דיבידנד
מאת: ישי פרסול :: 2004 / 09 / 4
השבוע התבשרנו על רווחי הבנקים הגדולים בישראל ברבעון האחרון. המספרים המדהימים גורמים (או לפחות אמורים לגרום) לכל בעל חוט שדרה מוסרי תחושת אי נוחות, בעיקר אלו הרלוונטיים לבנק אשר מכנה עצמו "בנק הפועלים". רווחי הבנק עומדים על יותר ממיליארד שקלים בחצי השנה האחרונה, מתוכם 534 מיליון שקלים (במילים: חמש מאות שלושים וארבע מיליון) רק ברבעון האחרון. מסכום זה השתלשלו להם כ-350 מיליון שקלים לכיסם הפרטי של בעלי המניות - דיבידנד. יש לזכור ולהפנים את היחס בין רווחי הבנק לרווחים של בעליו ממנו: כ-65% שמשמעותם 1.2 מיליארד שקלים בהערכה שנתית - המתחלקים באופן לא שווה בין שתי משפחות - רווח נקי, כסף מזומן, ישר לכיס, לבזבוזים. זה ההקשר היחידי על-פיו יש להבין את המוסד הזה הנקרא בנק - עסק פרטי שמטרתו העליונה והיחידה להרויח כסף. אם היתה הגברת אריסון, שבכלל עסוקה בענייני רוח ולא מתעניינת בבנקאות, מגיעה למסקנה שניתן להרוויח יותר כסף ממכירת עוגות, מן הסתם היתה מחליפה את מחשבי הבנק בתנורים, את הטלרים המשועממים באופים מקומחים ואת מנהל הסניף בטיפוס נפוח אחר - הפעם עם כובע לבן ומאורך.
לפני כשנה וחצי פוטרו 900 עובדים (פועלים) בבנק הפועלים (העובדים). בראיונות נרגשים מול פני האומה שבה והדגישה שרי אריסון את מחויבותה להקטנת הוצאות הבנק (קרי, הגדלת רווחיו) לשם שמירה על יציבותו. אם נניח באופן מופרז שעלות שכרו של כל עובד כזה היתה כ-15,000 שקלים הרי שעלות ההעסקה של כל ה-900 במשך רבעון שלם שווה ל-40.5 מיליון שקלים - בדיוק 11.57 אחוזים מתוך 350 מיליון השקלים שהועברו מהכנסות הבנק אל כיסיהם הפרטיים של בעליו. נראה ששרי אריסון כבר אינה חוששת ליציבותו של הבנק.
ועוד דבר אחד - שלא יבלבלו אתכם עם עקרונות המוסר הניאו-ליברלי הקלוקל: "הם השקיעו מכספם וסיכנו אותו ולכן בצדק הם מרויחים כל-כך הרבה". תנועת הכסף בין הבנק לכיסיו הפרטיים של בעליו היא חד סיטרית, הבנק נקנה מהמדינה באמצעות הלוואה שניתנה לקונים מבנקים בבעלות המדינה, הכסף מוחזר מרווחי הבנק והמניות עצמן משמשות כעירבון. מי שלא רוצה לקבל גם הוא, בחינם, תרנגולת שמטילה ביצי זהב - שיקום.
על מנת להבהיר מעט יותר את הסיפור והלקח של הפרטת בנק הפועלים והפיטורים הברבריים של 900 מעובדיו, מומלץ לקרוא את מאמרו של לוי מורב מכתב העת 'חברה', גליון מס' 6 - מרץ 2003.
כל הכבוד, לכותב - לא לשרי אריסון וחבריה הנצלנים והגנבים.
חשוב לי להדגיש שכל שקל שהולך אליה הוא ניצול ישיר של עבודתם (ולפעמים פיטוריהם) של אחרים.
צריך לחזור ולומר את זה - היא מקבלת כסף שמאפשר לה לקנות את זמן העבודה של הרבה מאוד אנשים - שבמצב קצת יותר נורמלי לא היו בשבילה כלום, בלי שהיא תחזיר להם בזמן העבודה שלה (למשל, היא יכולה לנקות את הבית של מי שעובד אצלה... ושאף אחד לא יקח את זה כהערה סקסיסטית, זאת פשוט התיחסות לכתבה בידיעות אחרונות על המחסור בעוזרות בית)
זה המקום להזכיר גם את הכתבה הנפלאה של גדי טאוב על החיבור בין ההפרטה לממבו-ג'מבו של הניו-אייג' בהארץ לפני כחצי שנה(?)
אשמח עם עורך האתר ימצא את הקישור.
ועוד דבר - כאשר שומעים את קמפיין הבנקים נגד הפרדת קופות הגמל מהם, קשה שלא להעלות חיוך (שלא לומר - לפרוץ בצחוק אדיר) כאשר הם זועקים חמס כנגד העברת קופות הגמל "לידיים פרטיות". הם בטח מתכוונים שמימון הדיבידנד השנתי של גב' שרי אריסון הי"ו מעמלות הניהול המופקעות של קופות הגמל של מאות אלפי חוסכים הוא אקט ציבורי ממדרגה ראשונה.
הצחוק האדיר במקומו עופר, אבל מכיוון שגם כאן הכל ענין של דרגות רוע, הרי ברור שמנקודת מבט של האינטרס הפרטי הקטן [שלי, שלך, ושל האנשים הפשוטים המשמשים דוגמנים בקמפיין], עדיף המצב הנוכחי על הפרטת קופות הגמל על ידי העברתן לגופים שיריצו את הכפסים בבורסה. גם כאן צודקים ביכלר וניצן: המטרה של בעלי ההון הדומיננטי, המנהלים - כפי שרן מסביר ומסביר וחוזר ומסביר - מאבק פנימי ביניהם, היא לשים את היד על עשרות מיליארדים באמצעותם ניתן לעשות מהלכים מתוחכמים של הרצת מניות שפירושם מאז ומעולם [מאז היות בורסה] הוא חלוקת עושר רגרסיבית. לסיכום, מותר לגחך על הבנקים, אסור לאבד את הראש. אם אלו שתי האלטרנטיבות - בנקים או חברות פרטיות לחלוטין ללא פיקוח כלשהוא - עדיף כולרה על דבר, כלומר בנק על חברה פרטית.
