על סוציאל-דמוקרטיה וסוציאל-דמוקרטים
מאת: אודי מנור :: 2004 / 09 / 8
מדי פעם אני מגלגל בראשי את התובנה, שבתיבות 'סוציאליזם', 'קומוניזם', 'שיתוף', ו'סוציאל-דמוקרטיה' אין רמז לכלכלה, לכספים, לשוק. באותה הזדמנות מהורהרת אני מגלה שוב שגם בתורות המנוגדות, כמו 'ליברליזם', 'פונדמנטליזם', ו'פשיזם', אין רמז לכלכלה, כספים ושוק. כאילו נדברו ביניהם האנשים העוסקים בעיצובו של העולם בדרך כזו או אחרת, להתעלם מהכלכלה ולעסוק בחברה, בתרבות ובממשל בלבד. מטרתי אינה לעסוק במישנותיהם של אחרים. כוונתי לברר כאן מהי סוציאל-דמוקרטיה. לא לשם הברור בלבד, אלא לשם המעשה החינוכי, החברתי, הקהילתי ואולי אף הפוליטי.
ובכן, הסוציאל-דמוקרטיה, או הסוציאליזם, אינו מחביא את המשק מאחורי הערכים הנשגבים, האלוהיים, הגזעיים או אחרים. כפי שלימדו אותנו מרקס, וובר ותלמידיהם, המציאות האנושית בנויה מזיקות גומלין בין חברה, תרבות, כלכלה וממשל. והסוציאל-דמוקרטיה מכריזה על מטרותיה - בניית החברה באופן דמוקרטי - מתוך הנחת זיקות הגומלין בין כל המישורים הללו. הסוציאל-דמוקרטיה פשוט מניחה שהכלכלה צריכה לשרת את החברה, כשם שהממשל צריך לשרת את האדם. או אז נוצרת תרבות, אז נוצר "עם-אדם", אם לנקוט במונח של אהרון דוד גורדון.
הסוציאל-דמוקרטיה איננה עסוקה בלהציץ לצלחת של השכן, גם אם על מנת לקדם את יעדיה היא חייבת לומר בקול רם, שבמדינה בה עוצרים אשה, אמא לארבעה ילדים, על חוב בגובה 10,000 ש"ח שהותיר אחריו בעלה לשעבר שברח מידי החוק, ובו בעת המדינה עצמה משלשלת לכיסו של מי שהופקד לנהל בנק שבבעלותה את אותם 10,000 ש"ח מדי יום ביומו, הרי שאין כאן שוק חופשי, אלא טימטום חושים.
הסוציאל-דמוקרטיה צריכה גם לומר בקול רם, שאם בעיתון "השמאלי" היחידי שעוד נותר כאן לפליטה מתפרסמים לתומם מוצרים כמו טלויזיה העולה 65,000 ש"ח, מקרר העולה 33,000 ש"ח, ורכב העולה 180,000 ש"ח, הרי שמקורות האינפלציה - אותה מפלצת המשמשת לאוליגרכיית פרשנינו הכלכליים כפי שהיהודי שימש בזמנו לכנסיה הקתולית - אינם בשל הורדת הרבית והגדלת הגרעון, אלא באבסורד החברתי-תרבותי הנובע ממה שמכנים לאחרונה בשם המקאברי "כלכלה חדשה".
הסוציאל-דמוקרטיה איננה מציצה לצלחתו של השכן, והיא איננה רודפת את העשירים מתוך רגש נקמנות, מובן וטבעי ככל שיהיה. הסוציאל-דמוקרטיה חותרת לברר את האבסורדים והעיוותים שבשיטת החלוקה הנוכחית, המעוגנת בתרבות צרכנית, בפוליטיקה של צריחות ובחברה מתפוררת.
אם יש דבר עליו אין ויכוח בארצנו, הוא שהדמוקרטיה בישראל בסכנה. ולא הדיקטטורה היא האלטרנטיבה כפי שנהוג לחשוב, אלא הפיכתנו למדינת עולם שלישי. צא וראה מה היא מדינת עולם שלישי: פרוצדורה דמוקרטית כציפוי דק לפערים מעמדיים מטורפים, חברה סקטוריאלית, שכונות סגורות, משטרות פרטיות, תרבות המונים וולגרית, מיטב השרותים למי שהפרוטה מצויה בכיסו לעומת שרותים ציבוריים בשווי פרוטה לכל, פוליטיקה וירטואלית, סגידה לסלבריטאים, דוגמניות וכדורגלנים כגיבורים עממיים. "סתיו של פטריארך".
לפיכך, על סוציאל-דמוקרט לפעול בפאתוס מהפכני ובלוגוס של שכל ישר. "איך נהיה אנו ללא אנו" הפגיע ברנר אשר תמיד ידע להוסיף מנגינה של "אף על פי כן", לפיה למרות הכל, ניתן לקדם את החברה והאדם אל עבר מציאות ראויה יותר.
ממוקי צור למדתי שיש מציאות ושיש צמאון במציאות. הסוציאל-דמוקרט הוא אדם צמא ומציאותי, מציאותי וצמא. סוציאל-דמוקרט חייב לדעת להבחין בין סוגים שונים של צמאונות. ודווקא הצמאון הסוציאליסטי לחברה מתוקנת - להבדיל מצמאונות משיחיים, פוטוריסטיים, דאדאיסטיים, פשיסטיים, ניהיליסטים ודומיהם - דורש חינוך יסודי ושיטתי המפתח אצל האדם את יכולתו לפעול במציאות.
הסוציאל-דמוקרט, בניגוד גמור לכמה משותפיו הקרובים דווקא, איננו רואה בבריחה מחוקיה של המציאות את הדרך לחופש. מבחינתו הכיוון הוא ההפך הגמור מכך: אדם חופשי הוא זה המעצב את חוקי חייו. כך שעל אדם חופשי הפועל בחברה חופשית, להכיר את המציאות לפרטי פרטיה, להכיר מקרוב את מנגנוניו של 'כלוב הברזל' הוובריאני, ואז - כמצוותו של הוגה דעות ענק זה - לשחות נגד הזרם.
שחייה נגד זרם הריאליה מחייבת לא רק מגע ישיר, רצוף ושיטתי עם המציאות, אלא אוטופיה, כלומר כוכב צפון ברור. וכידוע, עם היחס בין האוטופיה לריאליה התמודדו לפנינו דורות של סוציאליסטים. היו ביניהם שפעלו בזמן אלים, ולכן פעלו באלימות. היו שפעלו בזמנים של יאוש, ולכן הציעו תקווה. היו שפעלו בריק לאומי, ולכן פעלו במגמה אנארכיסטית-קונסטרוקטיבית. כך או אחרת, את דרכם אל עבר כוכב הצפון של האוטופיה, ניווטו הסוציאליסטים בין קואורדינטות הזמן והמרחב של המציאות.
והיום דומה שעת לאיפוק. החברה הישראלית רוויית מיליטנטיות לסוגיה ולענפיה. ולכן, עת לאיפוק. על סוציאל-דמוקרט ישראלי, יהודי, ערבי, דתי, חילוני, מזרחי, מערבי, אשה, גבר וכיו"ב זהויות, לכבול את האוטופיה בגבולות הריאליה. ואולי מדוייק יותר לומר שבשעת המחשבה, יש לכבול את האוטופיה בגבולות הריאליה, ואילו בזמן יום המעשים הקטן של כל ארגון, של כל מחנך, של כל שותף לדרך, יש לרתום את הריאליזם לכנפי האוטופיה.
ולבסוף, הסוציאל-דמוקרט כאדם מכריע, הפועל מרצונו החופשי עם שותפים, מחוייב למימד האישי ולמימד החברתי. ובמימד האישי הסוציאל-דמוקרטיה רואה לנגד עיניה אדם עצמאי, בעל שכל ישר, היודע לראות, להבחין, להתבונן, להכיר במורכבות, להציע הסברים, לברור בין חלופות. ובמימד החברתי על הסוציאל-דמוקרטיה הישראלית לחפש ולבנות מכנים משותפים רחבים, לא על חשבון המרכיב הלאומי, ולא על חשבון המאבק המעמדי. ומכנים משותפים הם תלויי בסיס תרבותי רחב, ששורשיו הם פחות בעבר המיתי הרחוק, ויותר בעבר ההיסטורי הקרוב.
ובשורה התחתונה, הסוציאל-דמוקרט מוותר על המיליטנטיות של הביקורת הטהורה, המלאה בעצמה ובצדקנות עצמית, תוך אימוץ קו מחשבה המבחין בין דרגות של רוע או אפשרויות של טוב. כל זה מצריך פרספקטיבה של מרחב וזמן, ועוד יותר מכך, מחוייבות.
אוקי - אז מה אתה מציע בעצם? מה דרכי הפעולה שלך למניעת וטיפול בכל המחלות החברתיות הללו?
האם יש בכלל מה לעשות או שצריך לחכות למאסה קריטית?
אינני חושב שאתה מסתכל על זאת בצורה הנכונה.
בכל מערכת בה השיקול הכלכלי הוא משני ישנה התנפחות, חוסר יעילות, וחוסר ניצול משאבים בצורה מזעזעת
(אני יודע - לא מזמן השתחררתי מצה"ל)
הפרטת רשויות והרבה משירותי המדינה יהוו שיפור ניכר לעומת המצב לפני.
נכון שעדיין שירותים אלו צריכים להיות בחלקם ממומני מדינה, אבל לתת אלטרנטיבה גם לאותם ברי מזל אשר אין בצורכם דברים אלו אשר בוחרים לקבל שירותים בסקטור פרטי.
במידה ובעתיד ארצה לשלוח את ילדי העתידיים לחינוך פרטי אין שום סיבה שאצטרך לשלם למשרד החינוך.
במידה וארצה לקבל שירותי בריאות מגורם פרטי אין סיבה לי לשלם לקופות החולים.
הפתרון אינו להפוך את הכלכלה לסוציאליסטית אלא לאפשר בצורה יותר הולמת את קיומנו ללא התערבות ממשלה.
במידה והמסים ירדו בצורה משמעותית ויתאפשר לציבור גדול לבחור את מקום השכלה, מקום קבלת שירותי בריאות וכד'
אין סיבה הגיונית לכך שרכב במדינת ישראל יעלה כמעט פי שלוש ממחירו בארץ היצרן לפעמים
או פי 2 במקרה הטוב
עלות המחייה צריכה לרדת ועם ירידת הנטל הזה מגב המדינה גם כמות האוכלי חינם במשרדיה ירדו למספר מתקבל על הדעת.
בסופו של דבר השיקול הכלכלי מאזן את עצמו.
כמו כן להזכיר שגם בחברה בוהמית ניתן למצוא ניצני תרבות.
בדרך חדשה ישנה - ברטר (סחר חליפין)
חבל על כל מילה, כנסו ותראו.
www.seaoftrade.com
מה אני מציע? ארגון הכלכלה והחברה באופן שבו למירב האנשים יהיו את מיטב ההזדמנויות לחיים הגונים. לצערי הדבר מחייב בטווח הנראה לעיל מעורבות של המדינה בחברה ובכלכלה, פשוט מכיוון שהקפיטליסטים צודקים והאדם הוא יותר אגואיסט מאשר אלטרואיסט. מכיוון שהמצב הוא כזה, זקוקים האגואיסטים הקטנים להגנה מאורגנת מפני האגואיסטים הגדולים. להגנה מאורגנת קוראים 'מדינה' וניהולה באופן כזה או אחר נובע מפוליטיקה כזו או אחרת ומכאן שצ'ופ צודק, חייבת להתארגן מסה קריטית. אנחנו רחוקים מזה, אבל הכל אפשרי. ובאשר לדבריו של גיל, אי אפשר לא להסכים להם אבל הם מבוססים על מחשבה תמימה שאולי מאפיינת מי שכרגע השתחרר מהצבא...לגופם של חלק מהדברים, מחירים בישראל גבוהים לא בגלל מדיניות סוציאליסטית אלא ההפך בדיוק: על כלכלת ישראל השתלטו כמה גורמים פרטיים העסוקים בלמקסם את הרווח שלהם ומושכים לפיכך את כל המחירים למעלה. כתבתי על זה כמה מאמרים, אבל חשובים מהם הם ספרים רציניים מאד שנכתבו בנושא: כוח השוויון בכלכלה מאת אסתר אלכסנדר, ומרווחי מלחמה לדיבידנדים של שלום מאת שמשון ביכלר ויונתן ניצן. מדובר בשלושה כלכלנים-פוליטיים המסבירים כיצד 'הצפיות לרווח' של ההון הדומיננטי [אריסון למשל] יוצרים את העיוותים המוכרים לכולנו. הפתרון בטווח הארוך הוא כמובן חברה חופשית ללא מדינה וללא כפיה, אבל באופן פרדוקסלי על מנת להגיע למצב כזה, צריך כוח אזרחי שיבלום ואחר כך יחסל את ההון הדומיננטי. לכוח פוליטי כזה קוראים מדינה, וכדי שהיא תפעל לטובת רוב האזרחים ולא לטובת חמש משפחות היא צריכה להיות מונהגת על ידי מאסה קריטית של אנשים התומכים בעקרונות הסוציאליזם. ומכיוון שאני חוזר על עצמי, אפרד. אך לא לפני שאכתוב תגובה על הברטר. עם כל הכבוד ליצירתיות, לא נראה לי מעשי לנהל כלכלות בסדר גודל עולמי ואזורי באמצעות ברטר. בכל מקרה יהיה צורך באמצעי תיווך מופשט, מה שמכונה בלשון העם והכלכלנים "כסף" [סתם דוגמא: נפט, אורז, ברזל, תרופות. כל אלו מיובאים לרוב המדינות ואין אלא לשלם תמורתם באמצעי המופשט הזה]. ומכאן למנטרה הקבועה שלי: השאלה היא לא האם כסף, אלא איך כסף. כלומר הפתרון הוא לא בלהמציא את הבלתי אפשרי - כלכלת חלוקת עבודה משתכללת ללא כסף - אלא בלארגן את הכלכלה הזו הפועלת בהכרח באמצעות כסף, באופן כזה שמי שעובד הוא שנהנה מתוצריו ולא מי שעושה מניפולציה כוחנית על האמצעי המשמש לחליפין בין תוצרי העבודה, והופך אותו [את הכסף] מאמצעי למטרה ובאמצעות כלי התקשורת שבידו גם ממטרה לפטיש. עד כאן, שאו ברכה ותודה על התגובות, אודי מנור.
