בית המשפט הניאו-ליברלי
מאת: עופר סיטבון :: 2004 / 09 / 19
לפני כ-10 ימים דחה בג"ץ עתירה שביקשה לקבוע שהקיצוץ בקצבאות הזיקנה ב"תכנית החירום הכלכלית" משנת 2002 (טחנות הצדק וגו') איננו חוקתי ועל-כן יש לבטלו. לטענת העותרים, העמדת קצבת הזקנה על 1069 ₪ במקום 1148 ₪ פגעה בזכותם של זכאי קצבת הזקנה לכבוד, לקניין ולביטחון סוציאלי, המוגנות על-ידי חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. התוצאה איננה מפתיעה, כמובן: התערבותו של בג"ץ בחקיקה של הכנסת היא נדירה ביותר, והסיכוי כי הדבר יקרה דווקא ביחס לפגיעה בזכויות "חברתיות" - שנתפסות כ"נחותות" יותר בשיח הזכויות הליבראלי שעליו אמון בית המשפט העליון – היה, מלכתחילה, קלוש. הנשיא אהרון ברק שכתב את פסק-הדין קבע כי הקיצוץ אינו פוגע בזכות לתנאי חיים מינימליים שכן היא לא הוחלה על מי שזכאי לגימלת הבטחת הכנסה, שהיא זו שנועדה להבטיח את "רצפת" הזכויות.
החלק המעניין בפסק-הדין הוא הדיון שעורך ברק בשאלת פגיעתו של הקיצוץ בזכות הקניין של מקבלי קצבת הזקנה. הוא קבע, בדעת יחיד (שני השופטים האחרים העדיפו לא להכריע בשאלה זו שלא נדרשה להכרעה), כי הקיצוץ פוגע אמנם בזכותם של הקשישים לקניין, אולם פגיעה זו עומדת בתנאים החוקתיים הקבועים בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו – היא נעשית לתכלית ראוייה והיא במידה שאינה עולה על הנדרש. וכל זאת מדוע? רשות הדיבור לנשיא:
"לאחר שבחנתי את חוק תכנית החירום הכלכלית הגעתי למסקנה כי תכליתו, ככל שהיא נוגעת לקיצוץ בקצבאות הזקנה, היא ראויה. התכלית הינה מניעתו של משבר כלכלי חמור. המשיב [שר האוצר] מסר בתגובתו נתונים על גודל הגירעון הממשלתי ועל החשש מפני האצת הגידול בחוב הממשלתי. אכן, קיומו של חוב טופח עלול לפגוע ביציבותה הפיננסית של מדינת ישראל בטווח הקצר, ולגרום להגדלת נטל המס או האינפלציה בטווח הארוך... במצב דברים זה, הבראת המשק היא חשובה לשם שמירתו של המבנה החברתי, אשר מבקש בתורו להגן על זכויות האדם. ודוק: התכלית הראויה אינה מצויה בחסכון הכספי כשלעצמו... הבראתו של המשק ומניעתו של משבר פיננסי הם שמבססים בעניין שלפנינו את התכלית הראויה. אכן, במצב של משבר כלכלי תתקשה מדינה להגן על זכויות האדם. מצב זה מבקש חוק תוכנית החירום הכלכלית למנוע... אינני סבור כי הנזק שנגרם לזכות הקניין של מקבלי קצבת הזקנה עקב הקיצוץ בה אינו עומד ביחס סביר לתועלת הצפויה לחברה מהקיצוץ בה, וזאת לנוכח המשבר החמור אליו עלולה היתה להיקלע מדינת ישראל."
"משבר פיננסי", "האצת הגידול בחוב הממשלתי", "הגדלת נטל המס". אין מה לדבר, ביבי לא היה מנסח זאת טוב יותר. הרטוריקה הניאו-ליברלית, הרואה בכל גרעון תקציבי אסון לאומי [לדיון מאיר עיניים בעניין זה ראו את "חוקי הכלכלה האמיתיים" – חלק 2, מאת ז'אק ז'נראו], משתלטת, ללא קרב, על הז'רגון המשפטי המפולפל. ברור שגם נטייתו הליברלית של ברק עצמו מסייעת לכך.
פסק-הדין ממחיש את קוצר-ידו של בית המשפט בהובלת שינוי חברתי. על-פי מכתם אמריקאי ידוע, אין לבית המשפט "לא חרב ולא ארנק". השינוי החברתי אמור להתרחש במישור הציבורי, בראש ובראשונה בזירה הפוליטית. אילו השיח הציבורי בנושאי כלכלה וחברה היה מהוקצע ומחודד יותר, אילו היו עומדות בפני בית המשפט שתי תפיסות עולם מגובשות, כי אז היה סיכוי ריאלי יותר שבית המשפט לא יאמץ בצורה עיוורת את טיעוני האוצר. ברק עצמו מרמז לקיומן של תפיסות כלכליות-חברתיות שונות בכותבו בפסק-דינו כי:
"מנקודת מבט של תורת-המדינה ניתן לומר כי היקפה של הזכות החוקתית לביטחון סוציאלי הוא תלוי משטר. כך, במשטר ליברלי הזכות החוקתית לביטחון סוציאלי משתרעת על הבטחת קיום מינימאלי בכבוד. במשטר סוציאל-דמוקרטי, לעומת זאת, משתרעת הזכות על הבטחתה של רמת חיים העולה מעבר לסיפוקם של תנאי מחייה מינימאליים אל עבר רמת החיים של כלל האוכלוסיה."
אז מה עושים? שמאל חברתי חייב להבין שראיית העתירה לבג"ץ כדרך פעולה בלעדית (ע"ע יוסי שריד ואיתן כבל) היא מוטעית. זה חשוב, זה מעורר דיון ציבורי, זה מחייב את המדינה לחדד את עמדותיה, אבל יכולתו – ונכונותו - של בית המשפט לסייע הן, בסופו של יום, מוגבלות למדי. המאבק החברתי חייב להיות תודעתי ובעיקר – פוליטי.
ראשית, צודק הכותב כי אין עלינו, המבקשים לראות בצביונה של מדינתינו סימנים לסולידריות חברתית, לשים יהבינו רק על בית המשפט העליון אלא על פתיחתו של שיח זכויות אזרחי אמיץ ונוקב.
עם זאת בג"צ כשמו כן הוא בית משפט גבוה לצדק. מהו הצדק? הצדק הוא אותו מארג של ערכים שנגלה לשופט בין מילותיו המתות של החוק.
טענתי היא, ואני אומר זאת מתוך הנסיון שצברתי כסטודנט למשפטים בשנתיים האחרונות, שהשופטים בעליון עושים מוניפולציה בהגדרת הצדק המשתקף מהחוק.
המוניפולציה נעשית על מנת ליצור את מה שכבוד הנשיא ברק וחבריו השופטים רואים כמדינה אוטופית, מדינה ליברלית (יש יגידו נאו ליברלית) עם מינימום התערבות של המדינה בענייני האזרח.
אנו, אנשים הדוגלים בכלכלה מבוקרת, אנשים שחושבים שניתן לעשות פיקוח בלי ליצור בירוקרטיה מסואבת, שניתן לשמור על זכויות העובד בלי לרמוס את זכות הקנין של המעביד, חייבים לבוא לבהמ"ש ולהבהיר לו שאת החלום האוטופי שלו את המדינה הליברלית, המפחדת מהתערבות בחיי האזרח הוא לא יגשים ע"י מונחים מעורפלים כמו "הפרדת רשויות" (מתי נגמרת סמכות רשות אחת) או מונחים כמו סבירות, או מערכת הערכים אוניברסלית ותקנת ציבור.
מונחים אלו, מכסים על המטרה האמיתית של בהמ"ש והיא לא להפריע לממשלה לבנות פה חברה מנוכרת, חברה בה יש תהום בין מצב העשירים לעניים. מדינה שאינה מתערבת בהפקרת זכויות העובד בה בשם "השוק החופשי" וזכות הקניין של המעביד, מדינה שרומסת כל סיכוי לצדק כפי שאני ורבים אחרים רואים אותו.
צדק שמשמעותו חברה שוויונית, צדק שמשמעותו עזרה לחלש ולא הפקרתו, צדק שמשמעותו זכות להתפרנס בכבוד ולחיות בכבוד.
