להצטרף למפלגת העבודה, לתמוך בעמיר פרץ
מאת: דוד מרחב :: 2004 / 10 / 21
כל הסימנים מורים: אהוד ברק מבקש לשוב לפוליטיקה. הרמזים העבים ששלח ברק לאחרונה בראיונות לתקשורת ובשיחות אישיות עם מקורבים ופחות מקורבים הפכו להצהרות פומביות ברורות: בשבועות הקרובים יחזור ברק לחיים הפוליטיים, יודיע על התמודדותו על ראשות המפלגה ויבקש להציע עצמו כחלופה למדיניותו הכושלת, מדיניות ההרס החברתי והחורבן המדיני, של ראש הממשלה, אריאל שרון.
יושב ראש ההסתדרות, עמיר פרץ, כבר הודיע כי יתמודד מול ברק, גם אם שמעון פרס, היו"ר הנוכחי של המפלגה, יהיה בין המועמדים. זו תהיה התמודדות ראשונה בעלת תוכן ערכי אמיתי: אהוד ברק הוא סמל החרבתה של מדינת הרווחה הישראלית, במובן של אימוץ השמאל הציוני הישראלי את השקפותיו המלאות, העקרוניות, של הימין בתחום הכלכלי. הפרטה שיטתית, הפיכת שירותים חברתיים לסחורה, מדיניות רווחה סקטוריאלית שתכליתה צדקה ולא צדק, חיסול מעמד הביניים והטבה משמעותית עם בעלי ההון, הרס שיטתי של האיגודים המקצועיים וכוחם, פגיעה אנושה בעבודה המאורגנת, הפיכת עובדים לעבדים בידי חברות כוח אדם, קשירת קשר ישיר בין הון לבין שלטון, ציניות ביחס למוחלשים ולנדפקים ומניפולציות פוליטיות על מנת לשמר שלטון ריכוזי ומושחת. זהו התוכן הממשי, הקונקרטי, של מדיניות הימין – זהו התוכן האמיתי של הרעיונות והעקרונות בהם אוחז אהוד ברק.
עמיר פרץ איננו פוליטיקאי או מנהיג החף מטעויות, וניתן לבקרו בכמה נקודות. פרץ רואה עצמו סוציאל-דמוקרט, המחויב להמשך קיומה של ישראל כמדינה יהודית וציונית, שהשקפותיו המדיניות אינן זהות לאלו המקודמות על ידי השמאל הרדיקאלי, המצוי בין יחד-מרצ לבין חד"ש. אולם עמיר פרץ עומד בראש איגוד מקצועי המונה רבע מהעובדים המאורגנים במשק, הוא מנהיג עובדים במובן המסורתי שאנו מכירים מההיסטוריה של תנועת העובדים בארץ ובעולם. האג'נדה של פרץ מנוגדת עקרונית, באופן מוחלט, לסדר היום השמרני, הניאו-ליברלי, של אהוד ברק. פרץ מבקש לקדם וליישם מדיניות רווחה אוניברסאלית לכל, להרחיב את הזכויות החברתיות הקיימות, לבסס את החינוך, הרווחה והבריאות בארץ הזו כשירות הניתן מטעם המדינה ולא כמטבע העובר לסוחר. פרץ טוען לשמירת כוחם ומעמדם של האיגודים המקצועיים, למאבק למימוש יסודות מדינת הרווחה האוניברסאלית מבחינת כל האוכלוסיות במדינת ישראל: ילידי הארץ, מזרחים, עולי ברית המועצות לשעבר וחבר העמים, ערבים אזרחי ישראל, נשים וגברים, גמלאים ושכירים. הוא חותר לסלק את חרפת הרעב וקלון הושטת היד שהוטלו על ציבור הקשישים בארץ הזאת, לשים את הקץ לרעב ולבושה של מיליון ילדים בישראל.
אין כל ספק כי ישנם אלה הסבורים שסדר היום הפרטי שלהם, שהמהפכה האישית בה הם מעוניינים, כי האידיאלים הפרטיים שהם אוחזים בהם, מהווים את הקריטריון לבחינת מנהיגותו של פרץ. אמת כי אלו אשר מאסו בפוליטיקה וברחו לעשרות הארגונים החברתיים אינם מעוניינים להיאבק עתה למען הצבתו של אדם אחד כמנהיג פוליטי – לא רק "חברתי" – של המאבק המעמדי בימין, בשלטונו ובחיסולו הממוקד את כל מה שנשאר כשריד ממדינת הרווחה הישראלית של פעם. ישנם רבים אשר רצונם לכבוש את מעוזי האקדמיה בשיח הפוסט-מודרני המושל במקומותינו ולא לכבוש את מעון ראש הממשלה בירושלים. העדפתם להתעסק בשיח על "זהות", "תרבות", "שפה" ו"ייצוג" גוברת על כל ראייה רציונאלית בדבר האפשרות לשינוי פוליטי ממשי במדינת ישראל.
ייאמר מייד כי לכותב שורות אלו יש ביקורת רבה ביחס לפרץ, להתנהלותו בשביתות האחרונות, לכניעתו לבית הדין לעבודה. זאת ועוד, לעיתים קשה להבחין אם משנתו הסוציאל-דמוקרטית של פרץ היא אכן סדורה או מורכבת יותר מתגובות רדיקאליות למצב בלתי-אפשרי. אך פרץ איננו "עוד פוליטיקאי", כי אם מנהיג. בעיני רבים, צמיחתו דווקא בקרב ציבור העובדים – ולא הסתמכות על שולחנם של בעלי ההון, הגעתו מעיירת פיתוח ומוצאו המזרחי הם נקודות חשובות לבחינת מנהיגותו כחלופה. לא לשווא אמנון אברמוביץ' כבר פתח, ב"אולפן שישי" של הטלוויזיה הישראלית, בקמפיין נגד פרץ. העבודה תהפוך, כך הזהיר מיודענו, למפלגה חד-ספרתית. הברנז'ה הישנה והטובה, החברים מסיירת מטכ"ל שדואגים זה לזה, כבר מתגייסת להתריע מכך ש"ההוא", זה שאיננו "משלנו", עוד ימיט אסון על שאריות המבצר הישן של אליטות האתמול.
דה-לגיטימציה לפרץ משמאל
בעיתון "הארץ", הידוע בעמדותיו הסוציאליסטיות, כבר הספיקה לדווח מזל מועלם כי:
"יו"ר ההסתדרות ויו"ר עם אחד עמיר פרץ, קיים בחודש האחרון סדרת מפגשים חשאיים במשרדו של איש העסקים בני גאון בתל אביב. מלבד גאון, החבר במפלגת העבודה, השתתפו במפגשים אישים נוספים מהעולם הכלכלי והאקדמי - שביקשו בינתיים לא להיחשף. מטרת המפגשים: הקמת פורום כלכלי-חברתי מייעץ שיעבוד לצד פרץ בגיבוש המצע הכלכלי-חברתי שיציג".
ד"ר יוסי דהאן עט על המציאה כמוצא שלל רב, וכבר הספיק לכתוב באתר "העוקץ" כי:
"משום מה לא נראה לי שאצולת ההון הזו של מפלגת העבודה תייעץ ליושב הראש להעלות את שכר המינימום, לחוקק חוק יסוד זכויות חברתיות או למנוע העסקת עובדים על ידי קבלני כוח אדם. התופעה הזו של בעלי הון שמריצים מנהיג עובדים נראית כלקוחה מזמנים אחרים חשוכים יותר. מה יקרה למשל כאשר במשא ומתן הקיבוצי הבא אמיר פרץ יצטרך לדון ולשאת על תנאי העובדים עם אילי ההון הללו שאמורים לקדם את הקריירה שלו במפלגת העבודה".
הטהרנים למיניהם, אלו המחפשים סיבה טובה להמשיך ולהצביע בבחירות ההולכות וקרבות הצבעת מחאה במקום הצבעה פוליטית ולזכות בעוד ארבע שנות שלטון מושחת של שרון ותאצ'ריזם מחליא מבית מדרשו של נתניהו, יתורו אחר כל שגיאה של פרץ. אין ספק כי מבחינת האג'נדה הסוציאליסטית אותה ראוי שתאמץ מפלגת העבודה, מפגשים והקמת פורום עם אילי הון מפוקפקים כמו בני גאון, אשר דהאן מונה בצדק את עברו האנטי-סוציאליסטי בעליל, הם טעות. אולם תפקידם של סוציאליסטים איננו להניח לפרץ להתפתות אחר חיבוק הדוב החם של ההון ולרטון מהצד, אלא ליצור לובי רציני, פעיל ומאורגן למען הצלחתו דווקא על בסיס סדר היום הסוציאליסטי לו זקוקה ישראל.
במאמר שכבר צוטט באתר זה על ידי ישי פרסול, כתבה נכונה העיתונאית חני קים כי:
"פרץ וברק מייצגים היום את שתי האופציות הפוליטיות המנוגדות שאזרחי ישראל - לא רק מתפקדי מפלגת העבודה - יצטרכו סוף סוף לבחור ביניהן. זהו מאבק בין דרך ההפרדה-הפרטה, שאותה מייצג ברק, ובין הדרך של נסיגה-רווחה שאותה מייצג פרץ". קים סיכמה, "במצב הנוכחי שבו שרוי השמאל בישראל, האלטרנטיבה יכולה לצמוח רק ממפלגת האם. יחד-מרצ, בראשות יוסי ביילין, הביאה את המושג חוסר רלוונטיות לשיא חדש, ואילו חד"ש ממשיכה להיות מפלגה שולית. למרות כל מגרעותיה, רק במפלגת העבודה יתחולל המאבק על דמותו של השמאל בישראל".
אחת הסיסמאות הידועות בשמאל הבריטי הנאבק כיום נגד הנטייה ימינה במפלגת הלייבור באנגליה היא "Reclaim the Labour party". המטרה איננה לחפש את הכשלים של פרץ אלא להבין שהקרב הפוליטי האמיתי יוכרע, לטוב ולרע, בקונטקסט של הפוליטיקה בה הוכרע גורלה של מדינת הרווחה לשבט ולא לחסד. אל מול חוסר הרלבנטיות של השמאל מבית מדרשו של ביילין, המתנה רווחה בנסיגה מהשטחים, ושל השמאל הרדיקאלי מבית היוצר של חד"ש והמפלגה הקומוניסטית, המתנה רווחה בוויתור על הישראליות הלכה למעשה (כל מי שקורא דברים שכותבים תועמלני רק"ח במתכונתה המשופרת יודע שבכך הדברים אמורים: כך, באוניברסיטת חיפה, דואגים פעילי חד"ש לכסות עצמם היטב בכסות חברתית אך מפגינים תחת המטרייה של "ועד הסטודנטים הערבים" בלבד), ניצבת התובנה כי את המאבק יש לנהל בזירה היחידה שביכולתה לשנות את פני החברה הישראלית.
הניסיון של פעילים במפלגות השוליים של השמאל הישראלי לפסול כל אפשרות להצטרף לשורות "העבודה", לתמוך בפרץ ולהביס את ברק הוא ביטוי מובהק לניכור הפוסט-מודרני של אותו שמאל מהעובדה שמרבית תושבי ישראל מעוניינים במדינת לאום יהודית ובו-זמנית במדינת רווחה ראויה, בדיוק כשם שהפלסטינים מבקשים לחיות במדינתם הלאומית הריבונית. את המאבק המזרחי הם מתעקשים לסנף למאבק הפלסטיני, את הרווחה הם מתנים בסיום הכיבוש, את הסוציאליזם הם מתנים בוויתור על הישראליות ואת הבסת הימין הם מתנים בשתיקה רועמת נוכח רצח ישראלים חפים מפשע ומחאה קולנית נוכח עוולות נוראיות כלפי הפלסטינים.
להצטרף ולהשפיע
המבחן של הפודינג הוא באכילתו, כמאמר הפתגם הישן. אי אפשר לתמוך בעמיר פרץ מבחוץ: זה פרדוקסאלי לנסות לשנות את העניינים אך להישאר מחוץ לזירה כדי שאם חלילה הדברים לא יסתדרו בדיוק, יוכל הטהרנים למיניהם לנזוף ולומר "אמרנו לכם". אין ספק כי הכוויות בהן נכווינו לאורך השנים האחרונות, בייחוד ממאחזי עיניים נוסח אהוד ברק אך גם מהבטחות שווא נוסח יוסי ביילין והפיקציה של "המפלגה הסוציאל-דמוקרטית", יוצרים סוג של היסוס מוצדק למדי בקרב רבים מאלה הנחושים להיאבק לשינוי פניה של החברה הישראלית.
אולם מי שרואה לנגד עיניו אירועים ולא תהליכים, התרחשויות ולא מאבקים, צפויה לו מראש דמורליזציה. המאבק להקמתה מחדש של מפלגה שתציב על סדר יומה את כינונה-מחדש של מדינת הרווחה דורש התאגדות של הסוציאליסטים בישראל לגוניהם השונים. שינוי פנימי בתוך מפלגה כמו העבודה תובע תהליך של שכנוע, חינוך, הסברה. לא מן הנמנע שגם התמודדותו זו של פרץ לא תביא את השינוי המיוחל. אולם התחמקות מהכרעה, בחירה בפסיביות של צפייה מהצד והתמכרות לאידיאולוגיות מזוככות מכל שמץ של מעשיוּת ולמסגרות קיימות נטולות יכולות השפעה המונית מהוות בחירה קלה, קלה מאד.
הבריחה אל מסגרות לא מחייבות של ארגונים חברתיים, אל כל מיני אפשרויות של חינוך רעיוני וניסיון לאנוס את המציאות באמצעות דוקטרינות שונות, אינה דורשת מאבק אמיתי – לא כל שכן כזה שמבחנו הוא תרגום הרצון לשינוי המציאות לכדי התאספות של המונים מאחורי מטרה מסוימת, במקרה דנן: כינונה-מחדש של מדינת הרווחה הישראלית ורווחה אוניברסאלית לכל.
הצטרפות למאבק על הנהגת מפלגת העבודה חייבת לנבוע מאסטרטגיה סוציאליסטית ברורה אך מן הראוי לממשה במסגרת מאורגנת, עם מטרות ברורות. הצטרפות יחידנית תהא בעלת השפעה שולית. אלו שעבורם המצוקות הכלכליות הנוכחיות אינן עוד נושא למחקר אקדמי גרידא אלא מצב בלתי-נסבל התובע שינוי פוליטי, חייבים להתארגן על מנת לתרגם את הכמיהה לשינוי פוליטי לשפה מעשית.
ויתור על המאבק הזה תחת אלף צידוקים וסיבות, הוא בסופו של דבר ירייה עצמית ברגלו של כל מי שרואה עצמו סוציאליסט, תהא הגדרתו הפרטית את המונח באשר תהא.
יופי של מאמר! צריך להפיצו בכל דרך - הדה-לגיטימציה של פרץ בקרב המעמד הבינוני המשכיל היא מייאשת אם כי אינה מפתיעה, יש לומר, לאור הזיהוי שלו עם הוועדים הגדולים השנואים, שנאה המוזנת על-ידי שר האוצר ושופריו בתקשורת.
וחוץ מזה, כלל אצבע מועיל - אברמוביץ אמר, תחשבו הפוך.
הדעה שהשמיע ידידי הטוב דויד מרחב, הינה מדהימה,
הוא קורא ליצור קואליציה של אחיזת עיניים.
העבודה שאין בה ייצוג מזרחי או פלסטיני,
העבודה שנתמכת על ידי בעלי ההון שאין להם שום תודעה חברתית, העבודה שמוכנה לתמוך בהתנתקות, היא זו שתביא את הבשורה של מדינת הרווחה (למי למזרחים ? לפלסטינים ? לאזרחים פלסטין הכבושה ?).
אני ופעילים אחרים לא מוכנים לסגת מהבקשה להפוך את ישראל-פלסטין לדמוקרטית ואזרחית. איננו מוכנים לסגת מהפיכת הציונות לסוג של תחום לימוד ולא נרטיב על שממנו נגזרות פרקטיקות מדכאות של גזענות, פשיזם ודכאנות וקולוניאליזם מתמשך.
דויד מרחב מסתכל לטווח הקצר ומבקש פיתרון, אך אנו האקטיביסטים/יות מבקשים/ות פיתרון ארוך טווח ואיננו מבקשים לסגת חזרה למדינה יהודית-דמוקרטית.
אני מצטרף למאבק לנצחונו של עמיר פרץ בבחירות לראשות העבודה.
נראה לי שההתנגדות לעמיר פרץ בתוך העבודה תבוא משלושה כיוונים:
1. אינטרסים פנים מפלגתיים - שבהם אני/אנחנו לא מבינים הרבה..
2. הדימוי שלו כאיש הועדים הגדולים, דיקטטור של עודים וכו'..
3. מזרחיותו שאצל לא מעט אשכנזים היא מכשול ממשי בבחירה, במיוחד בחיבור עם הסעיף הקודם.
לכן, כל מי שרוצה בעמיר פרץ בראשות העבודה, צריך לעזור לכך, ומי שהוא גם אשכנזי- צריך להשתמש במוצאו כדי לדבר עם חברי מפלגה (בוחרים פוטנציאליים) אשכנזים.
לא, לא צריך לדבר על המוצא, מנסיוני, זה שאני אומר שעמיר פרץ הוא המומעד שלי - בלי להוסיף את הטיעונים הנ"ל - עושה את העבודה... פתאום הוא הופך לאיזושהי אפשרות..
נראה לי שאועיל הכי הרבה אם אפעל בתוך התנועה הקיבוצית, גם מהסיבות הנ"ל וגם כי אני חבר קיבוץ.
מי רוצה להיות שותף?
דודי davnurit@hotmail.com
זהו אחד המאמרים הטובים שקראת.
כל מי שחברה סוציאל דמוקרטית חשובה בעיניו, כל מי שחושב שמדינת ישראל צריכה להמשיך ולהתקיים כמדינה יהודית דמוקרטית המושכת את היהודים מארצות הגולה ומספקת חינוך, בריאות, פרנסה וביטחון אישי לא מופרטים, חייב לתמוך בעמיר פרץ. הוא היחיד היום ההמשיך להחזיק באידיאל המדינה הסוציאל דמוקרטית.
לדעתי - צעד ראשון אחר בחירתו חייב להיות שינוי שיטת המשטר ובנייה של שיטה דומה לשיטת הדמוקרטיות המסורתיות באירופה, צעד שני ולא פחות חשוב - הפרדת הדת מהמדינה באופן שאנשים המזוהים כרבנים מכל סוג לא יוכלו להיבחר, זה יכול להביא להמשך שילטון סוציאליסטי לדורות רבים.
