בין דוח דברת להתנגדות אליו
מאת: רן רביב :: 2004 / 10 / 15
מערכת החינוך בישראל זקוקה לשינוי. לא מסוג זה שמציעה ועדת דברת אבל גם לא מהסוג אותו אנו מציעים, של חיזוק ותגבור המערכת הקימת. הצעות כאלו טובות אולי כצעד רטורי בויכוח אלא שהן מכשילות את עצמן מהר, משום שהן אינן עולות בקנה אחד עם הביקורת החברתית, בה אנו נוקטים.
נכון, פיטורים המוניים של מורים יביא רק לפירוק המערכת ולדרדורה, אבל המצב היום גם הוא כבר אינו מתאים למציאות של שוק העבודה ושל הדרישות ממורים.
נכון, בתי הספר הייחודיים למיניהם אינם אלא דרכים לממן מערכת חינוך פרטית על חשבון הקופה הציבורית בסופו של דבר, אלא שהמערכת הציבורית ניצבת כבר שנים רבות בפני משבר של אובדן דרך חינוכי לא רק בגלל תת תקצוב לאורך זמן רב.
נכון, השגיות וציונים הם חלק קטן ממטרתה של מערכת חינוך ראויה לשמה, אלא שכדי להתמודד על מה שמעבר חיבים לעבור את שלב ההדרה החברתית הממיינת את רוב תלמידי ישראל כבר דורות למגזר נחות בשוק העבודה.
נכון, מוסד חינוכי שבראשו עומד מנהל בעל כוח, אחריות וסמכויות כמעט בלתי מוגבלים יתקשה מאוד ביום יום להשאר נאמן לתפקידיו החינוכיים, אלא שהמצב בו המנהל חייב לתת דין וחשבון למערכת מרכזית המכילה שרידים של כל מה שהוקם במשרד החינוך בארבעים השנים האחרונות גם הוא לא מאפשר את החופש והגמישות הנדרשים מכל מחנך.
על ארגוני המורים כבר נכתב הרבה, וככל שברור שפירוקם יהווה את תחילת סופה של מערכת חינוך ציבורית, ברור גם שהם בוגדים בתפקידם בקבלם על עצמם את תפקידי האיגוד המקצועי במובנו הצר של המושג, ותו לא.
כך אפשר להמשיך בתאור כמעט כל אספקט של מערכת החינוך, בו המצב דורש שינוי יסודי, והאמירה היחידה הנשמעת בחוגינו היא התנגדות – מוצדקת – לועדת דוברת.
נהוג לבוא לציבור המורים בטענות בכל פעם שהחברה נפגשת עם הבעיות שלה עצמה דרך הופעתן של אלו אצל ילדיה, ולדרוש מהם "לחנך לערכים". עד כמה סדר יום ערכי זה צריך להיות משותף לכל בתי הספר? איך מגבשים אותו? עד כמה הוא בידי המורים? איך מנהלים הדברות עליו עם ההורים? איך עוקפים או פותרים את הבעיות אליהן נפלו יוזמות אלו כשהן נוהלו על ידי משרד החינוך? [מטה קרמינצר שנהר וכו'] כל אלו שאלות כבדות וקריטיות לקיומו של פן זה בחינוך. וכל פתרון מן הראוי שיתייחס גם לשאלה הכללית איך הוא יותאם למציאות המגוונת של החברה הישראלית.
אך שאלות אלו מן הראוי שתשאלנה רק אחרי שנראה כיצד יוצרים בתוך המערכת דינמיקה אשר תשנה באופן דראסטי את אחוזי הבוגרים היכולים להתקבל להשכלה הגבוהה. בשנים האחרונות נעשה מהלך עם קבלות בתחום זה. מהלך שהתחיל במערכת החינוך של ירוחם, התבסס על שיתוף פעולה פורה בין ניסים כהן לראש העיר מוטי אביצרור ומורה בבית הספר המקומי דוד ביטון ועוד מורים שהתגיסו בהמשך. במהלך זה, שהיום מוכר בשמות 'תפנית' 'אומץ' או 'מבצע לימודי', מופנמת למעשה הביקורת מבית מדרשו של שלמה סבירסקי על אידאולוגית 'טעוני הטיפוח', והוא יוצא מהנחת מוצא שכל התלמידים במערכת יכולים להגיע לבגרות. בדרך עבודה פרטנית הרצופה בחנים ומבחנים הנותנים למורה אינדיקציה רצופה על מצבו של התלמיד, עבודת צוות מאומצת של המורים, מגיעים לתוצאות שקשה להתווכח אתן. גם עם קבוצות התלמידים המוחלשות ביותר. בירוחם הגיעו תוך שנים ספורות מ-6% [שישה אחוזים] זכאים לבגרות, ל-85%, מכלל המחזור. חשוב להדגיש שלא מדובר כאן על מורה כאריזמטי עושה פלאים, אלא רק על שיטת עבודה שונה. העובדה שדוד ביטון אחד מראשוני המורים שגיבשו את דרך עבודה זו בארץ, טוען היום שצריך להתקדם הלאה, כלומר להתמודדות על עולמם הערכי של התלמידים, אינה מפחיתה מחשיבות העניין. ואולי ההפך, הטענה ששמעתי לפני שנים מפי צבי, מורי לפיזיקה בתיכון, שטען בתוקף שהוא יכול להעביר כל תלמיד בעל אינטליגנציה של שימפנזה ומעלה, את הבגרות, רק מחריפה את השאלה איך אנחנו נשארים באותו מקום בעניין זה.
ועדת דברת לא נותנת תשובות רציניות לשאלה זו, ואנחנו?
חיזוק החינוך הציבורי והפסקת הקיצוצים אינם מספיקים. צריך לזכור שמדובר על כשלים של דורות. לעיתים כבר על דור שלישי של הדרה. האם שאלנו עצמנו ברצינות כיצד מטמיעים בתוך השיטה הקיימת דינמיקה המאפשרת הסטתם של תלמידים אשר כבר נמצאים בדרכם החוצה בחזרה אל תוך החברה? בתוך ההתנגדות לדוח דברת ולמגמות הפירוק שהוא מציע שכחנו או גרוע מכך ויתרנו לעצמנו על תשובה רצינית לשאלות אלו.
שיטת העבודה המוזכרת למעלה מחריפה את השאלה. היא שונה בכמה דברים מהותיים מדרך העבודה הרגילה במערכת, ויחד עם כך היא אינה מתכסה במליצות אומנותיות או דמוקרטיות, מטרתה ברורה - בגרות, ולשם כך המורה והתלמידים נתבעים לעבודה קשה, כשהיום אחרי ניסיון של אלפי תלמידים ניתן לומר שהתוצאה כמעט מובטחת. איך משלבים שיטה זו, בקנה מידה גדול, באופן מערכתי, בתוך מערכת המיועדת לתלמידים שאינם זקוקים לעבודה מסוג זה? מה הן הסכנות בכך? [דוח דברת אימץ גם משם את עניין המדידה וההערכה המתמדת]. כל אלו שאלות התלויות באויר בלי התיחסות אמיתית, בודאי לא בדוח דברת אבל גם לא מצידנו.
ניתן להמשיך בפריסת הבעיות המוכרות, פסילת הפתרונות של דברת, ועמידה מול דלות הדיון הציבורי בכלל ושלנו בפרט וציון המחסור בחשיבה חדשה. אנחנו צריכים לתבוע מעצמנו תוך כדי המאבק בפירוק המערכת תחת אצטלת רפורמת דברת, תשובות אמיתיות, והיכן שאין בידינו כאלו כרגע, להודות בכך. כל הטענות על התקציב, גודל הכיתות וכו', נכונות ככל שתהיינה, אינן יכולות לפתור אותנו מהתמודדות עם השלב הבא של הבעיות.
הבעיה אם להעמידה כפשוטה היא שאין בידינו דרך להראות כיצד צעדים תקציביים כמו אלו שאנו דורשים בצדק משנים את המערכת מבסיסה. הם יעצרו את ההתפוררות של השנים האחרונות, וזה לא מעט, אלא שאנחנו לא יכולים להסתפק בכך. קשה ככל שתהיה התביעה להתמודדות בשתי חזיתות, אין לנו דרך אחרת.
הבה נניח שהצלחנו ותשעים אחוז מכל שכבה יאחזו בידיהם את התעודה הנכספת. האם לכל הכבודה תהיה נגישות זהה להשכלה הגבוהה ? כנראה שלא. האוניברסיטאות ממילא ימצאו דרכים חדשות למיין את כלל המועמדים. כל מיון שלא ימצאו, סביר שיציף באורח פלא מתאם מדויק למדי עם הריבוד הסוציואקונומי הרווח.
אגב שווה לבדוק ברצינות מה ערכן של תעודות הבגרות שמושגות בכל הפרוייקטים שפירטת לעיל. למיטב ידיעתי אחוז ניכר מהן אינו מאפשר כניסה להשכלה הגבוהה. הגורמים המממנים אותם (קרנות פרטיות+ מדינה) טוענים שהעיקר זה לתרום לתחושת המסוגלות העצמית שלהם ופחות חשוב אם הם יגיעו למערכת ההשכלה הגבוהה. מטרה חשובה בפני עצמה? אולי.
מה שעולה מהדברים שלפני שמייצרים דרכים חדשניות ומקוריות צריך להסכים על המטרות.
אם המטרה היא נגישות מלאה להשכלה גבוהה, אזי מהפכת המכללות של שנות התשעים ואמנון רובינשטיין (השם ייקום...) תרמה למטרה זו הרבה יותר ממה שכל שינוי כזה או אחר במערכת החינוך יוכל לעשות. אם המטרה היא לשמרטף ולמיין אזי כלל אין צורך לעשות שינויים גרנדיוזים ואלו של וועדת דברת בהחלט מספקים.
אם המטרה היא לחנך (למה?) אזי סביר שנסכים שדרושים אי אלו שינויים ושינויי סדרי עדיפויות ואפילו יש לי הרגשה שנצליח להעלות יחדיו כמה רעיונות בכלל לא רעים (וחלקם חרוטים על לוח ליבו של כתב העת "חברה")
בקיצור, בוא נחשוב קודם כל מה בכלל אנחנו רוצים מהמערכת האימתנית הזו לפני שאנו מאמצים דגמי מופת מלאי זוהר.
ני ר אני מדבר על תוכנית מאוד ספיציפית בשיטה מאוד ספיציפית המתימרת לעשות משהו אחד להביא נערים או ילדים לתוך מערכת ההשכלה אחרי שהם כבל במסלול כלפי חוץ.
זוהי כמובן רק דוגמא לאתגור של המערכת הכללית על ידי עבודה שיטתית המצליחה לעשות את מה שהמערכת הכללית ויתרה עליו.
כשהתכנית מופעל בתיכון מגיעים רבים מבוגריה לבגרויות של 4-5 נקודות במקצעות הקובעים.
כאמור גם נאמני שיטת עבודה זו וגם אני לא חושבים שגם אם תיושם ניתן יהיה לחגוג. הבעיה כפי שאתה אומר היא הרבה יותר עמוקה.
ונעוצה בשני תפקידיו המרכזיים של בתי הספר, הכשרה לשוק העבודה, וסוציאליזציה. אנחנו[לפחות אתה ואני, למטב הבנתי] רוצים שיהיה גם מנוף לשינוי ותיקון חברתי.
בין זה לזה כשחושבים על תפיסות מערכתיות ואיך מישמים רעיונות טובים שנחשוב עליהם, מגיעים להרבה סימני שאלה. בהנחה שאתה כמוני לא חושב על פיטור המוני שהמורים והחלפתם בסופר מנים אנושיים שיוכלו לעשות הכל תוך כדי כך שהם מועסקים בחוזי ניצול, כפי שצפוי לנו.
השאלה איך עם המערכת הקימת זזים קדימה על כל מילכודיה. לא כדאי לטשטש את השאלה עם פתרונות שהם בגדר רעיונות טובים. כאלו היו ויהיו לנו הרבה. אנו צריכים לקחת אחריות על הצעה הכוללת את אופן ישומם בקנה מידה גדול. ואותה לשים על סדר היום.
להשתמע
רן
שלום קוראים לי ארז, ואני בכיתה יא... תשמעו .. אותי ללכת לבית ספר זה הדבר הכי משעמם שיש, צריך לעשות רפורמה במערכת החינוך, זה בטוח, השאלה היא כיצד... מצד אחד יש את המורים, שאם מפטרים אותם, אז ההבטלה תגדל משמע יהיה משבר בכלכלה, והכלכלה שלנו כמעט אם לא לגמרי תקרוס. מצד שני אפשר לנסות להכשיר את המורים, דבר שלפי מה ששמעתי ניסו ולא הצליחו,(זה רק מראה את רמת ההוראה שלהם) אז מה הפיתרון? הפיתרון כנראה תמון במהפכה מהשורש לא רק של החינוך, אלא לדעתי בשורש החברה הישראלית, והיא הקפיטליזם, אנשים הולכים ללמוד דברים בכיתה י', רובם ממשיכים לעבוד באותם מקצועות בהם בחרו בלי אפשרות לשנות זאת, הם לא יכולים לשנות זאת, משום שאין להם את הכסף ללמוד ולפרנס את עצמם באותו הזמן. לעומת זאת בחברה מתוקנת, המתקרבת לעבר הגוון הסוציאליסטי לדעתי יהיה את המקום לאנשים לשנות את מקצועם תוך כדי התחשבות בכך, אנשים יעשו מה שיאהבו לעשות, ולא ישחקו כמו המורים במערכת של ימינו.
