עת לזעם גדול !!!
מאת: ישי פרסול :: 2004 / 09 / 13
מבקרי הטלויזיה והתרבות, הפרשנים הכלכליים והפוליטיים ורובם המכריע של המגיבים באתרי החדשות באינטרנט התפעלו עמוקות מזחיחותו של השר פורז. הכרזתו החד-משמעית כי "אין רעבים בישראל" הוגדרה על-ידם, בכעס, שוב ושוב כהתנשאות, ניתוק, רוע לב ובעיקר אטימות. האמת, גם אני כעסתי. אני עדיין כועס. ללא ספק, כעס היא ההרגשה שיש להרגיש בעתות שכאלו. בקונטקסט בעל גוון יותר פוליטי יש מי שהיו מצפים להרגשה קצת שונה - "זעם". הזעם, אם נתבונן על צידו האקטיביסטי, אינו מסתפק בהרגשה פנימית לא טובה, הוא מבקש להתמודד עם חוסר האונים ולפעול - כדי לתקן, להציל ולעיתים גם כדי לנקום.
בראשית גליון מס' 7 של כתב העת "חברה" נכתב כך:
"הבית בוער". "המדינה מתפרקת". "בעל הבית השתגע". "מרסקים את המעמד הבינוני". "כולנו (חוץ משרי אריסון, רון לאודר וחברים) נהיה עניים". "בני אדם לפני מספרים". "כלכלה בשירות החברה". "סולידריות חברתית". "שוויון ערך האדם". זו אינה עת לכתיבה מלומדת ומתפלפלת של "מחד גיסא... ומאידך גיסא...". זוהי עת לפמפלט. עת לכתיבה בוטה. עת למחאה סוערת. עת לזעם גדול !!!
זוהי עת לפעולה פוליטית, עת להזדהות עם שביתת ההסתדרות הצפויה לאחר החג, עת למחאה נגד תוכנית דברת, עת להתנגדות לתקציב 2005 ובעיקר - עת להצטרפות ההמונים למאבק. כ-1000 גולשים הגיבו באתר ynet לדיווח על הכרזותיו של פורז - רובם ככולם בכעס רב. מספיק יהיה אם כל אחד מהם יקדיש כשעה בשבוע - לא יותר - להשתתפות אקטיבית במאבק, להפיכת כעסו לזעמו - תליית שלט במרפסת, חלוקה של פלאייר, עמידה בהפגנה (אפילו בצד בצניעות) וכו' - אז יצטרפו גם השאר. הם לא יכלו שלא.
עוד דבר אחד על הרגשות ופוליטיקה. שר הפנים, אברהם פורז, אינו אדם טיפש וגם אינו מנותק והמציאות, כפי שהיא, אינה זרה לו. השר פורז לא מבטא באמירתו את תכונותיו אלא את האידיאולוגיה שלו. כשאומר פורז "אין רעבים" הוא בעצם מתכוון לומר "זה לא באחריותי" או "זה לא באחריות המדינה" ולכן מבחינתו, כמוסד של המדינה, אין רעבים. אם מבינים את הדברים כך אז יש לזכור שהוא אינו לבד - שותפיו לממשלה, שהם שותפיו לאידיאולוגיה, חושבים בדיוק את אותו הדבר - מבחינתם (בפועל, ע"פ מעשיהם ולא רק הצהרותיהם!) הרעב והעוני אינם באחריות המדינה ולכן בפועל, במעשיהם הפוליטיים, הם מתנהגים כאילו אין עוני ואין רעב. רוצים דוגמה? בבקשה: ע"פ החלטת הממשלה ילדי ישראל הרעבים יוזנו בבתי הספר באמצעות תרומות מיהודי העולם. זאת אומרת, יממן את הזנת הרעבים מי שזו אחריותו - במקרה זה, כמו ברבים מספור אחרים לשיטתה של ממשלת שרון-נתניהו-מפלגת שינוי, זו אינה מדינת ישראל.
אין ספק שפורז בטראנס עכשיו - לצד האמירה המארי אנטואנית המדהימה שלו, הוא גם יוזם את עניין שלילת פיצויי הלנת השכר לעובדי הרשויות המקומיות, בחינת "הרצחת וגם ירשת". מעבר לקושי החוקתי הכרוך בחוק כזה, הוא משקף בעיקר דורסנות יהירה וחסרת מעצורים שמניחה - כנראה בצדק - שאין כוחות פוליטיים שיכולים להתנגד לפגיעה בזכויות העובדים.
מה שמפליא אותי עם פורז הוא ההבעה המטופשת שיש לו על הפנים
מין פרצוף-דורש-סטירה שכזה.
ובעצם, אם אני חושב על זה טוב, פורז + טומי לפיד הוא הדימוי האשכנזי הרע ביותר האפשרי:
הזחיחות, הדימוי העצמי של חוכמה, הלפלפיות הסתמית, הניכור והקור, ולא יודע מה עוד...
בתור אשכנזי אני נעלב שהנ"ל רוצים להציג את עצמם בתור הסמל של הנאורות, המערביות ועוד..
זה משפיל ומקומם כי הם סמל של כל הניסויים המוטעים, הטעויות ביצור של הקידמה האנושית.
ג ו ע ל
דודי, נאורות וקידמה הם מושגים המכוונים את המבט אל ההווה, ועוד יותר מכך אל העתיד. אשכנזיות, לעומת זאת, היא תיאור של מוצא, כלומר: היא שייכת בהכרח לעבר.
נאורות וקידמה הם דברים שאפשר לבחור בהם או לדחות אותם. אשכנזיות, לעומת זאת, היא דבר שנולדים איתו. או שלא.
נאורות וקידמה הם ערכים, הם תכנים. אשכנזיות אינה ערך ואינה תוכן - אלא אם כן תרצה לטעון שבעיירה היהודית של פולין ורוסיה היה טבוע קוד גנטי שהכיל את הפילוסופיה של רוסו, את המהפכה הצרפתית, את הצהרת העצמאות של אמריקה ואת המאניפסט הקומוניסטי.
בקיצור, כשאתה נעלב "כאשכנזי" מלפיד ומפורז אתה מערבב מין בשאינו מינו.
אשר לי - כשלפיד ופורז מציגים עצמם כנאורים, אני נעלב בשם הנאורות. כשהם מציגים עצמם כמתקדמים אני נעלב בשם הקידמה. כשהם מציגים עצמם כהומאניסטים אני נעלב בשם האדם.
כאשכנזי אני נעלב רק בשעה שמישהו מדבר סרה במעדן החביב עלי: גפילטע-פיש עם חזרת לבנה...
פורז צודק. או לפחות לא רחוק מהצדק העובדתי הפשוט: אין רעבים בישראל. ואם יש, אז יחסית לרעבים בעולם השלישי הם ממש ממש שבעים. אלא שלא זו הבעיה. ואנחנו נופלים למלכודת של הימין הזה כשאנחנו "זועמים" על האמירה הזו. אדרבא, יש לומר לפורז, "נכון, אין רעבים בישראל. אז מה? אוכל זה הכל בחיים? ומה עם יתר הדברים שהופכים חיי אדם לראויים לשמם???" זה מה שצריך לומר. על מלכודת הרעב עובדים באמנות נתניהו והעמותות למיניהן. אבירמה גולן תיארה זאת מצוין. אנחנו צריכים לשלוף מהארגז את ז'בוטינסקי למשל ולומר לפורז בשמו של מייסד הימין הישראלי, שהאדם הוא "לחם ושעשועים". לא שז'בוטינסקי המציא את הסיסמא הזו, אבל הוא עשה בה שימוש כנגד התפיסות המורכבות של הסוציאליסטים אותם תעב ושלל מכל ליבו. אין בעיה. לצורך הענין נוותר על התיזות המסובכות של הסוציאליסטים ["האדם כסך יחסיו החברתיים" ו"האדם המנוכר כפועל יוצא מיחסי ייצור מנוכרים"] ונאמץ בויכוח עם הפורזים והנתניהויים והרפי רשפים וכל מגלגלי העיניים ותורמי התרומות ומצילי הרעבים, את הטענה של ז'בו, לפיה האדם הוא גם "לחם" וגם "שעשועים". ב"שעשועים" התכוון ז'בו ליצירתיות, למשמעות, למאמץ לעשות משהו מועיל. ביחס לפורזים אין אלא לאמץ תפיסת אדם הומאניסטית בהרבה אותה הציג בזמנו מי שהיה מתבייש לראות כיום את נושאי מורשתו הליברלית לשווא. בקיצור, בל ניפול במלכודת הויכוח על רעב. אין רעבים בישראל. אז מה??
