האימפוטנציה הפוליטית של המחאה החברתית הישראלית
מאת: דוד מרחב :: 2004 / 10 / 5
לפני זמן מה נתבשרנו בקול תרועה רמה למדי (הלא רוב היוזמות בשמאל הישראלי נפתחות בקול תרועה רמה) על הקמת מטה המאבק בתקציב המדינה. דיווח בפורטל "הגדה השמאלית" מתאריך אחד עשר בספטמבר מספר כי "ביום בו הוכרז על סכסוך העבודה במגזר הפרטי והציבורי, נערכה התכנסות נוספת במטה ההסתדרות שבתל אביב. בשעות אחה"צ התכנסו עשרות נציגי ארגונים חברתיים, סביבתיים, תנועות נשים ופעילי שמאל כדי להקים את 'מטה המאבק נגד תקציב המדינה'". כדאי לשים לב לכמות האדירה של "הארגונים החברתיים" העומדים מאחורי המטה הזה, ויסלח לי הקורא על שאנוכי מלאה אותו ברשימה המלאה:
"אחותי", "אישה לאישה – המרכז הפמיניסטי חיפה", "אתך – משפטניות למען צדק חברתי", "האגודה הישראלית למען ילדים עולים", "האגודה לזכויות האזרח בישראל", "הגדה השמאלית - מועדון תרבות", "המרכז לפלורליזם יהודי של התנועה ליהדות מתקדמת", "הפורום הארצי למשפחות חד-הוריות", "הקואליציה למשפחות חד-הוריות בישראל", "הקשת הדמוקרטית המזרחית", "התכנית למשפט ורווחה - הפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל-אביב", "חמישים פלוס מינוס", "ידיד - מרכזי זכויות בקהילה", "יחד – העמותה למשפחות חד-הוריות בישראל", "מהפך - חינוך, דיור, פרנסה", "מוקד סיוע לעובדים זרים", "מחויבות לשלום וצדק חברתי", "מיחד", "מרכז אדווה", "סיכוי", "עו"סים שלום - עובדים סוציאליים לשלום ורווחה", "פרופיל חדש", "קהילת סינקופה", "קו לעובד", "קואליציית נשים לשלום", "קול בשכונות", "קול האישה", "קצה קו", "שדולת הנשים בישראל", "שומרי משפט - רבנים למען זכויות האדם", "שח"ר – שוויון חירויות האדם", "שילוב", "שתי"ל", "תנו לעבוד בכבוד", "תעאיוש – שותפות ערבית יהודית".
כותב המאמר, אשר לרוב אינו בקיא במיוחד ברזי המתמטיקה, ספר שלושים וחמישה ארגונים. אותם ארגונים מהווים את התשתית הארגונית, האנושית והפוליטית של "פורום הארגונים החברתיים למאבק באבטלה". יפה. חברתי זה חשוב, מאבק באבטלה זה לא פחות חשוב והקמת ארגון גג של הקואליציות של הפורומים המשותפים של הארגונים החברתיים גם היא דבר חשוב (אם לא החשוב ביותר). כי הרי לא מדובר בהתעסקות בפוליטיקה, חס ושלום, מדובר בהתעסקות ב"מאבק חברתי", והמהדרין יוסיפו "מאבק מעמדי". נאה.
הכינוס עצמו של הפורום התקיים בתשעה בספטמבר. כעבור אחד עשר ימים פרצה במשק שביתה כללית. לפי מיטב הבנתי, שביתה כללית היא בערך החלום הרטוב של כל שמאל, ובפרט שמאל המתהדר בכינוי "מהפכני". ואותה שביתה כללית לא התרחשה עקב סכסוך עבודה קצר במהלכו יצאה ההסתדרות ביוזמה מטורפת להשבית את המשק, אלא היתה הכרח כתוצאה מפגיעה יסודית, מהותית ועמוקה באחת מזכויות היסוד בכל דמוקרטיה: זכותו של עובד לקבל שכר עבור עבודתו, בכל חודש, עד מועד מסוים, ולקבל פיצוי כספי כזה או אחר על הלנת שכרו. נתניהו ופורז לא רק שערערו על הזכות הזו, אלא ביקשו לקבוע נורמה חדשה בה יכלו גם מעסיקים פרטיים להשתמש. לשון אחרת, סיכול ממוקד לאחת מאחרונות הזכויות החברתיות המאפיינות דמוקרטיה מתוקנת.
כותב שורות אלה ציפה כי לפחות מחצית משלושים וחמישה הארגונים המאוגדים באותו פורום למאבק באבטלה יתארגנו כדי להביע סולידאריות עם העובדים השובתים: בהפגנות ברחבי הארץ, במשמרות מחאה, בחלוקת כרוזי תמיכה בכניסה למקומות העבודה, בשיחות עם העובדים, בהסברים על זכויות היסוד של כל עובד לאזרחים אשר נפגעים מן השביתה. לא כל כך מופרך לצפות שמחצית מהארגונים המשתתפים בפורום מן הסוג הזה יעשו משהו למען הצלחת השביתה. לא מיני ולא מקצתי.
למן הרגע שהחלו האיומים הרציניים בשביתה לגבש צורה מעשית ועד סיום השביתה בניצחון חלקי ביותר, אם לא פחות מכך, לעובדים במשק, לא נראה ולו צל של משמרת מחאה למען הצלחת השביתה. מילא הפגנה; משמרת מחאה קטנה, של כמה עשרות בודדות של "פעילים חברתיים", לא נצפתה. יושבי הישיבות השונות, המתמחים בהקמת צוותים, פורומים, קואליציות, חזיתות וארגוני-גג משותפים ומאוחדים, לא נראו ולא נשמעו. כל אותם מנהיגים ופעילים של עשרות הארגונים הללו, אשר למעשה גם פעילים זה בארגונו של זה וכוחם בשמות הארגונים ולא בכמות חבריהם, נאלמו. כאילו שביתה כללית היא לא הדבר העיקרי, המהותי, בעדו צריך להיאבק כאשר זכויות יסוד של עובדים עומדות בסימן שאלה, ולמען הצלחתה יש לעשות את העיקר, אלא "ועידת קיסריה" היא-היא המהות של המאבק באבטלה, בנתניהו, בניאו-ליברליזם הכלכלי וכיוצא באלו. כאילו אותו כינוס שבקושי מצליח לארגן מאה וחמישים פעילים חברתיים הוא התכלית הראויה של "מטה המאבק", ולא שביתה כללית של מאות אלפי עובדים במגזר הציבורי.
הטרגדיה של השמאל הישראלי
השמאל הישראלי נקלע לגורל טראגי, והאמת ראויה וצריכה להיאמר. ההסכמה השוררת בין מפלגות השמאל הממוסדות, מפלגת העבודה והגלגול הנוכחי של מרצ, לבין מפלגות הימין בארץ, מביאה לדחיקת "השמאל המודע" לשולי השמאל בארץ. דהיינו, כל אותם אנשי שמאל שאינם מסכימים למדיניות הכלכלית הניאו-ליברלית בה אוחזים דה פאקטו מנהיגי העבודה ומרצ, אותה הם מימשו בפרט במשרד החינוך תחת שליטתם של שולה אלוני, אמנון רובינשטיין ויוסי שריד, נאלצים למצוא עצמם בברית עם שולי השמאל. רובם הגדול, רוב אלה שמודעים להחרבת מדינת הרווחה על ידי נתניהו ולתרומה ההיסטורית של העבודה ומרצ למהלך זה (באמצעות אדפטציה למדיניות הליכוד בשנות השמונים והתשעים), מעדיפים להישאר בבית. הם לא ממש מאמינים שהצלת מדינת הרווחה קשורה קשר בלתי-נמנע להחרבת מדינת ישראל, והם לא כל כך תומכים באידיאולוגיות הפירוק השונות שמציעים השמאל הפוסט-מודרניסטי הישראלי, בו מרוכזים חלק ניכר מאלו המודעים למהלך ההיסטורי המתקדם של החרבת מדינת הרווחה.
בפועל, עשרות הארגונים החברתיים שאינם יכולים "להרים" אפילו הפגנה אחת בשעה שהמשק בכללותו שובת, מציבים אג'נדה ברורה: פוליטיקה לא, מחאה חברתית כן. שינוי מתוך ליבת החברה הישראלית, הכנסת – לא. הדרת המחאה לספֵרות של עשרות ערבי-עיון, הקמת מטות מאבק פיקטיביים, דיונים רעיוניים אקדמיים על חברת העתיד וכתיבת עשרות ומאות מאמרים בכל מקום אפשרי, באינטרנט ומחוצה לו (אגב, אחת הסיסמאות החדשות ששמעתי לאחרונה היא... "אינטרנט לשינוי חברתי") – בהחלט כן. האג'נדה הזו מהווה סדר יום של ייאוש הנובע מאידיאולוגיה ברורה של פירוק.
לאותם עשרות ארגונים חברתיים אין, בפועל, דבר וחצי דבר להציע לשכיר המיואש, המתוסכל, ממדיניות המפלגות הטוענות להיות "שמאל" בישראל. לאלה המציבים סדר יום של מאבק מחוץ לפרלמנט, של ביטול הישראליות (ובמקרים רבים, מדינת ישראל) וסגידה לפוליטיקה רב-תרבותית ופוסט-ציונית של זהויות, תרבויות ו"לאומנות של הלאום המדוכא", אין מה להציע למי שאינו מוכן לוותר על הפרויקט הציוני לטובת מדינת רווחה. אלו אשר התאכזבו מכל המפלגות הפוליטיות הקיימות בישראל ועדיין מעוניינים בהמשך קיומה של מדינת ישראל, ובפרט אלו אשר סבורים כי קיימת ציונות סוציאליסטית וישנו שמאל שהוא ציוני, לא מוכנים "לחצות את הקווים". מי שמקווה שהנוסחה "ציונות תמורת סוציאליזם" תעבוד כמו הנוסחה "שטחים תמורת שלום" – טועה, מטעה ויוצר אשליה חמורה.
השילוב הזה, בין פוסט-מודרניזם אשר מאס בשינוי פוליטי ותומך ב"שינוי חברתי" (ובדרך נסמך על תקציבים מבעלי הון המעוניינים לשמור אותו מחוץ לפוליטיקה) לבין פוסט-ציונות המבקשת לדלג על השלב הלאומי בסכסוך ההיסטורי בין הציונות לתנועה הלאומית הפלסטינית, הוא טראגי מבחינת השמאל בישראל. רק לאחרונה קראתי מאמר של אחד הפעילים היותר מוכרים בשמאל, המציע "אחדות ערבית" בין חד"ש לבין בל"ד, מאחר שיש להסתמך על "המדוכאים ביותר", הלא הם האזרחים הערבים בישראל. פעיל אחר, שהוא במקרה גם ידיד אישי של כותב מאמר זה, מדבר על "מאבק מזרחי-פלסטיני" נגד "ההגמוניה הציונית-האשכנזית". פעילה אולטרא-פמיניסטית אשר שמעתי באחת מעשרות מערבי העיון המאורגנים על ידי הפוסט-מודרניסטים הישראלים, הגדילה לעשות ודיברה על "ההגמוניה הציונית-האשכנזית-הגברית". יען כי עצם הימצאו של איבר זכרות בגופך מעיד כי הורתך בחטא, לא פחות מהורתה של מדינת ישראל.
מפלגה סוציאליסטית כחלופה
בפועל, מי שחפץ בשינוי חברתי אמיתי חייב "לרדת" או "לעלות" (תלוי בהשקפת הקורא) לספֵרה של השינוי הפוליטי. שינוי חברתי מושג אך ורק באמצעות שינוי פוליטי, ושינוי כזה אפשרי אך ורק באמצעות הקמת מפלגה פוליטית סוציאליסטית וישראלית. מפלגה המכירה בזכות שני העמים להגדרה עצמית בשתי מדינות הלאום שלהם, מפלגה השמה לעצמה כמטרה את כיבוש השלטון הפוליטי (אם מישהו מתגעגע לפרזיאולוגיה מרקסיסטית), רואה בישראליות מודל מכונן לגיטימי של לאום ותרבות בו קיימת רב-גוניות תרבותית והמכירה בשוויון זכויות לערבים אזרחי ישראל כמיעוט לאומי שווה לכל דבר ועניין. מפלגה המכירה בעוולות העבר כלפי המזרחים והערבים ("העוול ההיסטורי") אך שמה לה למטרה לטפל בעוולות ההווה כלפיהם וכלפי כל נפגעי הקפיטליזם ("העוול הקונקרטי"). מפלגה כזו תציב סדר יום פוליטי סוציאל-דמוקרטי, או סוציאליסטי, המבקשת לבסס את מדינת ישראל בגבולות 1967 כמדינה של שוויון הזדמנויות, צדק חברתי ממשי, שוויון בזכויות האזרחיות והפוליטיות לכל תושביה, העדפה מתקנת לאוכלוסיות ולקבוצות נפגעות וכיוצא באלו, מתוך הסכמה כי מדינת ישראל היא מדינה בה ממומשת זכות העם היהודי להגדרה עצמית.
כהערת אגב אציין, כי כבר נאמר לי מצד אי אלו אנשים כי אני מציע להקים "מפלגה ציונית". אישית, איני מתלהב מכל לאומיות שהיא, ופוליטית אני סבור שההגדרות הנוכחיות של הציונות של אנטי-ציונים מסוימים מתבססות יותר על היסטוריה מאשר על הווה. הכרה הדדית בזכות הגדרה עצמית של שני העמים בארץ הזו וחלוקתה לשתי מדינות לאום טריטוריאליות היא מעשה מתחייב מן העובדה שאנו מצויים עדיין בפאזה הלאומית ולא בעידן פוסט-לאומי. לאירופה נדרשו שתי מלחמות עולם ומלחמה קרה אחת כדי להתחיל לחשוב על הקמת ישות פדרטיבית בדמות האיחוד האירופי. בישראל עוד לא נסתיים הסכסוך בן מאה השנים, וכבר מוצע לנו "לדלג" על השלב הלאומי. כך, נעם חומסקי נאלץ לספוג "זובור" רציני מתלמידיו הרדיקאליים השונים על שהסכים לתמוך בהסכם ז'נבה, חרף עמדתו האנרכיסטית העקרונית נגד כל מדינה שהיא.
קשה שלא לרחוש חיבה והערכה לעשרות הפעילים החברתיים החברים בארגונים שונים, מקימים אותם חדשות לבקרים וגם חברים זה בארגונו של זה. יהיה זה בבחינת אטימות שלא להבין את תחושת המשפחתיות והצדק שמאפיינת את אותו מיעוט אוונגרדי הסבור כי הוא, ורק הוא, רואה נכונה את המציאות "האמיתית", ואילו כל השאר פשוט "לא מבינים". המהדרין יוסיפו, "בעלי התודעה הכוזבת". אולם המעבר מן "המיעוט הצודק" ל"רוב המשנה" הוא אמנם קשה ודורש שינוי תובעני בהשקפות עולם טוטאליות, אך הכרחי לשינוי הפוליטי. היפלטות מן המאבק לשינוי פוליטי היא קלה, אפילו קלה מאד. הקמת ארגון חוץ-פרלמנטארי אינה תובעת מבחן אלקטוראלי ושכנוע של "ההמון" לשים בקלפי את הפתק של אלו המבקשים לשנות מן היסוד את החברה הישראלית. הקמת ארגון חברתי או קואליציות אד-הוק של ארגונים כאלה דורשת דיונים בחוגים כאלה או אחרים, אינה תובעת מינימום של מספר משתתפים ותמיד יימצא המועדון שיארח את הדיון הזה.
ייאמר מיני וביה כי הקמת מפלגה פוליטית סוציאליסטית ישראלית איננה מעשה קל, בטח שלא דבר שיתרחש מהיום למחר. אך הכרה בנחיצות הכיוון הזה היא הכרחית לקראת מימושו כמטרה רצויה. הכרה זו היא שנויה במחלוקת כרגע, וכיוון זה איננו עומד על סדר היום של מרבית השמאל הרדיקאלי והפחות רדיקאלי המרכיב את אותם "ארגונים חברתיים". מה הפלא, אם כן, שאותם פעילים לא מוצאים לנכון אפילו להזדהות בפועל – במעשים ולא במאמרים - עם מאבק פוליטי המאופיין במסורת של תנועת העובדים כבעל פוטנציאל מהפכני, כמו שביתה כללית של האיגודים המקצועיים?
השאלה היא האם לא יותר רציונלי וסביר לבנות את הכוח במפלגה קיימת. אני נמנה עם אלה שרואים בעמיר פרץ ובהסתדרות שותפים טבעיים שיש צורך לחזק ולא להקים עוד רשימה קיקיונית למען צדק חברתי כמו מספר רשימות שרצו לבחירות האחרונות. להפך, אם אנחנו מבינים שהפניה לפוליטיקה דורשת ירידה מהעץ של התיאוריה הטהורה והבלתי נגועה בנגעי המציאות, אפשר ואולי עדיף לראות איך עושים שינוי במפלגת העבודה ביחד עם עמיר פרץ.
כבר יש מפלגה סוציאליסטית, לא? נדמה לי שקוראים לה חד"ש, והיא דוגלת במדינת רווחה ובשתי מדינות לשני עמים על בסיס גבולות 67. זאת ועוד, חד"ש כבר שנים מצליחה לעבור את אחוז החסימה, שהוא מכשול האורב לכל מפלגה חדשה שטרם ביססה את עצמה כמותג. אולי הבעיה אינה העדרה של מפלגה סוציאליסטית, אלא דווקא רתיעה של חלק מהסוציאליסטים היהודים, ושל הציבור היהודי בכלל, מחד"ש?
מאמר מעניין ונוקב- אבל בואו ניזהר
:
גם מפלגה תזדקק למטות, ישיבות ופעילות שטח
גם במפלגה ניתן לראות "מנהיגים" חסרי אחיזה אמיתית בציבור וגורפי הון פוליטי בדיבורים ללא כיסוי
כמי שהתנסה בלא מעט פעילות גם בתוך מפלגות, גם במטות הנזכרים לעיל וגם במקומות האמיתיים יותר, ברחוב, במפגשים רב מעמדיים ורב מגזריים, בבנייה של אלטרנטיבות מסוגים שונים (לשמחתי, לפעמים יחד עם הכותב- גילוי נאות) אני סבור שאין מנוס אלא לשוב לבסיס- הצורך בחינוך ובעיקר חינוך עצמי של כל אחד מאיתנו לעצמה אישית, מחוייבות ערכית ומוסרית, התעלות מעל שיקולי אגו כבוד וכוח. בקיצור חברים, אין מנוס מעבודה קשה - עבודה במחאה ובאלטרנטיבות, ברחוב ובכנסת, ולא פחות חשוב - עבודה רוחנית.
אני מזמין את כולכם לעבוד איתי-
במכללה הכלכלית חברתית (בכלל לא קואליציית דמה)
www.hevra.org.il/SEA
ברחוב- בהליכה לירושליים ועוד
ביוזמות שלכם, שאשמח לשמוע עליהן
שלכם - שי
shaytmura@yahoo.com
מאמר כנה, אבל באמת נשאלת השאלה האם הם יש מפלגה קיימת ,אני חושב שמפלגת העבודה, יחד , וחד"ש אינם
מפלגות סוציאליסטיות מה שכן יש בהן אנשים טובים .אני עדין נאיבי לחשוב שאפשר עדין להקים מפלגה
סוציאליסטית,דמוקרטית ,וישראלית (יהודית) כאן. והפניה צריכה ללכת בעיקר לתושבים היהיודים, אניני רואה את הקהל הערבי נוהר לח"דש,וכמה בח"דש הם מק"י?
כל הכבוד לכותב, על חטאי/חטאנו צריך להכות, אכן היה צריך לארגן איזושהי משמרת תמיכה, במיוחד כי הטרנד הוא להתקיף את ההסתדרות בכל שביתה...
בעצם, נראה לי שהעלת רעיון מעולה לארגונים החברתיים - דווקא אנחנו שלא מהוים מפלגה ספציפית יכולים להיות "קולות הרקע" התומכים "מתוך החברה הכללית".
אני מסכים עם כל המגיבים האחרים.
חד"ש היא אופציה - אבל אני מעדיף את נסיון השתלטותו של עמיר פרץ על מפלגת העבודה, בעיקר כי בסופו של דבר, כל מאבק שמצליח - הצלחתו באה לידי ביטוי בהפעלת המדיניות ע"י השלטון,
כלומר: שינוי חברתי משמעותי עושה רק השלטון.
רוב הזמן הוא עושה שינויים חברתיים לרעה, אך בכל מקרה, מדיניות חברתית בעוצמות והקפים משמעותיים עושה רק השלטון.
מחאות, הפגנות וכו' - הצלחתם נמדדת בכך שהשלטון מאמץ את המדיניות המוצעת - אבל הוא המבצע.
ואם תרצו לחשוב שהשלטון הוא איזשהוא עיוור ש"אנחנו החכמים" צריכים כל הזמן לכוון אותו - זאת הטעות הנפוצה של בעלי המקצועות החופשיים החושבים עצמם לחכמים פי כמה מה"פוליטיקאים".
כל השאלה היא האם יש בתוך מערכות השלטון גורמים שרוצים לממש את המדיניות עליה מישהו מפגין, בדרך כלל יש והשאלה היא כמה הוא חזק...
בקיצור, אני במשימה לעזור לעמיר פרץ לנצח, לטובת כולנו.
והמכללה החברתית היא חשובה כשלעצמה גם כן.
הבעיה שמעלה דוד אכן עומדת מולנו, אלא שהפיתרון אינו ברור כל כך. איזה תפקיד מוטל עלינו במציאות הנוכחית. מה צריכים 'חברי הארגונים' לעשות. ישנם כמה ערוצים שהם טבעים לפעול בהם. אני חושב שצריכים ליהיות מודעים למגבלות הכוח של ארגונים אלו. למרות הרעש שהם/ אנחנו' עושים, וטוב שכך, סביר להניח שמבחינה מספרית אנחנו נופלים מועד עובדים קטן, גם אם נספור את עצמנו באופן המרחיב ביותר. נכון שניתן לקוות שמצב זה ישתנה עם פעולה נכונה אבל כרגע כדאי להכיר בו ולחפש ערוצי פעולה המכירים בעובדה לא נעימה זו.
מעבר לכך רובם של אנשי הארגונים האלו אינם אנשים שיכנסו לפעילות ישירה בפוליטיקה. כמו רוב האנשים. גם זו אולי עובדה שיש להצר עליה או לחפש ביננו את אלו שכן מעונינים [מהלך שעשינו בזמנו במסגרת תשח] ולראות אילו מהלכים טקטים ניתן לבנות אתם.
צריך לזכור שכדי לשנות את מהלך הדברים בפוליטיקה צריך גם מהלך חינוכי ואנושי יסודי בחברה הישראלית ההולכת ומאבדת את אמונתה בעצמה לעצב חברה באופן ציבורי לא תחת נשיקת המות של ההון.
זה יחד עם עיצוב סדר יום אלטרנטיבי הכולל יותר מאשר התנגדות למהלכים של האוצר, הן בהחלט מטרות ראויות, שהן תנאי, להצלחה אמיתית של מפלגה סוציאליסטית שתקום במהרה בימינו.
רן
שני עניינים אבל קודם הזהרה: אני עובד בשתי"ל שהוא חלק מהקרן החדשה לישראל. אני כותב כאן את דעתי האישית שאינה בהכרח תואמת את עמדות הארגון שבו אני מועסק. עד כאן.
העניין הראשון והיותר חשוב בקשר ל"נסמך על תקציבים מבעלי הון המעוניינים לשמור אותו מחוץ לפוליטיקה".
חשוב להבחין בין פעילות פוליטית ובין פעילות מפלגתית. אני מצפה מהכותבים באתר יסו"ד להבין את ההבחנה.
אני מכיר את הרמזים האלה. שתי"ל, שרוב תקציבו מגיע מהקרן החדשה לישראל המגייסת "כסף פרטי מבעלי הון", לא בוחל בפוליטיקה.
שתי"ל מפעיל לוביסטים בכנסת כדי לקדם אינטרסים של אוכלוסיות מוחלשות וכדי לקדם נושאים חשובים אחרים (כגון חוק חופש המידע). שתי"ל מעסיק יועצי לובי שמסייעים לארגונים בקידום ענייניהם בדרכים פוליטיות.
יש לשתיל מניעה חוקית (שלא אכנס אליה כאן) מנקיטת עמדה מפלגתית.
והעניין השני והשולי - "אינטרנט לשינוי חברתי". תזכיר לי דוד איפה אתה כותב את המאמר הזה? באתר אינטרנט? אז למה לטרוח? הרי זו סיסמה חדשה וריקנית, הלא כן?
ואחרי הירידות, תוכל לראות באתר שתיל את מאגר המידע על וסביב ועדת דברת ותראה איך אינטרנט יכול לסייע לשינוי חברתי.
