הראיס כבר לא אותו ראיס, אך השמאל אותו שמאל
מאת: דוד מרחב :: 2004 / 11 / 10
מותו של יאסר ערפאת הביא לצהלה רבתי בחוגי הימין הישראלי, אך גם לאנחת רווחה מסוימת בחוגי השמאל. מותו הצפוי של ערפאת עורר תקוות בלב השמאל ואלו השתלבו היטב, באופן הרמוני כמעט, עם השמחה המופגנת של הימין. העובדה שמות ערפאת איננו מעורר צער בלבבות ישראלים רבים במיוחד היא מובנת במידה רבה על רקע תרומתו הנכבדה של המנוח לחיזוק וביצור שלטונו של רודפו משכבר הימים, אריאל שרון. יחד עם זאת, יש לשים לב לרטוריקה החדשה היוצאת מבית היוצר של השמאל הישראלי.
הסיסמה "יש פרטנר לשלום", יחד עם עוד סיסמאות נוסח "התנתקות בהסכמה" ו"דיאלוג עם ההנהגה החדשה", צצו כפטריות לאחר הגשם. כל חבר כנסת המשתייך לאגף היותר שמאלי בפרלמנט הישראלי טרח להבהיר כי "נפתח חלון הזדמנויות". אין ספק כי הנהגה פלסטינית חדשה, כזו שתנסה לבסס דיאלוג עם ישראל על סמך ההישגים שגובשו ביוזמת ז'נווה ובפלטפורמה המשותפת שגיבשו עמי איילון וסרי נוסייבה, תהווה משב רוח מרענן ותקווה לאחר חמש שנים של מעגל דמים בלתי-פוסק, לו היה אחראי ערפאת במידה ניכרת ביותר.
יחד עם זאת, קשה שלא להתרשם כי מבין התקוות החדשות שמנסה השמאל להפריח, מקרב השורות הנכתבות בעמודי הדעות בעיתונות היומית בדבר הסיכוי לחידוש הדיאלוג עם הנהגה פלסטינית חדשה, שוב ושוב עולה ההתניה ההיסטורית מבית היוצר של "שלום עכשיו", אותה אימצו בחום ובשמחה מנהיגי השמאל: רווחה תמורת שטחים. ולא רווחה במובן הקלאסי של המילה אלא רווחה כתוצאה של השקפת-אמצע הנעה בין ניאו-ליברליזם פשטני לסוציאל-דמוקרטיה ימנית.
מבחינת ההשקפה השמאלית המקודמת על ידי מפלגות האופוזיציה המרכזיות המצויות בשמאל – מפלגת העבודה ומפלגת יחד – עולה שוב ושוב ההתניה: ללא הסכם שלום, ללא דיאלוג, ללא סיום הכיבוש, לא תיתכן הבראה של הכלכלה הישראלית, לא תהא אפשרית מדיניות רווחה. השמאל שב ומציע את עסקת החבילה הישנה והנושנה שלו, אותה הציע עוד כשחברי כנסת, שרים וראשי ממשלה נהרו להצטלם עם יושב הראש המנוח: כלכלה בריאה תמורת יציאה מהשטחים, רווחה תמורת סיום הכיבוש, סוציאל-דמוקרטיה תמורת נסיגה.
המציאות משתנה, האידיאולוגיה נשארת
חייו ומותו של יאסר ערפאת לא גרמו לשינוי מהותי בתפיסתו של השמאל הישראלית את האפשרות לשינוי חברתי מהותי, עמוק ויסודי המתבסס על שמיטת היסודות המעמדיים של הכיבוש. כפי שהיטיב להסביר פרופ' דני גוטווין לא אחת, במקום מדינת הרווחה הישראלית בגבולות 1967 קמה לה מדינת רווחה בשטחי הגדה המערבית: ההטבות הניכרות למתנחלים עודדו ישראלים רבים "להגר" לשטחים הכבושים מתוך שיקולים כלכליים ברורים למדי, הטומנים בחובם נוחות כלכלית מרשימה במיוחד.
כפי שכתב גוטווין במאמרו "היסודות המעמדיים של הכיבוש",
"ההטבות המופלגות שהציעה 'ארץ ההתנחלויות' בתחומי הדיור, החינוך, הבריאות, המיסוי והתשתית הפכו למנגנון שפיצה את המעמדות הנמוכים על הפגיעה שחוללה ההפרטה בשירותי הרווחה בישראל, והן שהניעו את עיקר תנועת ההגירה לשטחים. במעבר ל'יש"ע' – מונח שהפך את הטריטוריה לתיאולוגיה ואת הכיבוש לגאולה – היה גלום גם הון סמלי: הסתפחות לעילית החדשה של המתנחלים, שהפכה את חציית הקו הירוק לחצייה – גם אם מדומיינת – של הגבול בין ישראל השנייה לראשונה".
גוטווין מוסיף וכותב כי,
"ההזדהות הרעיונית של 'מתנחלי המצוקה' עם מפעל ההתנחלות טשטשה את המניע הכלכלי להגירתם וסיפקה לשמאל צידוק נוסף להפרדת החברתי מן המדיני. ואולם בפועל ההתנחלויות פתחו בפני המעמדות הנמוכים סיכוי לשדרוג כלכלי וחברתי, שחשיבותו – גם בקרב מי שלא מימשו אותו בפועל – גברה ככל שהפרטת מדינת הרווחה העמיקה את אי-השוויון בישראל".
הסיסמאות החדשות שמעלה השמאל הישראלי עם מות ערפאת רק הולכות ומחזקות את הקשר בין מפעל ההתנחלות לבין אלו שאינם נמצאים בתחומי השטחים הכבושים, נפגעים מהכיבוש מבחינה כלכלית אך מזדהים עמו לאור היותו מנגנון מפצה המאפשר זיקה עם כסות רעיונית אך בעלת תשתית כלכלית לרעיונותיו הפוליטיים של הימין. השמאל הישראלי נעדר כל משנה סוציאל-דמוקרטית סדורה בכל הנוגע לכינונה-מחדש של מדינת הרווחה על יסודות אוניברסאליים. הוא מציע בעיקר תגובות נגד המדיניות הכלכלית של נתניהו, אך מתקשה להציע חלופה פוליטית, כלכלית-חברתית, קוהרנטית ומגובשת למדיניות זו.
מעבר לכך, סיום הכיבוש איננו מבטיח כלל ועיקר את ביסוסה-מחדש של ישראל כמדינת רווחה אלא מבקש ליישם גלובליזציה מזרח תיכונית של "חמלה עם קשיחות", מבית מדרשו של הימין במפלגת הלייבור הבריטית, או האידיאולוגיה הליברלית של ברק וביילין, אשר רחוק כמרחק מזרח ממערב מכל מה שמאפיין סוציאל-דמוקרטית אותנטית, אפילו לפי המודל הקיינסיאני המושמץ חדשות לבקרים.
סיום הכיבוש עתיד לחשוף את השכיר הישראלי לתחרות אדירה עם השכיר הערבי – לא רק בפלסטין אלא גם במזרח התיכון בכללותו – כאשר ערך השכר נשחק באופן ברוטאלי, הזכויות החברתיות מותקפות ללא רחם ומדיניות של העסקה מקסימאלית תמורת שכר מינימאלי חולשת על מוחם של מעצבי המדיניות הכלכלית.
תחרות שכזו מאיימת על מעט ההישגים, הזכויות וההגנות שנשמרו לשכיר הישראלי: בתנאי גלובליזציה קפיטליסטית שאינה מופרעת על ידי קונפליקטים אתניים, סיכוייו של אותו שכיר לשמור לעצמו את אותן פריבילגיות שהושגו בזכות הכיבוש הם כמעט קלושים. "המזרח התיכון החדש" והחזון בדבר סדר אזורי חדש מבית מדרשו של שמעון פרס, אשר מקובל על מרבית השמאל המאורגן במסגרת העבודה ו-יחד, טומן בחובו שגשוג כלכלי אפשרי רק על סמך מאפיינים של הקפיטליזם הגלובאלי. כך, למשל, העלאת השכר הממוצע והרחבת מעגל התעסוקה מוצגת כתוצאה אפשרית של כניסת חברות רב-לאומיות לאזור (מה שנהוג לכנות "השקעות זרות") ולא כתוצאה של מדיניות רווחה המתבססת על עיקרון הצורך ולא על עיקרון הרווח. איזה אינטרס יהא לאותו שכיר המרוויח שכר חודשי זעום להצטרך למקהלת קוראי הסיסמה "כסף לשכונות ולא להתנחלויות"?
לאומנות בהיעדר חלופה
כישלון התיאוריות בדבר רווחה כלכלית המושגת כתוצאה מן "היד הנעלמה" והמשבר המחזורי הקשה של הקפיטליזם בו אנו נתונים כבר למעלה משני עשורים תמימים יוצר ניכור בין אלה המציעים את סיום הכיבוש כתנאי לכלכלה "בריאה", שבסופו של דבר מיטיבה עם החזקים ומחלישים את המוחלשים ממילא באמצעות מהפכת ההפרטה והפיכת שירותים לסחורות, לבין אלה אותם הם מבקשים "להציל" באמצעות סיומו של אותו כיבוש ופתיחת אותו דיאלוג עם ההנהגה הפלסטינית החדשה. העוינות האדירה לנתניהו מצד רבים מאותן שכבות מוחלשות אינה משליכה את השכבות הללו למחנה אשר מציע מדיניות שאינה שונה מהותית מזו של נתניהו, מלבד כמה הבדלים יסודיים המסתכמים בהיאחזות פתטית בכמה מרעיונות השמאל המסורתי כמו עבודה מאורגנת, שכר מינימום וכיוצא באלו.
בהיעדר חלופה סוציאל-דמוקרטית מגובשת ומשנה סוציאליסטית סדורה, התגובה של אותו ציבור הסובל באמת ובתמים מן הכיבוש תהיה בהכרח לאומנית ותיתרגם בפועל להצבעה עבור הימין. בארצות הברית, חוסר היכולת של הדמוקרטים להבחין עצמם הבחנה עקרונית, פוליטית, כלכלית וחברתית מהגישה של המרכז הרפובליקני, הביא אמריקאים רבים להצביע עבור בוש למרות כישלונו הצורב בתחום הכלכלי והמדיני כאחד. המועמדים הקיקיוניים משמאל בוודאי שלא היו מסוגלים לספק חלופה אמיתית למאבק המכריע בין שתי המפלגות הגדולות, כאשר ברור שכיבוש השלטון אפשרי רק על ידי המפלגה הדמוקרטית ולא מפלגה סוציאליסטית נידחת כזאת או אחרת.
האימפוטנציה של השמאל נוכח ניסיונו של עמיר פרץ לכבוש את מפלגת העבודה באמצעות רטוריקה סוציאל-דמוקרטית מסוימת, השמירה הקפדנית על המסגרות הקיימות וההתעקשות על קיומן תוך ביסוס הדואליזם הרעיוני שלהן הנחצה בין ליברליזם מרוכך לסוציאל-דמוקרטיה מסויגת ביותר, המשך ההתניה של רווחה בסיום הכיבוש וחוסר קוהרנטיות רעיונית הנובע ממצע של תגובות למצב קיים ללא חלופה ברורה – כל אלו רק יחמירו את תהליך הניכור של נפגעי הקפיטליזם מהשמאל ויעמיקו את המרגינליזציה שלו בשיח הפוליטי הישראלי, לא כל שכן במבחן הפוליטי ההולך וקרב: הבחירות לכנסת הבאה.
הכל נכון, אבל -וללא "אבל" אין טעם לתגובה - אני לא מבין היכן הסתירה. כלומר במימד ההיסטורי הרחב, כלומר התהליך שהחל בסוף שנות הששים ומתקרב לשנתו הארבעים, אכן הוקמו כמה מדינות רווחה חלופיות: בשטחים, אצל ש"ס, אצל החרדים, אצל חלק מהעולים וכיו"ב. אבל בטווח הקצר אני לא מבין מדוע אסור לתמוך בתקווה המחודשת להסכם, ואם לא להסכם אז לתהליך מדיני, עד שכל השמאל יתיישר לפי התיזות שלנו ויפסיק להתנות תהליך מדיני במדיניות רווחה ראויה לשמה. אחריות של שמאל התופס עצמו כאחראי, כוללת גם, ואני מדגיש גם, עידוד בכל דבר העשוי להביא לשינוי מגמה. זאת ועוד: בלי שום ספק תהליך שלום, או "סתם" תהליך מדיני, או אפילו כאילו-תקווה מחודשת, יתרום לכלכלה פחות גרועה. אני אומר זאת בזהירות רבה, ואני מקווה שכל מי שמבקר באתר הזה מכיר את דעותי המקסימליסטיות, לפיהן אין שום סיבה בעולם, בעיקר אם הוא "גלובלי" ופועל על פי עקרון חלוקת עבודה משוכללת ודינמית [המכונה בטעות 'כלכלת שוק'], שהכלכלה לא תספק את צרכיו של האדם, כל אדם, ולא רק את אלו של כמה "סנובים המשתמשים באור החשמל על מנת להאיר את הטרקלינים שלהם" [הרצל]. אבל עד שיתחיל התהליך שיניע אותנו אל עבר מימוש תכנית המקסימום, יש לעודד גם את המינימום.
בעוונותי השקעתי בזמן המאד אחרון שעות של קריאה רצופה בספרו של אליסטר הורן העוסק במלחמת אלג'יריה [1954-1962], וחיסלתי את 600 עמודיו תוך כמה ימים, כי לא יכולתי שלא לראות את ההקבלות בין המצב שם למצב כאן [אם כי התעודדתי מהעובדה שברמות של מעשי זוועה וכמות קרבנות, יש לנו ולפלשתינאים דרך ארוכה, ארוכה מאד, עד שנגיע ל"רמה" של הצרפתים ושל האפ-אל-אן גם יחד. סוג של נחמת טיפשים, אני יודע, אבל ברוח תגובתי, כמעט כל סוג של נחמה טובה כרגע בעיני]. בקיצור, לדה-גול [שרון] היה ברור שכדי להצעיד את צרפת על דרך של מודרניזציה [מושג שדה-גול נקט בו] עליו להתנתק [מושג שלו] מאלג'יריה. הוא לא התנה תנאים. פשוט היה ברור לו שלנוכח הסבך הבלתי אפשרי כמעט, של מליון "מתנחלים צרפתים" [מושג שלי]על אדמת אלג'יריה, כשהאפ-אל-אן קובר את מתוניו ועובר לקיצוניות חסרת פשרות [קיצוניות שהצמיחה את האו-א-אס, ארגון צבאי של הימין שרצח אלפי מוסלמים באכזריות וללא הבחנה וגם בצרפתים לא בחל], כל שנותר לו הוא להתמקד באפשרי, אפשרי יחסית כמובן, יחסיות שגם נשענה על העובדה שבאותה תקופה דה-גול עצמו היה קרבן [שלא שיתף פעולה כל כך...הוא מת טבעית ב-1970] לכעשרים נסיונות התנקשות, תוך כדי כך שהצבא מאיים לעשות הפיכה.
כאמור, מצבנו במזה"ת טוב יחסית בהרבה, למרות שהמצב הצרפתי הבסיסי היה טוב יותר [ים תיכון שלם הפריד בין המטרופולין לקולוניה]. ובכל זאת, גם אם הפלשתינים לא הגיעו לשיא הקיצוניות, וגם אם בצה"ל [אני מקווה] לא מתכננים הפיכה צבאית, וגם אם אלו שרוצים להתנקש בחייו של שרון מעטים וחלשים יחסית לאלו שניסו לקחת את חייו של ה'מון-ז'נרל' גיבור צרפת החופשית, הרי שהמצב מסובך, מסובך מאד. איך מתירים את הפקעת? כמו שקיפודים מזדיינים: לאט, בזהירות, צעד צעד. כנראה שהצעד הראשון הוא חידוש התקווה המדינית.
ולכן, אין סיבה שאנו, אם או בלי התייחסות לעוצמתנו הפוליטית הידועה, ישר נקפוץ על עגלת המקטרגים. תפקידנו קודם כל להגיד "כן. יופי. ערפאת הלך. המלך מת יחי המלך החדש. נקוה שיותר אכפת לו מגורלו של עמו. בואו ננסה", ורק אחר כך להזכיר שהמטרה המשותפת לשני העמים, בעצם לכל העמים, היא יצירת תנאים כלכליים-פוליטיים לקיומה של חברה הומאנית ראויה לשמה.
גם אני חושב שצריך לתמוך בכל דבר טוב גם אם הוא לא מושלם
למשל הליכתו של עראפת והגדלת הסיכוי להתקדמות עם הפלסטינים.
אני ממש רוצה לברך על ההתנהלות הרצינית של שרון, שמצד אחד דואג שלא לחבק חיבוק דב את אבו-מאזן, ומצד שני לא נופל לבור של עצירת ההתנתקות.
זאת הדרך, להגיד שנמשיך בהתנתקות כמו שתוכנן, כאשר נראה לפסטינים שאנחנו באמת מתכוונים לזה, הם (אם "הם" יהיו אלו שרוצים הסדר, הם יצטרפו ..)
המצחיק ביותר הוא לראות את כל אלו שלא רוצים הסדר נעשים פתאום פרו-מו"מ, הכוונה כמובן לכל הימין, והביבי בתוכם, אבל כמובן גם לפרס, ואין לי ספק שנראה גם את זהבהל'ה גלאון מנסה לעצור את עגלת ההתקדמות-התנתקות בנימוק של הדיבור..
השאלה חייבת להישאל בסיומו של מאמר זה: אז מה כן? העבודה לא. יח"ד לא. ואני מבין כי גם קרנו של עמיר פרץ ירדה בעיניך. מכיוון שאתה מתעקש שעניים חייבים להיות גם טיפשים, אתה לא מוכן להציע הצבעה לחד"ש. מכאן צריך להבין ש...? עוד ד"ש בדרך? עוד ניסיון קיקיוני ומיותר לקחת קולות מהשמאל והפסבדו-שמאל, בשביל מפלגה עם כמה רעיונות יפים ואפס סיכוי להצליח?
ואשר למגיב הראשון: נא לא להשוות את דה-גול לשרון. לא שאני נמנה עם חוג מעריציו של הגנרל הצרפתי, אך לזכותו של דה-גול נזקף, בזכות, שיחרור צרפת מהכיבוש הנאצי. שרון, לעומתו, עסק כל ימיו ביצירת שנאה וטרור, על-ידי כוחניות מופרזת וחוסר פרופורציונאליות.
כן גיא, אין מקום להשוואה גורפת בין שרון לדה-גול, ומזל וטוב שכך. טוב שלא נזקקנו [עד עכשיו] למנהיג שיתמודד עם קטסטרופה בדמותה של מלחמת העולם השניה. באשר לקריירה של שרון, אין לי אלא להסכים. דברים בנדון כתבתי לא מזמן, לצערי. עם זאת, אני מאמין בשינוי, אם מתוך עמדה ערכית [מה שאני לא מניח לגבי שרון] ואם מלית ברירה. ובאשר לחלופה פוליטית, כן, עמיר פרץ. עם כל הקושי. חד"ש אמנם מפלגה מכובדת בעיני, אבל מעצם הגדרתה כמפלגה אל-לאומית היא לא אופציה לתמיכה של יהודים, שהם עדיין רוב האלקטוראט של המדינה הזו. ולכן, עם כל ההסתייגויות, אבל גם עם כל הסיבות הטובות, ויש כאלו לא מעט, פרץ, אם וכאשר. בברכה.
גיא פדה כותב בתגובתו:
"העבודה לא. יח"ד לא. ואני מבין כי גם קרנו של עמיר פרץ ירדה בעיניך. מכיוון שאתה מתעקש שעניים חייבים להיות גם טיפשים, אתה לא מוכן להציע הצבעה לחד"ש".
הייתי מציע למר פדה לקחת קורס מזורז בהבנת הנקרא מאחר שלהבנתי, העבודה בראשות פרץ היא בהחלט חלופה. עניים שלא מצביעים חד"ש אינם טפשים; הם פשוט לא מוכן להסכים לתנאי שמציבה עבורם חד"ש: ויתור על הלאומיות היהודית, אימוץ הלאומנות הפלסטינית ובתמורה - סוציאליזם.
חד"ש היא מה שהיתה תמיד: מפלגה סוציאליסטית ליהודים, מפלגת שחרור לאומי לערבים. והיום, יותר מתמיד, היא מתפקדת על התקן השני.
מעט נבוך מההתיחסות אלי כמר פדה.
אולי הבנתי את התיחסותך לעמיר פרץ, במאמר זה, בצורה שגויה. מיותר להתווכח בנידון.
מציע לזכור - הגם שעמיר פרץ הוא גם בעייני מועמד ראוי לראשות הממשלה - שמפלגת העבודה אינה מצטיינת באמינות או בנאמנות לעקרונות שלה עצמה, שלא לדבר על נאמנות למצביעיה. האם עמיר פרץ יהיה שונה? ימים יגידו. שהרי עם כל החיבה לציונים (כמה מחברי הטובים ביותר הם ציונים) הם לוקים בחסר בתחום האמינות, הנאמנות והמחויבות האידאולוגית. (הדברים נכונים ליח"ד/מרצ, לא פחות מאשר לעבודה).
גיא שלום,
אתה טוען כי "מפלגת העבודה אינה מצטיינת באמינות או בנאמנות לעקרונות שלה עצמה, שלא לדבר על נאמנות למצביעיה". אני לא תומך במפלגת העבודה מאחר שלא מדובר במפלגה סוציאל-דמוקרטית אלא במפלגה שאימצה ניאו-ליברליזם מרוכך. המטרה היא לשנות את מפלגת העבודה, שהיא הזירה המרכזית בה יכול להתחולל מפנה דרמטי בקרוב.
אתה טוען כי הציונים (הגדרה כוללנית שטיבה אינו נהיר לי) "לוקים בחסר בתחום האמינות, הנאמנות והמחויבות האידאולוגית".
האם ההשתתפות הסוערת והקינה על של מנהיגי חד"ש מות ערפאת היא מחויבות אידיאולוגית? האם התנגדות לתוכנית ההתנתקות ואז הימנעות בהצבעה בכנסת של תנועתך מעידה על אמינות? האם נאמנות ללאומנות הפלסטינית משקפת אידיאולוגיה סוציאליסטית?
חד"ש היא מפלגה פלסטינית שחבריה היהודים מחזיקים בדגל הסוציאליזם כמסך עשן והטעייה המיועד להסתיר את נאמנותה ללאומנות הערבית באשר היא.
אם מתחילים עם דוגמאות בין לאומיות רצוי לקחתן בזהירות. אני לא מכיר את הספר שאודי מדבר עליו. על דה גול דבר או שנים כן.
במציאות הבלתי אפשרית שנוצרה אצלנו, כשכל איש שמאל רואה לעצמו חובה להתחיל את דבריו בקטילת המסגרת המדינית בתוכה הוא יכול ומבקש לפעול, אז אנחנו נדחקים לסוג חדש של לאומיות. נכון, במאתים השנים האחרונות הלאומיות היא האפשרות המשמעותית להתארגנות פוליטית בנפרד מההון הפרטי.
עדין, דוגמתו של דה גול, ובעלי בריתו בעולם וגם בצד זה של הים התיכון, [שחלקם נשארים אתנו דור אחרי דור באופן לא מוסבר רפואית], מוכיחה שלאומיות יכולה ליהיות פלטפורמה של מדיניוןת שמרנית כלכלי ת ומדינית, גירעון של כל אזור אפשרי בעולם ועוד מכל טוב.
והרטוריקה: 'מזרח תיכון חדש' כבר אמרנו?
בן גוריון גירען את ישראל וב1967 היה נגד המלחמה ואחרי שהסתיימה היה בעד פינוי השטחים. דה גול גירען את צרפת - גירעון שבמסגרתו פוצצה צרפת פצצה בסהרה - אבל פינה את אלג'יריה. טרומן הטיל פצצה על הירושימה, אבל תמך בתכנית מרשל. המציאות מורכבת לא רק קדימה, אלא גם אחורה. אלא אם אתה חסיד של תורת מחנות שחורה-לבנה לפיה הכל, אבל הכל מסתדר באופן אלגנטי. בבית הלבן יושב עכשיו משיהו שתורת המחנות השחורה-לבנה גם היא נר לרגליו. הבעיה היא שהוא בצד הלא נכון. מה עושים? אפשרות א: להכריז עליו כעל כופר [הוא הכריז את אותה הכרזה עלינו, החילוניים הסוציאליסיטיים, וגם על בן-לאדן]. אפשרות ב: לוותר על תורת המחנות. אני בחרתי באפשרות ב', ולכן אני מאמץ את האפשרות שעמיר פרץ [דמות בעייתית] ישוב למפלגת העבודה [הראויה לשם מפלגת ההון], למרות שהוא נתמך גם על ידי דני גוטווין וגם על ידי בני גאון [גוטווין בעד גירעון לפי זה? על בני גאון אין אפשרות לחשוב מחשבה חיובית, כך שאין בעיה איתו]. אפור, אפור מאד בהיסטורילאנד.
לאודי, אני בטוח שניתוח הפוליטיקה ע"פ מעשיהם ופעילותם ארוכת-הטווח של האישים, מה שקוראים "מחנות" היא אכן דרך שעוזרת לי להבין באופן הרבה יותר ברור את מה שקורה, אבל אין בזה טעם רב כאן.
הטעם היחיד מבחינתי הוא הטעם שאולי עומד מאחורי דבריו של רן, שלא נעלה את דה-גול למדרגת אשף כי זה עוד ישמש לטובת מי שירצה לעשות דברים רעים בשמם של נערצים.
ולענין המיידי, סקרי דעת הקהל בסופשבוע נותנים לעמיר פרץ מעט מדי קולות בתוך מפלגת העבודה, אני מגויס (קצת מדי) לענין, מי שרוצה להיות שותף יכול להתקשר לנגה בוטנסקי מקיבוץ בית השיטה.
למה לא חד"ש? אולי בגלל הלאומנות הערבית, אולי ההצבעה נגד/המנעות מתוכנית ההתנתקות היא המשל, מהו הנמשל?
