללת התחום האפור

אנשים בעלי עמדות מוצקות נוטים לעתים להירתע למשמע האמירה: "אתם רואים הכל שחור או לבן, אבל בחיים יש הרבה אפור". טיעון כזה מיד דוחק אותם לפינה, מכיוון שהוא מציג אותם כפנאטים.
ראוי לשים לב, האמירה הזו איננה לגופה של טענה, היא מתייחסת לגופו של הטוען. "אפור" זה "כזה לא קיצוני", "כאילו" מתון כזה. בקיצור, אפור-אמצע עדיף על שחור או לבן קיצוניים. השחור והלבן הם כמובן מטאפורה, כי הכל תלוי בעיני המתבונן.

הרבה 'מושגי ביניים' משתלטים על עולמנו, מושגים שבחסות צבעם האפור מתעצבות תפיסה ותודעה הרחוקות ממשמעותם של מושגים חובקי עולם שחסותם נכתבים מצעים ומתעצבת מדיניות.

סוציאל-דמוקרטיה: פשרה או 'סוף הדרך'?

למשל המונח 'סוציאל-דמוקרטיה'. הדעת נותנת שסוציאל-דמוקרטיה היא הצבע האפור שבין הקומוניזם-סוציאליזם לבין הקפיטליזם. קצת קפיטליזם וקצת סוציאליזם הניבו מדינת רווחה שבה נמהלו זה בזה כללי שוק עם מעורבות ותכנון ממשלתי.
לכאורה, התזה והאנטי תזה יצרו סינתזה שהפכה לתזה. אך רק לכאורה... הנה התברר, שתוך דור מה שנותר מהתזה הוא השם בלבד, שכן אופן מימושה של הסוציאל-דמוקרטיה הוא כמעט היפוך כוונתה. בארץ למשל כולם כמעט – עבודה, ליכוד, יחד – מגדירים עצמם "סוציאל-דמוקרטים", למרות שהרוב במפלגות הללו תומך בכלכלת שוק במינון זה או אחר. וכאשר צד התכנון והמעורבות הממשלתית במשוואה הסוציאל-דמוקרטית הלך והתאדה, נותרנו רק עם תאצ'ריזם סוציאל-דמוקרטי...
וכאן בדיוק אנו תקועים: שהרי ברור מהי אנטי-תזה לתאצ'ריזם, אך מהי אנטי-תזה לסוציאל-דמוקרטיה?

חלק מאובדן היכולת לנהל מאבק עם הצד הקפיטליסטי שבסוציאל-דמוקרטיה נובע, להערכתי, מן הקושי להגדיר את עצמנו כסוציאליסטים. בארץ שבה מלמדים שסוציאליזם הוא בולשביזם-סטאליניזם ודיקטטורה, לא תהיה כרויה אוזנו של איש לטענה שסוציאליזם (ואפילו מרקסיזם ר"ל) הוא ביסודו אידיאולוגיה הומנית שזויפה והושחתה על ידי רבים ממממשיה, בדיוק כפי שקרה לסוציאל-דמוקרטיה.
אין זה אומר שבסופו של מאבק על הגדרה מחודשת של הסוציאל-דמוקרטיה, לא תיווצר שוב פשרה אפורה. אך בכדי שתהיה זו פשרה הגונה והוגנת, ראוי להתעקש על נקודת מוצא סוציאליסטית.
הדרך לכך היא בהכרה בכך שהאפור שבין הקצוות, הוא אך ורק בחינת רע הכרחי, ולא אידיאל של סובלנות ומתינות. הדרך לכך היא בהבנה שנקודות המוצא הן שחור או לבן.

ציונות? או 'פוסט-ציונות' של כל אזרחיה

כללי הדיון הזה תקפים לעניינים נוספים: למשל ציונות ופוסט ציונות. בעוד שלציונות יש הגדרה ברורה - ישראל כמדינה יהודית-דמוקרטית על חלק משטחה של ארץ ישראל - נשאלת השאלה מהי פוסט-ציונות?
אם זו לא מדינה יהודית אלא 'מדינת כל אזרחיה', כלומר ערבית-יהודית, אזי לא מדובר ב'פוסט', אלא בפשוט ב'אנטי'. האם פירוש הדבר שהציוני פטור מהמאבק למען זכויותיהם של האזרחים הערביים לצדק בחלוקת העושר הלאומי; מהמאבק על חלקם בעיצוב סדר היום החינוכי של ילדיהם; מהמאבק על קיומם של הסדרי קרקעות הוגנים? ודאי שלא. אך כל המאבקים הללו הם חלק מהציונות.
דומה שכמו במקרה של הסוציאל-דמוקרטיה, גם כאן ניכס לעצמו צד אחד את הצבע האפור – הוא לא אומר 'אנטי', אלא 'פוסט' – כדי להעניק לעמדותיו תו כשרות. כשם שיותר לגיטימי לתמוך בכלכלת שוק תחת המותג 'סוציאל-דמוקרטיה' ולא תחת 'קפיטליזם', כך לגיטימי יותר לתמוך במדינת כל אזרחיה תחת המותג 'פוסט ציוני' במקום במותג 'אנטי ציוני'...

עוד דוגמא לשיבוש מושגי היא "הקיבוץ המתחדש", שזה כינוי לקיבוץ שבו הופרטה מערכת השכר השוויונית לטובת תקציב בעל פערים.

'ערפל קונסטרוקטיבי'

סוציאל-דמוקרטיה, פוסט-ציונות, וקיבוץ מתחדש, הם מונחים עמומים. בחסותם נעשה בשנים האחרונות ניסיון פירוק. מאחר וקל יותר לפרק מאשר לבנות, מלאכתו של הבנאי נעשית קשה בהרבה. בכל פשרה שיעשה על ערכיו ומושגיו, עליו לזכור מהן אבני היסוד שעליהן ניצב הבית, את התחום שממנו מגיעים אל האפור. כך ימנע מהפשרה (שהיא לעתים הכרחית) להפוך את הבית על פיו.