השלכות דו"ח דברת - הרפורמה בבריאות כמשל

מאת: ניר רוטנברג  ::  2004 / 10 / 12

דו"ח דוברת, אשר מציע רפורמה למערכת החינוך, הולך בעקבות הרפורמה במערכת הבריאות שנעשתה באמצע שנות ה-90. אז כמו היום, דובר על כך שהמערכת חולה, מצויה בסכנה, יש להצילה ולשנותה באופן מקיף... אז כמו היום, נעשתה הרפורמה בשמה של מחויבות חברתית, מתוך הבטחה ליצור מערכת בריאות טובה יותר עבור כלל הציבור.

לרפורמה במערכת הבריאות נתנו שם מבטיח: 'חוק הבריאות הממלכתי'. דובר שם על כך, שכל אדם יהיה זכאי לבחור את קופת החולים אליה ישתייך, ושחובה תהיה על הקופה לקבלו לשורותיה; דובר על כך שהקופות תקבלנה מהמדינה תקצוב דיפרנציאלי מתקן (מתוך מס הבריאות שיגבה מהציבור) לפי מצבו הסוציו אקונומי של המבוטח (כלומר: קופות המבטחות אזרחים עניים, קשישים וכו', תזכנה לתקצוב גבוה יותר).
מה שהובטח נעשה. אולם במקום רפואה ציבורית חזקה ונגישה לכלל הציבור, קבלנו רפואה פרטית איכותית למיעוט של בעלי יכולת, ומערכת בריאות ציבורית קורסת, ההופכת נגישה פחות ופחות עבור שכבות הולכות וגדלות בציבור (אזרחים שאינם יכולים לעמוד בתשלומי הרופאים, התרופות, הטיפולים וכו'). מה קרה להבטחות הגדולות, מדוע האמצעים והדרך שנראו היו כה נכונים וצודקים, יצרו את העיוות שבתוכו מתנהלים חיינו ?
שלושה גורמים מלאו תפקיד מרכזי במהלך; שלושה עניינים שנדמו שוליים כביכול, היו מכריעים בעיצובה של המציאות הרפואית בישראל של היום:

הגורם הראשון היה הכפפת עדכונו של סל הבריאות למשרד האוצר (ולא לוועדה ציבורית בלתי תלויה). הגורם השני היה מתן פתח לתשלומים אישיים עבור טיפול, ומתן הכשר לרפואה פרטית. הגורם השלישי היה ניתוק קופת חולים הכללית מההסתדרות.
מדיניות הקיצוצים, שנקט בה משרד האוצר, הובילה להקטנת סל הבריאות, להגדלת התחומים המותרים לתשלומים אישיים, לפריחה בתחומי הביטוח המשלים, לצמיחת הרפואה הפרטית, ולבסוף לפערים ניכרים בשירותי הבריאות, בהתאם ליכולתו הכלכלית של הנזקק (ולחוליים נוספים שנוצרו מן החיבור שבין בריאות וכסף...).
לפני הרפורמה במערכת הבריאות, היתה קופת החולים הכללית אחד ממוקדי הכוח החשובים של ההסתדרות. ניתוק קופת חולים מההסתדרות החליש במידה ניכרת את כוחה של האחרונה בניהול מאבקים להגנת מבני הרווחה של החברה הישראלית. החלשת ההסתדרות הקלה על פירוק מדינת הרווחה, והביאה אותנו, בתוך שנים לא רבות, אל ראש סולם הפערים החברתיים-כלכליים בעולם המערבי. דלדולה של הרפואה הציבורית הוא אחד הביטויים לחיסולה של מדינת הרווחה. מסתבר איפוא, שפירוק הרפואה הציבורית, במתכונת שהיתה נהוגה קודם הרפורמה, היה גורם ותוצאה גם-יחד של פירוק מדינת הרווחה.

מי שבוחן את המהלך מן הצד יכול להבין את הגיונו:
רפואה ציבורית חזקה היא עניינו של רוב הציבור, אבל לא של כולו. ישנם כאלה היכולים לממן בעצמם את צרכיהם הרפואיים. עבורם, הידלדלות המערכת הציבורית היא עניין שולי, שלפעמים אפילו מחזיק בצידו רווח... שאלת המשאבים ואופן ניהולם חשובה יותר מהצהרת הכוונות הניתנת בקול תרועה וברוב עם ביום ההשקה.

דוח דוברת כנמשל:

הרפורמה במערכת הבריאות משנות השמונים, יכולה לשמש עבורנו משל בכדי לפענח את הרפורמה המוצעת כעת במערכת החינוך. בדוח דוברת ישנן נקודות חשובות, היכולות להשתלב בתיקון חברתי אמיתי של מערכת החינוך: התחייבות לחיזוק החינוך הציבורי, חינוך חינם מגיל 3, הארכת יום הלימודים בביה"ס, התחייבות לעצירת בתי הספר הייחודיים, העלאת שכר המורים ועוד. כמו בחוק הבריאות, גם כאן, מבטיחים זכות בחירה של ביה"ס שתינתן לתלמיד ולהוריו; כאז כן עתה מבטיחים תקצוב דיפרנציאלי מתקן לבתי ספר לפי מצבם הסוציו-אקונומי של תלמידיו. אולם שלושה גורמים בדו"ח הועדה יכריעו, בסופו של דבר, את עתיד החינוך הציבורי, ויעלו אותו על מסלול של דלדול משאבים, הגדלת פערים והפרטה:

הגורם הראשון נוגע לתקציב החינוך. כותבי הדו"ח מציעים לשמור על המסגרת הקיימת (למעט תוספות בעבור הפעלת חינוך חינם מגיל שלוש). הגורם השני: הדו"ח שם דגש על "אוטונומיה בניהול התקציבי" – כלומר מאפשר למנהלים, ואף דוחף אותם, לגייס כסף פרטי לביה"ס. הגורם השלישי נוגע ליחסי העבודה בישראל: פיטוריי אלפים רבים של מורים, מתן סמכות למנהלים לפטר מורים ולהעסיק מורים בחוזים אישיים.

שמירת התקציב, הכוללת כמובן את שלל הקיצוצים של השנים האחרונות (כשלושה מיליארד שקלים), מעמידה את מערכת החינוך הישראלית מתחת לממוצע בהוצאות ציבוריות לתלמיד (נתונים על כך אפשר למצוא באתר של מכון 'אדוה': www.adva.org). התקציב הנמוך משאיר את המערכת ציבורית דלה במשאבים, וכך מחזק את המוטיבציה להכנסת כספים פרטיים (בקרב אלו שיכולים לעשות זאת). כותבי הדו"ח מעודדים מגמה זו במפורש, תחת הסיסמא 'אוטונומיה הניהולית'.
כספים פרטיים מגיעים, מן הסתם, למקום שאליו מיעדים אותם התורמים (למשל למקום בו לומדים ילדיהם או לקוחותיהם לעתיד) – ולא בהכרח למקום הנדרש מנקודת המבט הציבורית או החינוכית.

פיטוריי המורים (15-20 אלף מורים על פי הערכות שונות), מתן סמכות הפיטורים למנהלים ופתיחת פתח לחוזי העסקה אישיים הם חלק בהדרת ציבור העובדים מיכולתו להאבק על תנאי העבודה השכר והפנסייה שלו (כלומר: שלנו...). אורי יוגב, אשר פרש לאחרונה מראשות אגף התקציבים באוצר קרא לכך "שבירת העבודה המאורגנת בישראל", שאותה הציג כהישג החשוב ביותר שהשיג בשנות עבודתו ('הארץ' 12/5/04). באותו ראיון אמר יוגב: "צריך [עוד] לעשות ניתוח שורש לגבי העבודה המאורגנת בחינוך". "העבודה המאורגנת ירדה בעשורים האחרונים מ-70% מהמשק ל-20% בלבד", הוסיף יוגב. "אם נצליח להוציא לפועל רפורמות בחינוך ובבנקאות, הרי שחלקה של העבודה הזו ירד כבר אל מתחת ל-20%". קשה להשתחרר מן התחושה, שדו"ח דוברת בא להגשים את "חזונו" של יוגב.

"אח"כ תתפתח בישראל עבודה מאורגנת מסוג חדש, מודרנית ופתוחה יותר" אומר יוגב "זאת תהיה עבודה מאורגנת כמו שמקובלת בעולם, שדוגלת בשותפות של העובדים והמעסיקים" – אתם מבינים את מכבסת המילים? את החזון היוגבי ? המשרד-אוצרי? את המרחב בתוכו תמומש הרפורמה המוצעת בחינוך? – "מודרנית", "פתוחה", "שותפות של עובדים ומעסיקים"... שותפות שבאה לאחר שבירת ארגונם של העובדים, חיסול יכולתם לעצב את תנאי העבודה, לעצב את יחסי העבודה – שותפות המזכירה את שותפותם של העבדים ובעליהם בעולם העתיק – ולזה עוד מנסים להצמיד את התואר 'מודרני'.

ובחזרה למשל...

הרפורמה בחינוך המוצעת בדו"ח דוברת, כמו הרפורמה במערכת הבריאות שקדמה לה בעשור, מצביעה על קשיים ממשיים ובעיות ממשיות. אולם, היא מתקשטת בכסות חברתית ציבורית, בעודה מקדמת את פירוק החברה הישראלית לפרטים חסרי יכולת לעצב את חייהם. היא משתלבת במגמת הגדלת הפערים החברתיים-כלכליים, המעמידים אותנו כבר היום במקום הראשון בעולם המערבי (לאן נגיע אחרי הרפורמה?).

כך תיאר זאת אז, ב-1992, שלום חבשוש (שהיה יו"ר הארגון הארצי של עובדי תע"ש): "אחרי קופת חולים יגיע תורן של קרנות הפנסיה, ואחרי קרנות הפנסיה ימוגרו הזכויות הסוציאליות האחרות, ואחרי הזכויות הסוציאליות יאבד האדם העובד בישראל את זכותו לשבות, למחות, להפגין ולהיאבק על שכרו. ואחרי שיאבדו כל זכויות העובד והפועל, או-אז, סוף סוף, אפשר יהיה לסגור את שערי ההסתדרות על סורג ובריח, לשלוח את כולם לעזאזל ולהצעיד את מדינת ישראל בקצב תופי הטם-טם של הנוסחה החברתית והכלכלית הפרועה, שקנתה לעצמה שליטה באנגליה של תאצ'ר ובארצות הברית של רייגן: אדם לאדם זאב, איש איש לאוהלו".
"אני יודע", כך הוא כתב אז, "שהדברים נשמעים חריפים. אני בטוח שחלק מקוראי שורות אלה זוקפים גבה ואומרים 'הוא מגזים', אבל מי שמכיר את תולדותיהם של המהפכים הכלכליים והחברתיים במדינות אחרות, יודע שפירצה אחת קטנה בחומה עלולה לחסל הישגים סוציאליים, שהושגו ב-60 שנה...".

מי הבין נכון יותר את התוכנית ההיא? אנחנו, שצעדנו לקצב התופים, שהאמנו להבטחות, שמחאנו כפיים לפירוק – או שלום חבשוש שירד לעומקה של התוכנית, ובחן את הרפורמה בפרטיה הקטנים?

כמו ברפורמה בבריאות, כך בדו"ח דוברת, מוצנע העוול החברתי תחת כסות מהודרת. אבל העיקר – העיקר מצוי במספרים...

ניר רוטנברג הוא מורה בביה"ס מגידו

מאמר זה פורסם לראשונה בכתב העת 'חברה', גליון מס' 15

חתימה על מנוי לכתב העת

כל עבודת הכתיבה, העריכה וההפצה של 'חברה' נעשית בהתנדבות. חתימה על מנוי מסייעת למימון הוצאות העיצוב, ההדפסה וההפצה בדואר.

לחתימה על מנוי, במחיר סמלי של 70 ש"ח בלבד (עבור 6 גליונות - שנה אחת) באמצעות כרטיס אשראי, נא להתקשר - 24 שעות ביממה - לטלפון: 03-9533398.

לקבלת פרטים נוספים ניתן לשלוח אימייל לרכז ההפצה של כתב העת, דודי נתן.