התחשבנות היסטורית או דיון פוליטי ?
מאת: דוד מרחב :: 2004 / 09 / 29
תשובה למתתיהו שמואלוף
מתתיהו שמואלוף פרסם בפורטל "הגדה השמאלית" מאמר תחת הכותרת "יום הכיפורים – זווית מזרחית". במאמרו תוקף שמואלוף בחריפות את מה שהוא מגדיר "ההגמוניה הציונית-האשכנזית הסוציאליסטית", מהלל את מרד "הפנתרים השחורים" ומציע לחזור להתחשבנויות היסטוריות בדבר העוול שנגרם לעדות המזרח מצד הממסד הישראלי, שנשלט בזמנו על ידי תנועת העבודה.
מאמרו של שמואלוף הוא ביטוי מובהק לפוסט-מודרניזם הפוסט-ציוני המבקש לנצל בגסות ובציניות את המצוקה האמיתית של קבוצות שנפגעו ממעשי העוול הקשים של ממשלות ישראל כלפיהן, על מנת לפרק באופן מכוון ושיטתי את הבסיס לדיון פוליטי אמיתי על העוול הנוכחי והמצוקה הקונקרטית של הציבור המזרחי הישראלי.
הייתי מציע, ככלל ראשון למאמרים מסוג זה, לקרוא את מאמרו של שמואלוף קריאה פוליטית. המעניין במאמר הוא האופק הכרונולוגי של הדיכוי ביחס למזרחים. מבחינת שמואלוף, האופק הזה הוא שלטון תנועת העבודה. הוא מתרפק על "זיכרון מרד הפנתרים השחורים שנקטע באיבו בשל מלחמת יום כיפור", ורואה ביום הכיפורים "הזדמנות להגמוניה הציונית-אשכנזית לעמוד ולבקש סליחה על הדיכוי שחל על המזרחים בישראל, ועדיין מופעל בדרכים שונות". קריאה פוליטית של המאמר מגלה שמבחינת הכותב, ההיסטוריה של אפליית המזרחים נגמרת בשנת 1977. משנה זו ועד ימינו ישנו ריק עצום: העובדה שממשלתו הראשונה של יצחק רבין המנוח היתה הראשונה שהפיקה לקחים ממרד "הפנתרים השחורים" והחלה ליישם מדיניות רווחה של ממש, בניסיונה ההתחלתי מאד להגשים את מסקנות ועדת ראש הממשלה לענייני נוער במצוקה, מוזכרת ברפרוף במאמר.
היעצרותו של שמואלוף בשנת 1977, למרות ההודאה בשפה רפה שאכן מרד הפנתרים זכה להיענות מצד הממסד, מותירה באוויר את השאלה מדוע אין במאמרו מילה אחת על המדיניות המכוונת של פירוק מדינת הרווחה והדרת האוכלוסייה הענייה שמרביתה מזרחית על ידי מי שעלה לשלטון באותה השנה: הליכוד. מאחר שאין בכוונתי להתעמת עם הרגשות והתחושות של קהל או ציבור כזה או אחר ביחס לעוול שנגרם לו, הרי שקריאה פוליטית מן הסוג שמציע כותב מאמר זה עשויה להעמיד את מאמרו של שמואלוף באור אחר: לשון פשוטה, מדובר בניסיון להעתיק את הדיון מהעוול הקונקרטי לעוול ההיסטורי ולמנוע כל אפשרות להתדיינות פוליטית בשינוי המצב הקיים.
דרוש: דיון פוליטי
הרי שבעוד שבענייני העוול ההיסטורי ניתן לנהל ויכוח אם צודקים טיעוני שמואלוף אם לאו, הרי כי בהתעלמותו מן העוול הקונקרטי הוא בעצם מאפשר לו להמשיך ולהתקיים. דיון פוליטי ממשי שמעוניין לדון בדמותה האמיתית של החברה הישראלית, אינו יכול להרשות לעצמו את הנוחות של התמכרות לעוולות שנות החמישים במחיר העלמת עוולות שנות השמונים והלאה. בפועל, שמואלוף מתחשבן עם בן גוריון המת ולא עם ביבי נתניהו החי, ובכך מאפשר לנתניהו להמשיך ולערפל את תודעתם של הקורבנות הנוכחיים של מדיניות הדיכוי הניאו-ליברליים.
השבחים שמעתירים הפוסט-מודרניסטים והפוסט-ציונים הישראלים על "הפנתרים השחורים" נגועים, במקרה הטוב, בציניות. הלא שמואלוף מודה בעצמו כי מאבקם של "הפנתרים" הביא לשינוי דרמטי במדיניות הרווחה של ממשלת ישראל. להבדיל משמואלוף, "הפנתרים השחורים" ביקשו להיאבק על מקומם בתוך הישראליות; הם רצו חלק שווה בעוגה הכלכלית; הם ביקשו ליטול את המגיע להם מן המדינה הישראלית, אותה מגדיר פרופ' דני גוטווין "מדינת רווחה מפולחת": רווחה ליהודים ילידי הארץ ולאשכנזים, לא למזרחים ולערבים. הם תבעו להגדיר מחדש את מקומם בחברה ולבנות אותה על יסודות שוויוניים ואוניברסאליים: רווחה לכל.
שמואלוף כותב, "אירוניה היא שדווקא הציונות האשכנזית הסוציאליסטית הובילה לדיכוי פוליטי, כלכלי ותרבותי של המזרחים בישראל". האומנם? הציונות הסוציאליסטית אכן דיכאה את המזרחים, מכל הבחינות שמציין שמואלוף. בכך אין ספק. אך מי שהוביל לחיסול כל אפשרות ממשית לביטול הדיכוי הזה לא היה תנועת העבודה כי אם הליכוד. מנחם בגין המנוח עלה לשלטון עם אסטרטגיה ברורה מאד: חיסול התשתית הפוליטית של תנועת העבודה הישראלית באמצעות סיכול ממוקד להסתדרות, הפרטת שירותי הרווחה, מכירה כוללת של נכסי המשק הישראלי. ההבדל המהותי ממנו מתעלם שמואלוף לאורכם ולרוחבם של מאמריו השונים בנושא, הוא העובדה כי הוויכוח עם תנועת העבודה התנהל מתוך ההסכמה על מדיניות רווחה אוניברסאלית כיעד רצוי. הוויכוח התמקד בשאלה "איך מיישמים?" ולא "האם מיישמים?". מי שהעביר את הוויכוח לשאלה "מדינת רווחה – כן או לא?", והכריע בנחרצות "לא", היה הליכוד ולא אותה ציונות סוציאליסטית מוקעת ומגונה. מי שדן את המזרחים למצוקה כלכלית, כזו שמרגישים בכיס ובבטן ולא רק בספרים ועל מסך הטלוויזיה, היה הימין הישראלי.
ברי כי מדינת ישראל שהתקיימה עד 1977 היתה אחת המדינות בעלות הפערים הנמוכים ביותר בחלוקת ההכנסה בעולם המערבי, עם כל האפליה והעוולות ביחס למזרחים ולפלסטינים. הצלחת "הפנתרים השחורים" נתמצתה בכך שהממסד הכיר בצורך לאוניברסליזציה של מדינת הרווחה. עליית הימין היא שגדעה באיבה את הצלחת "הפנתרים", ולא מלחמת יום הכיפורים או השמאל הציוני. מי שחיסל את המגמה של כינון מדינת רווחה אוניברסאלית היה הליכוד – לא תנועת העבודה.
אשמה לשמאל, זיכוי לימין
סוג הדיון שמציע שמואלוף לנהל תובע אשמה והתנצלויות מן השמאל ונותן חנינה לאלה שפעלו מאז 1977 והביאו למצבם הכלכלי הנוראי של המזרחים בהווה. הלא המצוקה העכשווית איננה תולדה של שנות החמישים אלא של מדיניות ניאו-ליברלית המיושמת בעשרים ושמונה השנים האחרונות. אשמתה של מפלגת העבודה היא בהסכמתה למדיניות הכלכלית שהציע הליכוד, ודיון פוליטי יתבע הכאה בחטא על הסכמה למדיניות הימין ולא התנצלות היסטורית כלפי עוולות כאלה או אחרות, שאינן רלבנטיות פוליטית – ואני מדגיש, פוליטית – למציאות הישראלית העכשווית.
שמואלוף נותן כתב זיכוי לימין בכך שאת תחילת מימוש מדיניות הרווחה האמיתית שהונהגה בימי ממשלת רבין הראשונה הוא פוטר בלא כלום ומעלה את "הטיעון המנצח" בדבר היעדר התנצלות אמיתית והתחשבנות עם התאצ'ריזם של אהוד ברק. התחשבנות שאינה מתמקדת בכך שברק לא עשה דבר למען הצלת מדינת הרווחה כי אם כרסם בה יותר ויותר, אלא בהיות התנצלותו "לא מגובית במעשים", ממשיכה לתת נקודות זכות לימין. ומה המעשים שמצפה שמואלוף שייעשו? לא שינוי דרסטי במדיניות הרווחה, לא עצירת ההפרטה לדעת של מדינת הרווחה, אלא... "שינוי ספרי ההיסטוריה הציונית והתרת הקשר הגורדי בין האתניות, הלאומיות והדת". יען כי אל יינתן לצעיר המזרחי הישראלי האפשרות ללמוד באוניברסיטה, לרכוש השכלה גבוהה ולקבל שוויון הזדמנויות כלכלי וחברתי – בזכות – במסלול של תעסוקה הוגנת ונגישות לרווחה כלכלית ולהעדפה מתקנת. תנו לו ספרי היסטוריה מתוקנים (מה גם שספרי היסטוריה תוקנו אך לא אדון בכך הפעם). בפועל, טוען שמואלוף, הדבר לו המזרחים בישראל זקוקים הוא התנצלות של שמעון פרס למשל ו"התרת הבעיה האשכנזית" ולא, חלילה, שינוי מהותי, איכותי ויסודי במצבם הכלכלי העגום והנורא הנובע ישירות מהניאו-שמרנות של נתניהו וחבריו.
ההצעה שמציע שמואלוף הלכה למעשה היא המודל של ועדות האמת והפיוס בדרום אפריקה, כאשר דה פאקטו המדובר בשני ויכוחים שונים: היסטורי ופוליטי. הניסיון ליצור סיפור מונוליתי אחד מבלי לפרקו לשתי תקופות המשנה שלו הוא מטעה מבחינה היסטורית: ההתחשבנות היא על חיסול הישגם ההיסטורי של "הפנתרים השחורים", שתבעו לממש את מה שהמדיניות שהחלה לממש ממשלת רבין טענה להיות - מדינת רווחה אוניברסאלית. מי שחסם את מימוש המדיניות הזו היה הימין הישראלי.
ההשקפה הזו אינה ייחודית לשמואלוף. היא מאפיינת מגוון של פוסט-ציונים ופוסט-מודרניסטים באקדמיה המתעקשים לעסוק בזיכרון ולא בשינוי, המעוניינים לכתוב מחדש את ספרי ההיסטוריה במקום להתעסק בהשתלטות על רסן המדיניות התאצ'ריסטית הישראלית מבית מדרשם של שרון ונתניהו. הביטוי המעשי לכך הוא שפע ערבי-העיון, הכנסים, האירועים והדיונים בכל מה שקשור לזיכרון, ייצוג, תרבות וכיוצא באלו, ומיעוט של התדיינויות אמיתיות בדבר הצורך בשינוי פוליטי. ההשקפה הזו מעודדת הקמת עשרות ארגונים חוץ-פרלמנטאריים, מה שמכונה "הארגונים החברתיים", הממומנים על ידי הקרן החדשה לישראל ששומרת אותם הרחק אל מחוץ לפוליטיקה. ההשקפה הזו מחסלת, פעם אחר פעם, את היכולת להקים מפלגה סוציאליסטית או סוציאל-דמוקרטית אמיתית שתחולל את השינוי, ומתרכזת בהצבעת מחאה פעם בשנתיים לשולי השמאל הישראלי המתמחה בעיקור כל פוטנציאל של מחאה חברתית לשינוי פוליטי של ממש.
הפרודיה על "יום הכיפורים המזרחי שלי" היא רק סימפטום לתופעה, ויותר מאשר צחוק יש בה תמרור אזהרה למזרחים מודעים המבקשים לשנות את מצבם ולא לגמור באתרי פורנו של "ייצוג" על גבי שדיים חשופים וישבן מעורטל.
מסכים לחלוטין עם דבריו של דוד. אבל כל זה רק מחריף את השאלה מה עלינו לעשות כדי לנסות לגבש חזית של שמאל על בסיס סוציאליסטי? אני מניח שגם שמואלוף תחת לחץ יודה שיש משמעות כלשהי לעצירת ההפרטה. איך משכנעים שוכני הגדה, שיש גם אנשים שחיים בגדה הימנית והשמאלית חוץ מדימויים. איך מצליחים להתגבר על הפער הזה. את כל זה אני כותב מתוך ראיה פסימית של הסיכוי לעורר תהליך כזה. הגדה ממוקמת בשינקין וחריגה משם, תעורר זעזועים מיותרים שחבריה מותרים עליהם בשתי ידים.
בכל מקרה הדברים של דוד חשובים וחשוב שיאמרו ויתפרסמו בתוך הלהג שמציף אותנו.
רן
לדוד מרחב שלום,
הליכוד והעבודה הם שני צדדים של אותה מטבע, הם שני חצאים של אותה מפלגה. מטבע מפלגתי שמתעקש על נרטיב אחד אירופאי-אשכנזי. כך שטיעון של ימין שמאל בישראל זה הבל פה בלבד לא אלה ולא אלה מוכנים לפנות מקום ראוי מקום של כבוד לקבוצות השונות וכן הם מוכנים לתת מקום לקבוצות שדומות להם (כמו עולים רוסים,וחרדים אשכנזים)
נדרשת תנועה פוליטית חדשה שתפנה מקום ותאפשר לציבור המוחלש לאורך השנים להתחזק מעט להרים ראש ולזהות את רצונם שלהם לפי נטיות לבם ולא לפי נטיות ליבם של האדונים. ראה את דוגמת גביית הארנונה מהמפעלים האזוריים שנמצאים בין דימונה- ערד- מועצה איזורית תמר, 7,000 תושבים של מועצה איזורים תמר גובהה את הארנונה מכל המפעלים שבאיזור שבהם מועסקים 70,000 מתושבי דימונה-ערד. כך חילקו את תחומי האחריות בזמנו, והותירו לדימונה את גביית הארנונה מאיזור התעשייה הזעיר והגוסס שלה. והיום מתנהל משא ומתן בעניין, אתה מבין? אני הייתי דורש מהמועצה האיזורית להחזיר את הכספים מכל השנים לאחור בחלוקה כמובן הוגנת של חיוב וזיכוי ביחס למספר התושבים. במקום זה אתה מוצא את המועצה האיזורית מגובה בכל הראשים הנכונים כדי לעמוד על המקח שבמקרה הטוב אולי יפרישו איזשהו אחוז. מי מפריש למי? האדונים לנתינים פשוט כך..לא שוויון בין אלה ולא בין אלה יש את :
משלנו ושלא משלנו.
צריך להגיד קודם כל, היתה אפליה עדתית בישראל, היתה והיתה וזה היה מגעיל ודוחה.
שאריות של זה קיימות עד היום, אלא שהיום האפליה ע"י השוק החליפה את הקיפוח והדחיה והאפליה החצי-מאורגנת.
הדבר האיום הוא שבתקופה בה יש פחות אפליה עדתית ע"י המערכות, יש יותר פערים מעשיים מכיון שהשוק עושה את אפליותיו העדתיות באופן עצמאי.
השוק המופרט עושה זאת בשתי דרכים:
1. מכיון שנקודות הפתיחה של הציבור המזרחי והציבור האשכנזי הן שונות (הרבה בגלל המדיניות הרעה של העבר..) הרי שכאשר משאירים לשוק לפעול לבד, החזקים רצים יותר מהר קדימה.. דבר זה מוחרף ככל שההכנסה בשוק העבודה הולכת יותר ויותר עפ"י השכלה.
2. כשהמעסיקים פועלים בג'ונגל השוק, הם ישתמשו בכל אפליה (מהצד ה"חיובי" ידוע שהסיכוי למצוא עבודה הוא בעיקר דרך יחסים אישיים, אך הצד השלילי של הענין הוא הגרוע ביותר) מכיון שכל המאבק בשוק העבודה הוא לקבל כמה שיותר שעות עבודה, תמורת כמה שפחות תשלום - הרי שעושים זאת ע"י ניצול החלשים ביותר, ואלו הם קודם כל ה"אחרים" למיניהם.
כלומר משתמשים באפליות, בדימויים, ובהמשך (זה כבר עובד כיום) בכוחות המשטר - למשל גרוש זרים רק כדי לא לשלם להם ועוד.. ועוד.. כיד הרשעות על העליונה.
א ב ל
יש לדעתי הבדל תהומי בין תיאור העוולות שנעשו בעבר במדיניות (ע"י קובעי מדיניות) או בתחושות עליונות (ע"י ציבור רחב), ובהמשכן לאחר מכן בעוולות שבסיסן אינטרס של מעסיקים או הסטיכיה החברתית,
כלומר בין כל הרוע והרשע הנ"ל שבו צריך להלחם בכל הכוח, ועניינו אכן שאלות של ז ה ו ת, שאסור לטשטשן!!
ובין בנית מדיניות חברתית על בסיס הזהות.
לדעתי זוהי הטעות של מתתיהו ושל אינטלקטואלים מזרחיים רבים.
כדי להתחיל מהסוף אומר שאם המזרחיים היו באים הנה קודם, אני כלל לא בטוח שהיו קולטים את האשכנזים טוב יותר ממה שהיה, ואני כלל לא בטוח שהיו יוצרים חברה של שלום עם הפלסטינים.
אני בטוח שבמקרה הנ"ל היו התפתחויות אחרות, אך בניגוד לדמיונות של מתתיהו ואחרים, היו נוצרות כאן עוולות רבות מאוד, הן בתוך החברה היהודית והן בין יהודים לערבים..
לא צריך לדמיין יותר מדי, שהרי החברה הערבית בתוכה (ולא רק בגלל ישראל) מלאה עוולות ואי-צדק, וגם החברה הערבית-היהודית לא היתה חברה של צדק בלבד.. היו גם היו אפליות וניצול ודחיה ורתיעה פנימיים מסוגים רבים ושונים.
לכן, למרות הצדק הרב שיש בעיסוק בשאלות הזהות והקיפוח והפערים, יש טעות בהפיכתם לבסיס דמיוני למדיניות, יש בזה פנטזיה ובריחה מעצם העיסוק בשאלות המעשיות של בנית חברה.
יש לי הרבה דוגמאות להרחיב עליהן אבל זה יהיה אולי בהמשך הדיון.
ולסיום, בענין מ.א. תמר מול דימונה (וערד), אני התקשרתי לראש מועצת תמר כדי למחות בפניו על המצב - כי דווקא כקיבוצניק חרה לי במיוחד הענין.
לאחר 3 הודעות שהשאתרי לו הוא חזר אלי - הוא החזיק אותי בטלפון כחצי שעה שבה קרו כמה דברים:
1. הוא עשה כמה מניפולציות בתוך השיחה.
2. בחלק הלא מניפולטיבי הוא אמר שני דברים בעלי טעם:
א. חלק גדול מההכנסות העודפות משועבד לטיפול באזורי המלונות והים, בהקפים כספיים עצומים..
ב. התקיים מו"מ על שינוי גבולות בין הרשויות, כשחלק מהדברים היו מובנים מאליהם (כמו העברת הכור וארנונה שלו לשטח השיפוט של דימונה), המו"מ הזה פוצץ ע"י מאיר כהן ראש עירית דימונה. ממה שיכולתי להבין בין השורות הוא (מאיר כהן)כעס - בצדק - על שהוא מנהל מו"מ שבתוכו יש גם דברים שהם מובנים מאליהם.
כ ל ו מ ר, אכן יש אי-צדק בשטחי השיפוט, אי-הצדק הזה נמצא בעוד מקומות, אבל יש גם שטחיות מכוונת בהצגת הדברים ע"י מאיר כהן ויש אפילו שימוש מכוון ב"קיבוצניקים" ובעדתיות.
מתיתיהו מתחיל במאמר תמים -מתקרבן עתור הכיסופים ובעל הצורך בהכרה ההיסטורית
של הקורבן -קרי מזרחים- שיח פוסט ציוני שגור לרגל יום הסליחות היהודים-שהוא
אותו צוהר אחרון דרכו תוכל לבוא ההתרה לאבל ההיסטורי, הצורך בשינוי פולוטי רדיקאלי משתמע מהמאמר הזה רק כback vocal אל מול אותה ערגה של הצורך האשכנזי
בוידוי אודות האבל ,הסבל והקרבון של המזרחים בישראל. הכשל העיקרי לדידי בשיח זה הוא
הניתוח -היא שימת הדגש על הצורך בסליחה וכפרה ולא בצורך של המאבק הפוליטי על חלוקה צודקת יותר של המשאבים. שכן עם כל הנכונות והצורך בהכרה ,דבר זה לא יוביל לשינוי אלא
שוב יגרום לקיבוע בעזרת ערבוב השיח הכלכלי עם השיח התרבותי -משחק סכום אפס שבו הצד המפסיד זוכה בפרס ניחומים ...קרי בני עדות המזרח יוכרו כנפגעי מדיניות ישראל לדורותיהם אך המדיניות החברתית כלכלית לא תשתנה.אני מאמין בליבי שמתימיהו ודוד רוצים בטוב אם כי כל אחד יוצא מנקטדה אחרת , כשאר מתיתיהו מצדד בהכרה כפתרון לשונוי המדיניות ביחד עם הגדרת הזהות ואילו דוד מצדד בשינוי פוליטי חברתי-כלכלי שממנו יצמחו כל האפשרויות האחרות.
אני מסכים יותר עם דעתו של דוד שכן כל שאלת הגדרת הזהות נובעת הרבה מעצם היכולת של קבוצה מסויימת להיות קרובה למרכזים חברתיים ו תרבותיים ומשם לראות את האלטרנטיבות. שכן אודות הצורך שמאבק פוליטי חברתי כלכלי כבר נאמר.
