מצעד הרפורמות החינוכיות
מאת: יעל פישביין :: 2004 / 09 / 8
התכנית הלאומית לחינוך 'כי לכל ילד מגיע יותר', עשויה במתכונת של 'מצעד פזמונים' חינוכי. היא כוללת את כל הקלישאות החינוכיות שזכו לפופולריות כגון "צמצום פערים חברתיים", "הגברת המצויינות", "מניעת אלימות", "הגברת השיוויוניות", "מערכת חינוך איכותית", "מיצוי הפוטנציאל של כל תלמיד" ועוד. והיא כוללת גם את כל הרפורמות החינוכיות שזכו לפופולריות בשנים האחרונות וביניהן פתיחת אזורי רישום ובחירת בתי ספר בידי הורים, יום חינוך ארוך, ניהול עצמי של בתי ספר, הקדמת גיל חינוך חובה ועוד.
כמתחייב ממתכונת המצעד, רפורמות לא פופולריות ובראשן רפורמת חטיבות הביניים נזרקו לפח ללא נתונים קשיחים שיסבירו מדוע. כך גם תהליך האקדמיזציה של המוסדות להכשרת מורים, והרפורמה בבחינות הבגרות משנות השמונים שבעקבותיה הוגדל מאוד מספר הנושאים של הבחינות.
כמו במצעד הפזמונים המוטיבציות, האינטרסים ותפישות העולם של עורכי התכנית נדחקו אל מאחורי הקלעים והקורא התמים מקבל רושם שהיא חפה מכל אלה בין השאר מפני שהיא כוללת, ערב רב של המלצות. מצדדי ההפרטה ימצאו בה המלצה על גיוס משאבים לבתי ספר ממקורות לא ציבוריים ועל פתיחת אזורי רישום. מנגד, מצדדי הממלכתיות ימצאו המלצה לחזק את החינוך הציבורי ולהפחית את תשלומי ההורים. מצדדי החינוך המסורתי ימצאו המלצה לחזק את המורשת ומצדדי הדמוקרטיה ימצאו המלצה לחזק את החינוך לדמוקרטיה. מצדדי השיוויון ימצאו המלצה לצמצם את הפערים ומצדדי המצויינות ימצאו המלצה לבדל את המצויינים לקבוצה לימודית נפרדת, אחת מבין שלוש רמות הישג בתכנית הליבה. המורים ימצאו בה המלצה להעלות את שכרם ואילו הורים ימצאו המלצה לחזק את מעורבותם בחינוך. אין ניגוד אינטרסים, אין קונפליקטים, אין בעיה של כוח וסמכויות, אין בעיה של תפישות עולם מנוגדות ואין בעיה של כסף. תכנית כבקשתך לרפורמות חינוכיות. כל מה שנבקש – לו יהי.
הגיונות סותרים
עיון ביקורתי בעיקרי ההמלצות של ועדת דברת מגלה ללא קושי את העובדה שהיא כורכת יחד המלצות הסותרות זו את זו. למשל, פרק 1 נפתח בהצהרה על אחריותה של מערכת החינוך "למיצוי הפוטנציאל של כל תלמיד" ועל הצבת המיצוי כיעד פדגוגי מרכזי של מערכת החינוך. באותו פרק עצמו כלולה המלצה על יישום תכנית הליבה בשלוש רמות הישג (המלצה 1.6): נמוכה, בינונית ומצויינת. כל מי שאי פעם נתקבל בשיטת ההקבצות יודע עד כמה יכול תלמיד בהקבצה נמוכה למצות את הפוטנציאל שלו. ההקבצה הנמוכה בשביל התלמידים המופנים אליה היא דרך ללא מוצא שבה המערכת החינוכית משדרת אליהם ציפיות נמוכות המגשימות את עצמן. יעידו על כך עשרות מחקרים שנערכו בנושא. ועדת דברת מתעלמת מהמחקרים ומלקחם וממליצה להחזיר את השיטה הפסולה למערכת ועוד תחת הכותרת של "מיצוי הפוטנציאל של כל תלמיד".
באותו פרק עצמו ממליצה הועדה לצמצם את מספר המקצועות הנלמדים בבתי הספר ואת מספר המקצועות בבחינות הבגרות. הרפורמה שהביאה להגדלת מספר המקצועות בבחינות הבגרות נעשתה מתוך מטרה לאפשר באמת "מיצוי הפוטנציאל" של כל התלמידים הרבה לפני שהרעיון בדבר ריבוי האינטליגנציות הפך לרעיון פופולרי. הרפורמה הזאת הביאה לכך שתלמידים שבעבר לא חלמו אפילו על תעודת בגרות הצליחו לקבל אותה ולהמשיך בלימודים גבוהים. הם יכלו להיבחן לא רק בנושאים העיוניים הקלאסיים כגון מתימטיקה או אנגלית, אלא גם בגרפיקה ממוחשבת, עיצוב, תקשורת ועוד. צמצום מספר המקצועות הנלמדים לבגרות יחד עם צמצום מספר המקצועות הנלמדים בבתי הספר, עומד בניגוד לרעיון בדבר "מיצוי הפוטנציאל של כל ילד" והוא לא יאפשר לתלמידים בעלי אינטלגנציה גבוהה בתחומים שלא ילמדו בבתי הספר, לפתח את עצמם, לממש את עצמם להגיע להישגים גבוהים.
הגיונות סותרים יש גם בין ההמלצה להפוך את בתי הספר ל"בית חם" (המלצה 2.5) לבין ההמלצה ל"ביסוסן של המדידה וההערכה כתהליכים מובילים במערכת החינוך" (המלצה 5.10). אין בית חם שבו המדידה וההערכה הם תהליכים מובילים. באנגליה, למשל, מערכת המדידה וההערכה שהקימה מרגרט תאצ'ר הפכה את בתי הספר למנוכרים ולתחרותיים ופגעה אנושות בתלמידים החלשים. מי נפגעו במיוחד הם התלמידים בכיתות הנמוכות ובלחץ הציבור כבר ביטלו את הבחינות לתלמידים אלה (עיינו הד החינוך מאי 2004).
דו"ח ועדת דברת רצוף הגיונות סותרים מעין אלה, אבל לעורכיו זה לא מפריע והשאלה היא מדוע. מקור ההגיונות הסותרים לא נובע מבורות או מחוסר נתונים מספקים, שכן רשימת המומחים שלוותה את הועדה מרשימה והיא כוללת חלק מהטובים שבהם. המקור הוא ברצון של המחברים "לצאת ידי חובת הכל" או במלים אחרות למצוא חן בעיני כולם, לצמצם את ההתנגדויות וליצור קונצנזוס מלאכותי סביב עבודתה.
עד שקמתי דברת
דבורה הנביאה מספר שופטים מתארת את מצבו העגום של העם לפי שהיא הצליחה להביס את סיסרא ואומרת "חדלו פרזון בישראל חדלו, עד שקמתי דבורה". דוח דברת ערוך לפי אותה פואטיקה. תחילה הוא מתאר בצבעים קודרים את מצבו העגום של החינוך בישראל ואחר-כך הוא מביא את המלצות ועדת דברת שיצילו אותו. אבל פואטיקה לחוד ומציאות לחוד, שכן חלק גדול מההמלצות יושמו בשטח הרבה לפני קום ועדת דברת והן לא קידמו את מערכת החינוך הישראלית בסנטימטר. ניתן אפילו לומר שההפך הוא הנכון. מדובר בהמלצות כמו "אוטונומיה פדגוגית" (המלצה 2.9), "שיפור משמעותי בתנאי ההעסקה של מנהלים" (המלצה 4.3) "תקצוב דיפרנציאלי לכל תלמיד תוך העדפה ניכרת לתלמידים מאוכלוסיות חלשות" (המלצה 6.2), שלכל אחת מהן תרומה בלתי מבוטלת לתמונת המצב העגומה המתוארת בראשית דוח דברת. כך האוטונומיה הפדגוגית שניתנה לבתי הספר היסודיים הביאה ליצירת תכניות לימודים בית ספריות (תלב"ס) ירודות רמה דווקא בבתי ספר חלשים; המשכורות הגבוהות שהובטחו למנהלי בתי ספר הביאו למערכת כל מיני אנשי צבא בדימוס שניצלו את בתי הספר לקידומם האישי ולא לקידום התלמידים; ואילו התקצוב הדיפרנציאלי הביא להגדלת הצפיפות בכיתות של חטיבות הביניים ולהפחתת המשאבים העומדים לרשות בתי ספר יסודיים עניים.
ועדת דברת מתארת את ישראל כאחת המדינות המובילות בפערים הן בין בתי הספר בתוך בתי הספר, ומה היא מציעה כדי לצמצם את הפערים? את אותן תכניות ש'רצות' במערכת החינוך הישראלית כעשור שלם והן ידועות גם במחקר החינוכי וגם במעשה כתכניות שגורמות להרחבת הפערים. דוגמאות נוספות לכך הן: פתיחת אזורי רישום ובחירת בתי ספר בידי הורים, ביטול חטיבות הביניים ויצירת בתי ספר שש שנתיים. במלים אחרות ההגיון של הועדה גורס שכדי למנוע פערים צריך לקדם תכניות שמרחיבות פערים.
מה שהפריע למנהיגות החינוכית שלנו והביא להקמת ועדת דברת הוא הנתונים המעידים על הישגים נמוכים של תלמידי מדינת ישראל במבחנים הבינלאומיים, בייחוד הנתונים המעידים על שיעור תלמידים מצטיינים נמוך ושיעור גבוה מאוד של תלמידים חלשים. מה התרופה של דברת? לבחון יותר את התלמידים. וגם כאן, מערכת החינוך לא חיכתה לדברת וזה כמה שנים כבר פועלת בה מערכת די צפופה של מבחני מיצ"ב ( מדדי יעילות וצמיחה בית ספריים) וכידוע המבחנים הללו לא העלו את ההישגים כשם שצילומי רנטגן לא מרפאים דלקת ריאות.
מה עם הכסף?
בראש ועדת דברת עומד איש עסקים שמצוי היטב בעולם הכספים וכמוהו חבר הועדה מאיר שני. תמוה על כן, שהתכנית של הועדה אינה עוסקת בשאלה המרכזית והיא שאלת המימון. כל אחת מהתכניות שהועדה ממליצה עליהן עולה כסף והרבה, אבל הועדה אינה עוסקת בשאלה מאין הוא יבוא. היעדר העיסוק בשאלת המימון תמוה במיוחד לנוכח העובדה שחלק מהתכניות הטובות שבמצעד דברת לא יושמו בגלל היעדר מימון וביניהן הקדמת גיל חינוך חובה לגיל שלוש והארכת יום הלימודים. חוק יום חינוך ארוך קיים כבר 14 שנה. כאשר הוא התקבל בכנסת הוחלט ליישם אותו בהדרגה בגלל העלות הגבוהה שלו. בתחילה דובר על שלוש שנים, אחר כך על חמש שנים וכאשר הליכוד הגיע לשלטון היישום נדחה לאחרית הימים. הסיבה לדחיות ההולכות ומתארכות היא שהאוצר באמצעות חוק ההסדרים בלם את התכנית ואז עולה ממילא השאלה איך מתכוונת ועדת דברת לשכנע את האוצר לשחרר כמיליארד וחצי שקל הדרושים ליישום החוק? בדוח דברת, אין בכלל דיון בעבר הלא מתוקצב של יום חינוך ארוך וגם אין ניסיון להשיב איך מיישמים יום חינוך ארוך עם ארוחות בלי כסף, הרעיון נזרק כאילו מדובר בהמצאה חדשה. עוד המלצה טובה הכרוכה בהרבה כסף היא הפחתת מספר התלמידים במכסימלי בכיתה מ-40 כיום ל-35 (המלצה 2.9). ההמלצה נזכרת כבדרך אגב בסעיף המתייחס לאוטונומיה הפדגוגית והיא נזרקת לחלל הדוח כאילו לא מדובר בהוצאה אדירה שמחייבת היערכות לבניית כיתות ולהגדלת מצבת המורים במערכת.
היעדר מימון לתכניות הללו מצביע על רצינות הכוונות של מחבריו לממש אותן. וכך, ההמלצות למימוש מיידי של הועדה (עמ' 97) הן אותן המלצות שמימושן אינו מחייב השקעות כספיות גדולות מדי, ביניהן: יישום תכנית הליבה, שינויים בהכשרת המורים, תכנית להכשרת מנהלים ורכזי הערכה בית ספריים והפיכת מחלקות החינוך ברשויות מקומיות גדולות למרכזי חינוך אזוריים. ההמלצה היחידה שהדוח קובע תאריך מדוייק למימושה היא ההמלצה להקמת רשות ארצית למדידה והערכה, כאילו עליה תלוי הדוח כולו. את ההמלצות ה"כבדות" מותיר הדוח ל"מנגנון יישום" עטילאי שלא ברור מה טיבו ולמה יש בו צורך לנוכח העובדה שמשרד החינוך עדיין עומד על תילו.
מה האינטרס של ועדת דברת להקים בדחיפות את הרשות למדידה והערכה? ייתכן שלנוכח הניסיון של מרגרט תאצ'ר באנגליה היא מניחה שבלחץ הבחינות ישראל תגיע להשגים טובים יותר בבחינות הבינלאומיות ואז דברת ולבנת יחגגו ויראו לכולם איך בלי הרבה כסף אפשר לקדם את מערכת החינוך.
אפשר לנחש גם שממשלת ישראל תיישם את ההמלצות באותו אופן שבו פעלה בעשורים האחרונים. כלומר: הסעיפים ה"חברתיים" של הדו"ח שמחייבים השקעה גדולה של כספי ציבור (יום לימודים ארוך, הורדת הגיל של חינוך החובה הקטנת מספר התלמידים בכיתה וכו'), ידחו עד קץ הימים. לעומת זאת, משרדי החינוך והאוצר יגשו במרץ להגשמה מהירה ככל האפשר של סעיפי הדו"ח שהם מעודדי הפרטה ומרחיבי פערים.
חתימה על מנוי לכתב העתכל עבודת הכתיבה, העריכה וההפצה של 'חברה' נעשית בהתנדבות. חתימה על מנוי מסייעת למימון הוצאות העיצוב, ההדפסה וההפצה בדואר.
לחתימה על מנוי, נא לשלוח המחאה על סך 70 ש"ח (עבור 6 גליונות - שנה אחת) לפקודת 'עמותת קהילה' לכתובת: עמותת 'קהילה' רח' הנשיא 46 בית שמש 99037, ולציין שם, כתובת, טלפון ודואר אלקטרוני.
לפרטים נוספים ניתן להתקשר לדודי נתן, טל': 053-523102
סופסוף הסבר שקול והגיוני מה רע בדוח דברת
שאלתי את עצמי למה לקח לי זמן להכנס לענין של הדוח, ולמה לקח לי זמן למצוא האם יש בו טוב (כן, לפחות ברמת ההצהרות...)ומה יש בו רע (הרבה, ברמה המעשית...
אם-כן למה? בעיקר בגלל התגובה האוטומטית והצפויה של רוב ה"חברתיים" נגד.
זה נראה כמעט צפוי מראש שכל מהלך יקבל תגובה שהוא רע, ואז הדיון צפוי, משעמם, ובעיקר - בשבילי - לא אמין.
והנה, למרות שאכן השתכנעתי שהדוח יוביל להגדלת פערים, לא השתכנעתי שצריך להגיב תמיד ומיד בהתנגדות...
יותר מזה, התנגדות אוטומטית וצפויה, מעקרת כל דירוג בין טוב יותר לטוב פחות, רע יותר ורע פחות.
הייתי רוצה שיהיה לנו האומץ להגיד על תוכנית מסוימת, היא טובה אבל אפשר יותר טוב, ולא רק רע רע רע
למה אומץ?
כי אני מבין את ההתנגדות האוטומטית הזו כפחד, כחשש, אולי חשש"להיות פרייאר" אולי חשש אחר, ואז כמין "תעודת ביטוח" (ותודה למוקי צור על הרעיון..) קודם כל אומרים שזה רע.
מישהו שאל אותי: מה ההתנגדות שלך לדוח דברת"? בלי שבכלל דיברתי איתו או לידו בענין... זה מראה את הקושי.
סליחה על ההתפרצות, אולם איני יודע עדיין כיצד להתחיל מאמר חדש. על כן אני מעלה באופן מקרי לחלוטין מאמרי כתגובה לשרשור זה.
השאלה האם לשרת בצבא הכיבוש או שלא לשרת, אינה שאלה של עקרון אלא שאלה של טקטיקה. לדעתי יש לכל אדם את הזכות הדמוקרטית שלא לשרת בצבא המעולל פשעים. מצד שני יש בצבא הרבה חיילים שיש להגיע אליהם כדי לעזור להם להבין את המציאות , וכדי לעשות זאת יש לשרת למטרה זו בצבא הכיבוש.
שאלות טקטיות כפופות לשאלות אסטרטגיות ולהבנה כללית של המציאות ועל כן אני בוחר הפעם בשאלה מדוע אין לנו שלום?
מדוע אין לנו שלום?
אין ספק כי מרבית הישראלים והפלסטינים עייפים מהמצב הנורא בו אנו חיים והיו רוצים שלום אמיתי.
שלום שייקח בחשבון כי שני עמים חיים בארץ הזאת ולשניהם זכות לחיות בשלום וביחסי ידידות. למרות זאת, הכיבוש נמשך, טרור המדינה נמשך, הטרור האישי נמשך, ובמילים פשוטות הגיהנום נמשך.
מצב זה נמשך כבר עשרות רבות בשנים, ולמרות הבטחות של ממשלות ימין ושמאל, למרות תוכניות שלום כתוכנית קמפ דויד, מדריד, אוסלו, ג'נבה, שום שלום לא נראה באופק. מדוע?
הלאומנים היהודים מסבירים זאת, בשנאת היהודים של הפלסטינים וכל הערבים. הלאומנים הערבים מסבירים זאת באופי הציוני המנשל של כל הישראלים, אולם אלו נימוקים שאינם שווים את הנייר שעליהם הם נכתבים. אין אלו הסברים אלא הוספת שנאה לקלחת.
כדי להבין מדוע אנו תקועים במצב זה, יש להבין כי מתחילה הקולוניליסטים האירופאים-במיוחד שליטי אנגליה וצרפת תכננו מצב בו עמים נלחמים בעמים, קבוצות אתניות ודתיות שונות נלחמות זו בזו. זוהי שיטה ישנה שנועדה להבטיח את השליטה של האימפריאליסטים, המהווים מיעוט קטן על אימפריות שלמות. זוהי אותה שיטה אותה פיתחו הרומאים: "הפרד ומשול". לאחר מלחמת העולם השנייה ובמיוחד מאז קריסת הסטלניזם הסוביטי, החליפה ארצות הברית כמעצמת על יחידה את הסדר הקודם אותו יצרו הבריטים והצרפתים, והיא משתמשת באותן השיטות של הפרד ומשול. כל הממשלות באזור, גם אש"פ וחמאס, מקבלות את השליטה של בעלי ההון האמריקאים כבלתי ניתנת לערעור והם כולם מחפשים לעצמם מקום תחת השמש במסגרת השלטון של האימפריה. כל התוכניות שלהם אינן אלא ביטוי לפקס אמריקנה.(השלום הרומאי של כיבוש אימפריאלי נקרא פקס רומנה)
אילו היינו חיים בתקופה שבה הקפיטליסטים היו מעמד מתקדם, דהינו מעמד המפתח את הבסיס לחברה מתקדמת יותר, את כוחות הייצור, ייתכן שהממשל האמריקאי היה מצליח להביא לשלום במסגרת הפקס אמריקנה. אולם יחסי הרכוש של בעלי ההון הגדולים בשיטה הקפיטליסטית, בולמים את המשך כוחות הייצור, ולב השיטה היא ארצות הברית עצמה. הדבר היחיד שבעלי ההון מסוגלים לו הוא מלחמות הרסניות כמו שאנו רואים כיום בעיראק, ותקיפה מסיבית של רמת החיים של העובדים כדי לשמור על הרווחים שלהם. מסיבה זו האבטלה רק גדלה והסבל של ההמונים העובדים רק מחריף.
מסיבה זו כל הסכמות של שלום, המבוססות על הסדר האימפריאליסטי ועל השיטה הקפיטליסטית, יכולות להביא רק להמשך הסבל המתמשך הן של היהודים והן של הפלסטינים.
עברו 56 שנים מאז חלוקת הארץ שהייתה אמורה להביא לנו שלום. חלוקה שבפועל נועדה להעמיק את סכסוך הדמים בין העובדים. חלוקה ששיקפה את שיתוף הפעולה בין הסטלניסטים הסובייטים ששלטו על ברית המועצות ובין האימפריאליסטים. שיתוף פעולה שהביא בכל מקום לאותן תוצאות, כמו בהודו-פקיסטן, שם כמו בארץ הצליחו האימפריאליסטים, הלאומנים וחסידי סטלין להפוך מאבק מעמדי לביצה לאומנית. יש לזכור כי לאחר מלחמת העולם השנייה פרץ גל מהפכני של העובדים והעניים בכל העולם, גל שאילו הייתה לו הנהגה מהפכנית היה משנה סדרי עולם. בארץ באפריל 1946 הייתה שביתה כללית של העובדים הערבים והיהודים כנגד השליט הבריטי והפגנות תחת הסיסמה הנכונה:"תחי הסולידריות של העובדים הערבים והיהודים". זאת הייתה הסיבה הממשית לחלוקה ולא הקשקושים שלהם בדבר שלום.
מאז אוחדה הארץ מחדש אולם בדרך של כיבוש, תוך שלילה מוחלטת של זכות ההגדרה העצמית של העם הפסלטיני. . בעוד הימין מבקש להתנחל ככל שניתן תוך נישול הפלח והפועל הערבי, השמאל מבטיח לנו פתרון על בסיס חלוקה חדשה בה הפלסטינים אמורים לחיות בבנטוסנטים לצד מדינת ישראל האימפריאליסטית. במציאות התוכניות שלהם יכולות להביא לכולנו רק אסון.
רק מעמד העובדים, מסוגל להביא לשלום ממשי על בסיס האינטרסים של העובדים עצמם הנאבקים באופן עצמאי לפתרון שלנו החופשי מכל אינטרס של בורגנים יהודים כערבים. סדר זה הוא פדרציה סוציאליסטית בכל המזרח התיכון, בה לכל העמים תהיה אוטונומיה טריטוריאלית, בה יוכלו העמים בהנהגת מעמד העובדים לפתח תרבות אנושית מפותחת המבוססת על אחדות האינטרסים של העובדים מכל העמים. על בסיס זה יהיה לנו שלום ממשי.
