גלובליזציה, ניכור ומיתולוגיזציה
מאת: אבנר כהן :: 2004 / 09 / 12
זמן רב לפני שהגלובליזציה הפכה למושג אופנתי כבר זיהו את ההוויה המודרנית עם הניכור. במאמר קצר זה אנסה להראות כי הגם ששורשי הניכור קודמים לצורתה הנוכחית של הגלובליזציה, יש בצורה זו כדי להחריף משמעותית את הניכור, ולדחוף את התודעה הבלתי ביקורתית של המציאות לכיוון של מיתולוגיזציה.
קפיטליזם וניכור: מבוא מושגי
האספקטים הכלכליים של שאלת הניכור נידונו בהרחבה כבר בחיבורו הידוע של ג'ורג' לוקאץ', "היסטוריה ותודעה מעמדית". החיבור פורסם בשנות ה-20 המוקדמות של המאה שחלפה, אולם מרכזיותם של אספקטים אלו לחקר התרבות, החברה והפוליטיקה התבהרה רק עשר שנים מאוחר יותר, עם גילויים המחודש של כתבי השחרות של קרל מרקס. לשיטתו של מרקס, כפי שהיא באה לביטוי בכתבים אלו (וגם בכתבים אחרים) ההוויה המנוכרת צומחת מתוך שורשיה של המציאות הקפיטליסטית. לוקאץ' כאמור נשאר בעניין זה נאמן לגישתו של מרקס, אבל סופרים שדנו באותו נושא אחרי לוקאץ' כבר חרגו מתפיסה זו, וחלקם אף השתמש במושג הניכור כדי לאפיין את הציביליזציה עוד מראשיתה. הפולמוס האקטואלי מסביב לניכור גלש כבר מזמן מעבר לתחומה של המחשבה המרקסיסטית ומצא לו הדים בתיאוריות פסיכולוגיות וסוציולוגיות, שמרניות ורדיקליות כאחד. מפולמוס זה אפשר ללמוד כי ניתן אמנם לפרש את מושג הניכור ללא קשר לקפיטליזם, אולם לא ניתן להבין את הקפיטליזם ללא קשר לניכור.
הכרה זו מעוגנת בכך שתנאי קיומו של כל יחיד המתפקד במסגרת הקפיטליזם תלויים בתמורות החלות במערכת השוק בכללותה, כשם שתמורות אלו מצידן תלויות בפעילותו. אולם ליחיד הפועל במערכת אין עניין בעיצובה אלא בשימוש הפרטי, האישי, שהוא יכול לעשות בה. בפעילותם, משנים אמנם היחידים את המציאות, אך הם אינם מתכוונים לכך. לפיכך, השינויים במערכת השוק מופיעים עבורם כאילו אינם תוצרי הפעילות שלהם עצמם. נמצא, שהיחידים, במו ידיהם, מייצרים מציאות שאינה תואמת את שאיפותיהם בלא שיהיו מודעים (לגמרי) לתהליך במסגרתו מתהווה המציאות ככזאת. לפיכך, היא מופיעה כנפרדת וכעצמאית מהם. ככזאת, היא פונה נגדם, והם נידונים לחוש עצמם זרים בעולם שנברא מתוך פעילותם.
משטרים דמוקרטיים ומדיניות רווחה כמענה לניכור
בניתוח זה אין כל חדש, וכפי שהוזכר הוא מופיע כבר אצל מרקס הצעיר. אולם מאז זמנו של מרקס חלו שינויים היסטוריים ותרבותיים, ויש מקום לבחון את הסוגיה כולה מחדש. בחינה זו תיערך כאן בעיקר בהקשר לתהליכי הדמוקרטיזציה והגלובליזציה ולתמורות שהם חוללו בזירה הכללית במסגרתה פועל הקפיטליזם. מאחר שגם התנאים של הניכור אמורים להיות מיוצרים בזירה זו, הרי שלשינויים המתרחשים בה יהיו מן הסתם השלכות על מקומו, אופיו והשפעותיו.
לא כאן המקום להתעכב על כל המשמעויות של כינון המשטרים הדמוקרטיים בעולם המערבי ומחוצה לו. הדיון בהקשר זה יוגבל אפוא להשפעתו של מהלך זה על היחס בין הקפיטליזם לניכור. נראה כי המעבר למשטרים דמוקרטיים אִפשר את צמצומו של הניכור מבחינת עומק השפעתו ומידת הלחץ על היחיד. כאמור, נובע הניכור מחוסר השליטה של היחידים במערכת הכלכלית, הגורמת מצדה להזרתם ביחס אליה. אולם הדמוקרטיה עשויה להשיב להם את השליטה במערכת זו, באמצעות העמדת המערכת תחת פיקוח המוסדות הנבחרים של המדינה. ככל שהמדינה פועלת כמדינת רווחה, משמע היא שומרת בידה מנגנונים המאפשרים לה להתערב בשווקים, להשפיע על רמת הפעילות במשק, אופן חלוקת התוצר, שימור הסביבה וכו', היא יכולה לתקן את מה שנראה כמעוות בעיני הציבור אותו היא מייצגת. אימוץ מדיניות מעין זו (רווחה) על ידי שלטון דמוקרטי יכול להקנות לציבור תחושה שיש בידו לרסן (באמצעות נציגיו בממשל) את התנועות הפראיות של "כוחות השוק", ובגבולות ידועים, אפילו לעצב את דמות החברה והכלכלה התואמות את ערכיו. אולי אין בכך כדי לבטל את הניכור בכל היבטיו, אולם בודאי יש בכך כדי לצמצם את מימדיו.
מסיבות מורכבות, שתקצר היריעה להיכנס אליהן במסגרת מאמר זה, הונהגה מדיניות רווחה מעין זו ברובו של העולם המערבי מתום מלחמת העולם השנייה עד לאמצע שנות ה-70.
גלובליזציה וסילוק מדינת הרווחה
סימנים ראשונים לשינוי מצב עניינים זה החלו להופיע כבר במהלך שנות השבעים. מכל מקום, עוד לפני שהמאה ה-20 נכנסה לעשור השמיני שלה כבר נפתח מסע צלב נגד מדינת הרווחה. ואמנם עוד בטרם הסתיימה המאה כבר אפשר היה להבחין בנסיגה מקיפה ממדיניות הרווחה. נכסים ציבוריים הופרטו, תקציבים ממשלתיים קוצצו, סובסידיות צומצמו, חומות מכס הוסרו, שערי ריבית ושערי חליפין נוידו וההגבלות על תנועות הון כמעט בוטלו. שינויים אלו, שהוכתרו כ'ליברליזציה של המערכת הכלכלית', הוצגו כאילו הם מתחייבים מהצורך לקדם את הגלובליזציה. כביכול, היה ניצול היתרון של חליפין ברמה עולמית תובע את כינונו של "שוק חופשי" ברמה מקומית. אידיאולוגיה זו אכן סייעה "לשחרר" את השווקים, אולם לאו דווקא את החברה.
הדרישה לסלק את המדינה מהתערבותה בשווקים כרוכה בויתור מראש על אפשרותה של החברה לפקח על הכלכלה. אם ויתור זה מופיע כתנאי הכרחי לגלובליזציה, אין מנוס מהמסקנה כי הגלובליזציה, בדמותה זו, אינה אלא הסוואה למהלך המכוון להביא לחיסולה של מדינת הרווחה. יתר על כן האינטגרציה של השווקים הלאומיים באמצעות הכרסום ביכולת ההכוונה של השלטונות הנבחרים, מלווה בהתחזקות מוסדות שבשום מקרה אינם נתבעים לעמוד למשפט הבוחרים. האופציה של תנועה חסרת מגבלות בין שווקי המטבע השונים שפתחו ההסדרים החדשים יצרה תנאים נוחים לספסרות פיננסית במטבעות הלאומיים בקנה מידה חסר תקדים. יכולת זו של ההון לפשוט על השווקים המקומיים בלי כל פיקוח, ובלי כל התראה מוקדמת, גרמה בעבר וממשיכה לגרום גם בהווה, לזעזועים קשים במדינות השונות. זעזועים אלו קשורים בהשפעתן של תנועות ההון על כמות אמצעי התשלום וגובה שערי החליפין. מחד גיסא, מסכנות השפעות אלו את היציבות הכלכלית והתעסוקתית במשקים, ומקשות עוד יותר על הממשלות את התכנון וההכוונה הכלכליים. מאידך גיסא, פגיעות זו של המשקים המקומיים בתנועות ההון מהן ואליהן, מגבירה את תלותן של הממשלות במוסדות כמו קרן המטבע הבינלאומית, או בגורמים פיננסיים פרטיים. אלה ואלה אינם חייבים כידוע בשום דין וחשבון בפני הציבור.
ההיבט הסובייקטיבי של שינוי המציאות
בתוך כך יש לתמורות אלו תוצאה נוספת, מן הסתם בלתי מבוקשת, הכוונה היא לשינוי יחסו של היחיד כלפי המציאות במסגרתה הוא מתקיים. פיקוחה של החברה על הכלכלה, העשוי כידוע להתבצע באמצעות הפרוצדורות המקובלות במשטרים דמוקרטיים, מפחית מתחושת הניכור של היחידים המתקיימים במסגרת קפיטליסטית. ביטול הפיקוח משמעו לא רק היעדר שימוש במנגנונים שמעמידה הדמוקרטיה לרשות הציבור אלא גם העמדת היחידים מול מציאות שאין להם יותר כלים לתיקונה ובודאי לא לעיצובה. יתר על כן, כיוון שבעקבות הליברליזציה של הכלכלה המקומית הסביבה הרלבנטית לחיי היחיד מקיפה כבר את כל הזירה העולמית, הוא נחשף לדרגה גבוהה של חוסר וודאות. לפיכך, הוא אינו מאבד רק את היכולת להשפיע על המערכות המכתיבות את תנאי חייו אלא גם להבין אותן ולצפות את האירועים המתרחשים במסגרתן.
בנסיבות אלו, חייב לחול גם שינוי במעמדה ובתפקודה של התבונה. שינוי זה אינו נובע רק מהתרחבותה של סביבת החיים האובייקטיבית (מה שזכה לכינוי 'הכפר הגלובלי') אלא גם מצמצום האופקים של ההתייחסות הסובייקטיבית. ההתמחות המקצועית הנתבעת על ידי הדינאמיקה הטכנולוגית וחלוקת העבודה הגלובלית דוחפות את היחיד לעשות שימוש צר והולך בתבונתו ביחס למציאות כלכלית-מדינית שתנועתה והתפשטותה צוברות תאוצה מתמדת. העולם ממשיך כמובן להיות מיוצר מתוך פעולותיהם של היחידים (הם נותרים המקור היחיד של תמורותיו) אולם מאחר ששום יחיד אינו מתכוון לייצור המערכת כולה, וכל יחיד נערך לניצול חלק ממנה בלבד, היא מתייצבת מול יצרניה כאילו הייתה כוח טבע זר להם, ולא מעשה חברתי הנובע מהם. הרציונאליות מועמדת אפוא רק ככושר תמרון לנוכח התמורות המהירות, וכהסתגלות זריזה אליהן. משמע, אין לה עוד דבר עם יצירתן ועיצובן.
רמת הניכור המתפתחת בתנאים חדשים אלה כבר אינה בבחינת חזרה למציאות המוכרת שקדמה להנהגת הגלובליזציה ולפגיעה הבו-זמנית במדינת הרווחה, אלא היא בחזקת העפלה לשיאי גובה ללא תקדים. החמצן החיוני לתבונה הביקורתית כמעט ואינו מצוי בפסגות אלו, והיא מפנה את מקומה לצורות חשיבה בסיסיות יותר. כיוון שהפרטים המתקיימים בתוך המערכת הכלל-עולמית אינם יכולים להתעלם מהשפעתה על חייהם, הם חייבים להמשיג אותה לעצמם, אולם מאחר והם אינם מייצרים אותה במכוון תפיסתם אותה אינה פרקטית-רציונאלית אלא מיתית.
כלומר, נקודת המוצא הפסיבית של היחידים ביחס למערכת הגלובלית, במסגרתה הם נתונים, שוללת מהם מראש שליטה, וממילא גם ידיעה, של היחס בין המאמץ אותו הם משקיעים לתמורה לה הם מצפים. הואיל ובלא תמורה אין טעם בהשקעה, והואיל ובמציאות שתוארה לא ניתן להגדיר במושגים רציונאליים מסלול שיוביל בודאות מהאחת לשנייה, הרי שהפעילות במסגרת זו תותנה בדימויו של מסלול מעין זה במונחים מיתיים. נדרשת איפה אמונה בכוונתם הטובה של מנגנונים ריאליים (מדיניים-משפטיים) או בכוחם העיוור של מכניזמים בדיוניים (כלכלת השוק, השוק המווסת את עצמו) כדי לערוב להתממשותו של תרחיש שבמהלכו תושג התמורה להשקעה. אמונה זו תקנה לה, כאמור, מעמד של מיתולוגיה חדשה. בשל חיוניותה לתפקודם התקין של היחידים, תצטייר להם תמונת המציאות העולה מתוך אמונה זו כחסרת תחליף וכבלתי ניתנת לשינוי. הם יעדיפו לפרש את האירועים בהתאם לתמונה זו במקום לבחון אותה באמצעותם. משמע, הם לא יעמידו עוד לביקורת את ההנחות, התרחישים והדימויים שלהם אודות המציאות. נסיבות אלו יקלו מאוד על מלאכתה של תעשיית התרבות המספסרת בשיווקם של דימויים רדודים ותסריטים ורודים. אבל יותר משהיקלטותם הקלה והתאקלמותם המהירה של הדימויים מעידה על האינטרסים של המפיצים היא מלמדת על עולמם של הצרכנים. הסיטואציה חסרת הישע אליה נקלעו הנתינים של הגלובליזציה סוחפת אותם אפוא אל מיתולוגיזציה של מציאות, שהם למעשה יצרניה. יתרה מכך, האופן בו הם מייצגים אותה ממכר אותם לתפקד כקורבנותיה.
לכודים בתוך המחשבה המיתית, מקבלים על עצמם אלו הדבקים בה להקריב את ההווה המוחשי והממשי עבור תמורה מדומה בעתיד ערטילאי. אבל רק מכוחה של הקרבתם מונצחת השיטה הדנה אותם להעלות את חייהם על המזבח. בפועל, כך מסתבר, כרוכה הגלובליזציה בהתעצמות הניכור, אבל התעצמות זו מובילה להתגבשותם של דפוסי חשיבה מיתיים המקלים על ההשלמה עם השיטה.
במקום סיכום
מכל מה שנכתב עד כאן לא אמורה להשתמע דווקא התנגדות לעצם הגלובליזציה אלא רק לצורתה האקטואלית. יש להבחין בין האינטגרציה של המשקים הלאומיים (המחייבת את התרחבותו והעמקתו של שיתוף הפעולה הכלכלי הבינלאומי) לבין המהלך הנוכחי הכורך את הגלובליזציה במעבר למה שמכונה "שוק חופשי" בקנה מידה מקומי ועולמי. עדיין ניתן לחשוב על צורה אחרת של גלובליזציה, שתבוסס על שיתוף פעולה בין הממשלות הדמוקרטיות, ותעניק להן תפקיד משמעותי יותר בכל הנוגע לפיקוח, וויסות והכוונה של תנועות ההון, הסחורה וההגירה. גלובליזציה אלטרנטיבית מעין זו תוכל להחזיר לציבור (באמצעות מוסדותיו הנבחרים) את המנדט על מציאות חייו, ותחלץ אותו מהמועקה של הניכור בה הוא לכוד. אולם מאזן הכוחות הנוכחי אינו מוביל בהכרח להתממשותו של תרחיש זה. לפיכך, הוא לא יקרום עור וגידים ללא לחץ חברתי כבד, מקיף וממושך. לשינוי במתכונתה האקטואלית של הגלובליזציה נדרש אפוא רצון לתמורה ואמונה באפשרותה. כלומר שינוי זה מחייב מאבק, קורבנות ודימוי של תמורה. האם אין אלו מאפייניו של המיתוס? האם אין בכך כדי לרמוז כי כדי להיפטר מהמיתוסים המקיימים את הגלובליזציה יש לבנות מיתוסים חליפיים? הייתכן שבכל זאת יש הבדל?
חתימה על מנוי לכתב העתכל עבודת הכתיבה, העריכה וההפצה של 'חברה' נעשית בהתנדבות. חתימה על מנוי מסייעת למימון הוצאות העיצוב, ההדפסה וההפצה בדואר.
לחתימה על מנוי, במחיר סמלי של 70 ש"ח בלבד (עבור 6 גליונות - שנה אחת) באמצעות כרטיס אשראי, נא להתקשר - 24 שעות ביממה - לטלפון: 03-9533398.
לקבלת פרטים נוספים ניתן לשלוח אימייל לרכז ההפצה של כתב העת, דודי נתן.
