הלשכה והתעסוקה
מאת: גילי גופר :: 2004 / 11 / 6
רשת ב', כך מסתבר, יזמה עקב המצב הכלכלי הקשה והאבטלה הגואה, תכנית חדשה (ואולי כבר לא כל כך חדשה) שנקראת – 'הלשכה' (ביום שלישי בשעה שש בערב). כפי שאפשר לנחש בתכנית זו נעשה מאמץ לקשר בין מעסיקים פוטנציאלים לבין מבקשי עבודה, כמו בלשכת העבודה, פעם. יוזמה מבורכת, הלא כן? הנה מתגייס הרדיו הממלכתי לטובת העם. אבל, למעשה, התכנית הזו מתגייסת, בכסות חברתית, להצגת המסר הממסדי – מי שרוצה ימצא עבודה.
אז איך זה עובד?
בעל מפעל אחד מירושלים יושב באולפן ומספר כיצד התאחדות התעשיינים בירושלים מתקשה למצוא פועלים בתחומים שהוא הגדיר אותם "צווארון כחול". בהמשך מתקשרות שלוש נשים המחפשות עבודה: אחת מהן היתה מנהלת כוח אדם במפעל היטק והיא חיה בחולון, גילה הוא מעט מעל חמישים; השניה מתחום המידענות ומחפשת עבודה בתחום זה; השלישית בחורה צעירה שנשמעת אנרגטית ואינטליגנטית, סיימה את לימודי העבודה הסוציאלית אך אינה מוצאת עבודה, היא גרה בקריית שמונה והיא עיוורת. לשלוש הנשים היתה לבעל המפעל (דור שלישי לבעלי מפעל בירושלים, הוא מתגאה) אותה תשובה – צריך לדעת להתגמש. אז מה אם למדת מידענות? את הרי יודעת אנגלית אז למה שלא תהיי מזכירה בתחום יצוא-יבוא? אז מה אם את חיה בחולון ויש לך בן בן 17 בבית, למה שלא תחפשי עבודה במרחק של שעה נסיעה מהבית (כמו באמריקה)? והמקומם ביותר: אז מה אם למדת מקצוע חשוב כמו עבודה סוציאלית? תתגמשי, את צעירה ויכולה לעבוד בכל עבודה, הרי בכל זאת, את מוגבלת, עיוורת. את התשובה האחרונה הזו ניסתה השדרנית למתן מעט: היא הזכירה לבעל המפעל שבכל זאת הצעירה למדה מקצוע חשוב שאינו מחייב ראיה. אבל בעל המפעל כבר היה שקוע בקידום המפעל שלו – אנחנו, הוא אמר, מעסיקים אנשים מוגבלים והם עובדים טובים מאוד, נאמנים מאוד.
לבסוף טען בעל המפעל שהבעיה היא במערכת החינוך שאינה מכשירה כרסמים, רתכים, מסגרים – עובדי צווארון כחול הנחוצים כל כך לתעשיה. "גם היום לא הכל היטק, זו לא בושה לעבודה בעבודות כאלה. היום כולם בורחים מהמגמות האלה בבתי הספר, כולם רוצים עבודות במחשבים. אבל יש עבודה דווקא בזה, בתעשיה." האמירה שלו כמו ביקשה תשובה דמגוגית – האם הילדים שלך לומדים מסגרות, רתכות וכרסמות בבתי הספר? האם הבת שלך תהיה מזכירת יבוא-יצוא? דומה שבעל המפעל רואה את הפער בינו ובין נטולי העבודה כפער מובנה, ברור, הכרחי – מה שטוב להם לא טוב לו ולקרוביו.
למאזין התמים נדמה היה באמת שאין שום בעיה – לא רק בעל המפעל זקוק לעשרים עובדים, הנה צלצל בעל מסעדה בפעם השניה ואף מלצרית לא באה לעבוד אצלו למרות שהוא משמלם שכר מינימום ואינו מסתפק רק בטיפים שמקבלים המלצרים... הישראלים, ובמיוחד הישראליות, עצלנים.
עוד מוסיפה ואומרת השדרנית כי מסרו לה מלשכות התעסוקה ה'אמתיות' כי בעקבות הצמיחה במשק יש עכשיו יותר דרישות לעובדים.
ובכן, לא רק שאנחנו באמת יוצאים מהמיתון אלא שהיציאה הזו משפיעה גם על השכבות החלשות ביותר – המובטלים.
התכנית הזו לא התקיימה במקום אחר בזמן אחר – היא התקיימה השבוע, כאן בישראל. על כך יעידו מבקשי העבודה שהתקשרו, לפחות אחד מהם, בפעם השניה לאותה התכנית, ולא הצליחו למצוא עבודה למרות שהסכימו גם הסכימו להתגמש – במקום, בסוג העבודה ובשכר. התכנית שיקפה את שוק העבודה המקומי בקליפת אגוז: רוב דורשי העבודה הן נשים, חלקן מגדלות לבדן ילדים. רוב מבקשי העבודה חיים בפריפריה, אבל גם בתל אביב יש מחסור בעבודה. המבוגרים ובמיוחד המבוגרות מתקשים במיוחד למצוא עבודה. התכנית נתנה גם דוגמא למה שנתונים סטטיסטיים מצביעים עליו כבר כמה זמן – רבים נאלצים להסתפק בעבודות זמניות, כמו האשה מחולון שנוסעת מרחק לא קצר בכדי לעבוד שעות בודדות מספר פעמים בשבוע. לעומת זאת רוב המעסיקים הם גברים, ותיקים בארץ. רובם אינם מבינים על איזו בעיית תעסוקה מדברים פה.
יש כאן אם כך שתי מדינות ישראל: שתי כלכלות ושתי חברות. באחת יש עצלים שאינם טורחים להתאמץ בכדי לעבוד ובשניה יש מחסור ממשי במקומות עבודה. שתי המדינות הללו הולכות ומתקרבות ויפגשו, אולי אפילו בקרוב, בשוק עבודה חדש, "גמיש", זול.
האבטלה אולי תרד, מקומות עבודה חדשים יתווספו אבל שוק העבודה הישראלי, אם ימשיך לצעוד בנתיב הזה, ימשיך עמוק אל תוך עולם "משרות מקדונלד" (mcjobs).
כך, בארצות הברית ובבריטניה האבטלה נמוכה ביותר. והמחיר – מה שמציע בעל המפעל בירושלים כמו גם מה שמציעות לשכות התעסוקה – עבודה בשכר נמוך, ללא קביעות, ללא תנאים סוציאליים. הם מציעים לעובדים עולם חדש-ישן בו אין להם ביטחון בעבודה, אין להם עתיד כלכלי ברור, אין ביטוח ליום סגריר או יום זקנה ולרוב אין גם אפשרויות קידום. פעם רתך תמיד רתך, אולי בשכר גבוה יותר אבל עם אפשרות קידום קטנה ביותר.
יש שיאמרו – העיקר שתהיה עבודה. ואולי הם צודקים – לזמן קצר, כדי לצאת ממשבר העיקר שתהיה עבודה. אבל תהליך כזה כמו שעובר על שוק העבודה הישראלי, שכולל גם חיסול של העבודה המאורגנת, הוא תהליך בלתי הפיך והוא ילווה אותנו הרבה אחרי המשבר הזה.
הכלכלה אולי תצמח האבטלה אולי תרד, אבל רובינו נהפוך ליותר ויותר גמישים ועניים.
עוד בנושא זה, כדאי לקרוא את סדרת הכתבות של רותי סיני ב'הארץ' השבוע:
האטימות של בעל המפעל הירושלמי, מתקבלת על הדעת, בהתחשב במעמדו הכלכלי היציב. אך כיצד ניתן להבין הזדהות המונית של עובדים עם מדיניותם של ראש הממשלה ושר האוצר? אני עובד זוטר במפעל טכנולוגיה עילית באזור המרכז. בכל יום אני סועד בחדר האוכל של החברה בצוותא עם חברי המחלקה בה אני עובד. קשה להאמין, אך למול תיאורי את מצב התעסוקה בישראל, אני מוצא חזית אחידה של עובדים שתומכים בנתניהו,כאילו הם עצמם נולדו בשכונת רחביה עם כפית כסף בפיותיהם (המדובר בעובדים, חלקם עולים מברה"מ, המשתכרים שכר מופרז ביחס לזה המקובל במשק, והמטופלים במשכנתא על דירה שרכשו ב"רישון" וילדים). עובדים אלה, העסוקים עד מעל לראשם בתכנון רכיבים לתעשיית הצעצועים האופנתית - הטלפון הנייד - עלולים לאבד את מקום עבודתם בכל רגע.
האם יחסם האוהד לבעלי ההון והקונגלומרטים התעשיתיים הדורסניים הוא גלוי נוסף של תסמונת "פטי הרסט"? יש לי הסבר אחר לתופעה. מששאלתי שניים מבני הפלוגתא שלי, המכנים אותי במילת הגנאי "קומוניסט", מה פירושה של מילה אחרת באנגלית המתחילה ב-"קומ-" - Compassion, לא ידעו מה טיבה של תיבה זו, וכשתרגמתי לעברית - "חמלה" - נותרו סימני השאלה בעינם.(אחד מהמנהלים הגדיל הגדיל לעשות ואמר "חוקי הכלכלה - כחוקי הטבע - החזק שורד, והחלש נותר מאחור").
ההזדהות עם מדיניות התעסוקה בסגנון האוצר נובעת מאובדן מוחלט של החמלה (לעיתים מתגנב הספק, שמא העם פשוט מטומטם?)
לא בטוח שהעם מטומטם, ואולי - גם אם זה נכון - לא כדאי להעלות כלל את האפשרות כי היא לא ניתנת להוכחה והיא כמובן לא מנומסת. בכל אופן, לדעתי ולהבנתי הבעיה אחרת, והיא נגזרת ממה שמקס וובר כינה "האתוס", כלומר מכלול של השקפות עולם ורגישויות עקרוניות לאו דווקא מוצהרות, משהו שהוא מעבר לערכים, לאידיאולוגיה וגינונים חברתיים. ובמקרה של מדינות כמעט-עולם-שלישי, כלומר מדינות שמצד אחד הצליח להווצר בהן מעמד בינוני ואפילו סדרים דמוקרטיים, אבל מצד שני הכל בהן הוא על תנאי, בספק, תחת איום של פשיזם כזה או אחר, לאו דווקא אלים דוגמאות למדינות כאלו: יוון, קפריסין, פורטוגל, טורקיה, ארגנטינה וישראל, רשימה חלקית], הרי שמדובר באתוס של "מי רוצה להיות מליונר", או ביהודית: "לו הייתי רוטשילד". האתוס הפרוטסטנטי [ושימו לב שכל המדינות הנזכרות הן לא כאלו, אלא קתוליות או מוסלמיות!] שישי פרסול השמיץ היום במאמרו - בצדק בהקשר אותו הוא הביא - ובעקבותיו האתוס של הלאומיות התורכית של אתאתורכ למשל או של הציונית 'המקורית' [כלומר מתקופת היישוב], הניח דבר הפוך: חברה יוצרת, המכבדת את העבודה, המנסה לבנות ודאויות חברתיות-כלכליות, המטפחת ראציונליזם, חילוניות, פשרות פוליטיות ו"יום קטנות". בישראל של ימינו הערכים של המיין-סטרים הפוכים לחלוטין. לא נתניהו וגם לא פקידי האוצר ואפילו לא שטרסלר המציאו אותם. הם רק רוכבים עליהם או על מה שמשתמע מהם [שטרסלר למשל, כמו לפיד, הוא ציוני קלאסי, כלומר מאמין בעבודה ובמה שנגזר ממנה. אלא מה? הוא סבור, כמו לפיד וכמו ליברלים אחרים מסוגם, שהאדם העובד צריך לפעול לבדו, מבלי שארגוני עבודה ו-או חקיקה סוציאלית מפריעים לו להפיק מהפרוטסטנטי הראציונלי והחרוץ שישנם בכל אחד מאיתנו, את המקסימום. את טעותם ההיסטורית היטיב לתאר פרסול במאמר הנזכר: האתוס הפרוטסטנטי של האינדיבידואליזם היוצר והמספק את עצמו הפך - תחת עקב הברזל ההון הדומיננטי - למיתוס. ובשל כך חייבים להבחין בין מה שמייצג שטרסלר: הליברליזם המיתולוגי, לבין תועבת נתניהו: כלי השרת של עקב הברזל הניאו-פיאודלי].
לסיכום, במונחיו של שלום חנוך, אמנם הציבור משלם אבל הוא לא מטומטם, אלא הוא ממשיך לחכות למשיח...
איך יוצאים מזה?? חינוך פוליטי ופעולה פוליטית. חינוך פוליטי אנחנו משתדלים לעשות, פעולה פוליטית אולי עושה עמיר פרץ בשבילנו. האם זה יספיק?
