בשנה הבאה אולי לא נשב על המרפסת...
מאת: גילי גופר :: 2004 / 09 / 15
כמו תמיד, כשמתקרב 'ראש השנה', כל מי שפותח עיתון או רדיו או טלוויזיה נתקל בסיכומים. בכל שנה מבקשים העיתונאים להיות מקוריים ולהוסיף עוד פרמטרים לסיכום, כדי שלא יהיה זהה לזה של שנה שעברה. אבל הסיכומים די דומים: כל התהפוכות הפוליטיות, התכניות הכלכליות ואפילו זכיה במדלית זהב לא שינו באופן מהותי את התוצאות. אלא שבשנים האחרונות נוסף עוד משהו. מאז "תכניות החירום" של סילבן שלום ואחר כך של ביבי נתניהו, התחלנו לספור את העניים "שלנו", ובכל ערב חג מקוננים אמצעי התקשורת על המשפחות שלא יכלו לחגוג את החג בפאר הדרוש ואפילו – ירעבו. לכאורה – הנה מודעות חדשה לעוולות החברתיות. אלא שהפתרון שמוצע, בעוצמה הולכת וגוברת יותר ויותר בכל ערב חג, הוא התגייסות של האזרחים, שיתרמו: אורז ופסטה וקמח וגם כסף. לא אכביד במילים על התופעה הזו כי רבים עשו זאת לפני – השנה נוסף לפסטיבל התרומות פסטיבל נוסף של ביקורת על התרומות, אולי בגלל המבצע חסר הטעם של אחת מזכייניות ערוץ שתיים, תחת השם 'לתת', שחצה את כל גבולות ההתחסדות.
ולכן אני מבקשת לא לסכם את השנה הזו על עוולותיה וענייה ואולי מעט, מעט הישגיה אלא לשאול: מה אנחנו מאחלים לעצמנו לשנה הבאה? אני חושבת שבשמאל החברתי הישראלי זו שאלה שאין עליה תשובה מספקת. אנחנו אולי יודעים מה היינו רוצים שיקרה. ואנחנו אפילו יודעים להציע הרבה יותר מסתם ססמאות 'חברתיות' שפוליטיקאים אוהבים להתהדר בהן כגון 'צמצום העוני' או 'הקטנת פערים'. אנחנו יודעים להגדיר יעדים ממשיים: שליטה גדולה יותר של הציבור על נכסים ציבוריים; כוח גדול יותר לעובדים ולעבודה ולכן עבודה מאורגנת רחבה וחזקה יותר; שכר מינימום סביר ותנאי עבודה הוגנים קבועים בחוק ונאכפים כחוק; תקציב גרעוני יותר על מנת "להתניע" את המשק; מיסוי משמעותי יותר על הון; יצירת לכידות חברתית גדולה יותר באמצעות השקעה בתרבות ועוד כמה וכמה יעדים ממשיים ואפשריים. וכמובן, השנה, אחד היעדים הוא פשוט שישלמו לעובדים על עבודתם (לתשומת ליבו של הליברל הנאור אברהם פורז). לא כל השמאל החברתי מסכים על כל היעדים הללו (עוד לפני שהעליתי סוגיות כגון נסיגה, כיבוש, פינוי התנחלויות ועוד), וגם בין עמיתי היותר קרובים יש ויכוח על חלקם, אבל הכיוון ברור.
ולמרות שהכיוון ברור ויש יותר מהצעה אחת לפתרונות קונקרטיים, השנה הזו כמו השנה שעברה מוצאת אותנו מול שוקת שבורה: אנחנו יודעים מה צריך לעשות אם נצבור כוח פוליטי רב יותר, אבל איננו יודעים כיצד לחזק את כוחנו הפוליטי. גם אם תיפול הממשלה הרעה הזו (ונראה שהיא מתחילה ליפול) וגם אם הפופולאריות של נתניהו תצנח פלאים (והיא מתחילה לצנוח), אנחנו לא מציעים עדיין אלטרנטיבה פוליטית ממשית.
התודעה הישראלית בתהליכי שינוי: הביקורת של אנשי תקשורת בולטים על 'פסטיבל הצדקה' של טרום החגים; הפיכת הנושא החברתי-כלכלי למרכזי יותר ויותר בדיווח התקשורתי והחדשותי וגם בסתם שיחות בין אנשים – כל אלה הם סימנים לתודעה משתנה. אפילו הפרשנים הכלכליים מרשים לעצמם לבקר את יעד הגרעון של האוצר ואף להסס אל מול חלק ממגמות ההפרטה. כמובן שאי אפשר להזניח את חזית שינוי התודעה, הביקורת, החשיפה, הלימוד המתמיד. אבל זה אינו מספיק. גם להצביע על חלופות מעשיות למהלכים מגדילי פערים אינה עשייה מספקת.
מי ייתן והשנה נמצא גם את הכוח הפוליטי לממש לפחות חלק מהמגמות שלנו.
השאלה לדעתי אינה מה אנו מאחלים לעצמנו בשנה הבאה, אלא מה עלינו לעשות בשנה הבאה. כפי שמרקס כתב בתיזות הידועות על פוירבך:" הפילוסופים ניסו להבין את העולם, אולם הנקודה היא לשנותו". מסיבה זו אני מביא דוגמא קטנה כיצד להתערב ואני משוכנע כי בחודשים ובשנים הבאות המאבק המעמדי יחריף ועל הקבוצה הרוצה בשיוני העולם מזווית ראיה סוציאליסטית( סוציאל דמוקרטית) ללמוד גיצד להתערב במציאות.
משמרת המחאה והחתול
אתמול בערב קבוצה כבת 20 אנשי שמאל השתתפו במשמרת מחאה באפקה כנגד פורז על שהכריז כי אין עניים רעבים בישראל. בין המפגינים היו חברי בנק"י , הפורום הקומוניסטי, מק"י, אנרכיסטים והחוג להגנה על המרקסיזם. למרות שמספר המפגינים היה קטן וניתן היה לארגן חזית הרבה יותר רחבה הכוללת למשל את צעירי בנק"י הערבים ואת נוער יח"ד, למשמרת זו היו שני אספקטים מענייינים. האחד כי מי שחש לאן הדברים יתגלגלו בשנה הבאה, יודע גם כי זאת הייתה הסנונית הראשונה המבשרת את האביב של המאבק המעמדי. די היה לקרוא את הצהרתו של שר העוני מר אורלוב כדי להבין מה מחכה לנו ואם מישהוא חושב שהמוני העם יחכו למות בשקט הרי הוא חולם חלומות ריאקציונים פרטיים. שנית כי ללא כל בעיות, מחד חברי החוג להגנה על המרקסיזם הצטרפו לסיסמאות אתן הסכמנו של נוער בנק"י, כמו "משכורות לעובדי העיריות" ומצד שני המפגינים הצטרפו ללא כל קושי לסיסמאות היותר מילטנטיות של החוג להגנה על המרקסיזם כמו:" לחם עבודה, להפיל את הממשלה","מהי התוכנית? שביתה כללית"!
את הכרוז להפיל את ממשלת ההון,שכבר קיים באתר בעניין של פורז, חילקנו כמובן ונראה לנו כי הייתה עליו הסכמה רבה.מדוע שני אספקטים אלו מעניינים, משום שהם יחזרו בגדול בחודשים ובשנים הבאות שנים של מאבק מעמדי גם בישראל. את התקופה של השנתיים האחרונות מאז נוסד החוג לא בזבזנו , על אף שיש שחושבים שהויכוחים באתר שלנו היו בזבוז זמן, אלא למדנו עצמנו כדי להתערב באופן אפקטיבי במאבקים של תנועת העובדים והשמאל כדי להביא לתנועה את הניתוח, שיטות המאבק והתביעות שתולכנה את תנועת העובדים קדימה לקראת הסוציאליזם.
בימים אלו אנו מסיימים את העיתון הבא שלנו שייצא כבר בחודש הבא לכל המאוחר.
אז מה עניין החתול? מולנו במשמרת ניצב חתול סקרן, שלא התלהב במיוחד מההפגנה, אולם היה זה חתול מאוד מטופח, לעומתו יש לשער חתולים רבים אחרים שאוכלים מפחי הזבל חשבו אחרת.
גם אני כרבים אחרים בעם הזה נחרד למראה העוולות הנגרמות על ידי ממשלה שמסתכלת עלינו החיים דרך החור שבגרוש, שמחתי לגלות אתר שמדגיש ומנסה להחזיר את הרעיון הסוציאל דמוקרטי אל המרכז של העם והמדינה - לעניין יש לי 3 הערות.
1. האם התנועה קשורה למפלגת העבודה ? אל ההסתדרות ? באם התנועה לא תצבור כח פוליטי הרי המאמצים של התנועה לשנות משהו בסדר היום במדינה יניבו תוצאות של אפס.
2. לא שומעים על האתר, לא שומעים על התנועה, התנועה צריכה להדגיש את הניתוק מהויכוח על ארץ ישראל (ויכוח זה כבר הוכרע) וצריכה ללכת יותר אל העם, אל השכונות, אל מעמד הביניים השכיר, אל המובטלים עם רעיון של חזרה לימים בהם כל אדם ידע שגם אם רע עכשיו הרי ראשי השלטון דואגים לבריאותו (מערכת הבריאות), לחינוך ילדיו (מערכת החינוך), לביטחונו האישי (משטרה), וכן, גם ליכולתו להתפרנס מיגיע כפיו (יצירת מקומות עבודה. היום כל אלה לא מתפקדים, מופרטים או בדרך להיות כאלה.
3. השפה בה כתובים המאמרים ומרבית התגובות באתר קשה מדי לקורא הממוצע, זו יכולה להיות שפת העורכים או שפת הויכוחים האידיאולוגיים בתול מערכת האתר או בין חברי התנועה, אולם בפניה להמונים (האם התנועה רוצה לפנות אליהם ?), חייבים לדבר בשפה פשוטה יותר.
ברוב המפגשים של יסוד, או בארועים מחאתיים-רעיוניים אחרים עולה השאלה מה אנחנו יכולים לעשות?
(לאחרונה הטיחו בי את השאלה הזו בארוע של התנועה ליהדות חברתית כנגד הלנת השכר לעובדי הרשויות בת"א)
יש לזה הרבה תשובות ורובן ידועות, וכולן חלשות בהשפעתן, ובכל זאת, מה שאנחנו (ציבור הפעילים החברתיים האידיאולגיים) יכולים לעשות הוא בעיקר מאבק על התודעה, ורובנו עושים את זה בכלינו המצומצמים (אתרי האינטרנט ובראשם העוקץ, כתבי עת - ובראשם חברה, מחאות, עצומות, הפגנות קטנות ועוד..)
ובטח כולנו גם מתישים את משפחותינו וידידינו ושותפים לתור כזה או אחר...
והנה עלתה במוחי תרומה גדולה אפשרית נוספת שלנו,
אנחנו יכולים להטמיע בציבור את הרעיון שעמיר פרץ הוא מנהיג אפשרי.
רגע, רגע, אל תברחו, המדובר גם במי שלא רוצה בכלל את מפלגת העבודה ולו בראשות עמיר פרץ, וגם במי שיש לו מועמדים טובים יותר להיות ראש ממשלה...
ולמה עמיר פרץ?
לי יש סיבות משלי לחשוב אותו למועמד המתאים ביותר לראשות הממשלה, וככזה שיש לו איזשהו סיכוי בזכות נסיון השתלטות על מפלגת העבודה, אבל אני לא רוצה להתמקד בסיבות האלו.
אני רוצה לשכנע שגם מי שיש לו מועמדים אחרים (אם בגלל אישיותם ואם בגלל השתייכותם המפלגתית), צריך לשתף פעולה עם שכנוע הציבור - ש"אם הוא מצביע עבודה/יחד - אז שיצביע לפרץ"...
הסיבה היא שלעמיר פרץ יש התנגדות חריפה מדי בציבור של עבודה/יחד משתי סיבות מוגזמות - שהן הסיבות נגדן עלינו לצאת:
1. בגלל שהוא מזרחי
2. בגלל שהוא איש ההסתדרות - ובעל דימוי כוחני בלבד.
נסו את הענין על ידידיכם, תגידו שהייתם רוצים לראות אותו בהנהגה (שוב, אם אתם משמאל לעבודה/יחד אז תגידו שתעדיפו אותו בראש העבודה למרות שלא תצביעו להם...) ותראו את ההפתעה - בעיקר אם אתם אשכנזים ו/או אנשי המקצועות החופשיים.
אני ניסיתי, התגובה היא הפתעה - ומכיון שניסיתי את זה עם מכרים שמעריכים אותי, לא היה דווקא זלזול - ההפתעה תמיד באה על אחד משני הרקעים הנ"ל, כאשר הרקע העדתי בד"כ מוצנע (אבל מורגש..)
האמת היא שיש גם קשר וחיבור בין שני הרקעים, הרי הדימוי של ועד עובדים הוא מאד מזרחי שעשור(ים) האחרון.
בקיצור, זאת משימה שאנחנו יכולים לקחת על עצמנו - להגיד בקול רם שהוא אופציה אפשרית מאד, לא סקטוריאלית דווקא, ולהרגיל כך את הבוחרים הרלוונטים..
זה ביכולתנו וזה הכרחי כי זה עונה על צורך דחוף של החברה הישראלית: לבחור מי שמתאים אשיותית ותפיסתית, (ושוב, אני לא מתכוון לעשות כאן תעמולה דווקא לעמיר פרץ) ולא לפי דימויי מוצא או הסתדרות.
וכן, זה גם תפקידנו לומר דבר דומה על חד"ש, שגם אם לא אצביע עבורה - היא אופציה ריאלית באותה מידה.
אני רוצה להוסיף ולחזק את מה שכתבתי בתגובה הקודמת
לפני כמה דקות סיפרה לי זוגתי, שנפגשה עם שותפות לעבודה אתמול, לאחר השביתה הגדולה, הכעס על עמיר פרץ במפגש שם היה גדול, טפשי וסתמי, והיא - לשמחתי הרבה - שאלה את המשתתפות אם לא אכפת להן מאלו שלא קיבלו שכר וכו'...
אצל חלק היתה כלימה גדולה, אצל חלק בכלל לא,
אבל עצם האמירה של אשכנזיה מהמעמד הבינוני (בערך) ממקצוע חופשי, בקרב הדומות לה - שעמיר פרץ וההסתדרות עשו מעשה חשוב.. עשתה הרבה.
